עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    כי ככה אני אמרתי!

    ארכיון

    0

    "העולם גדול ופתוח".. – או – אוכל בדרכים

    0 תגובות   יום שלישי, 13/7/10, 09:01

    עם בוא הקיץ, או עם בוא החגים, עם ישראל מתחיל לנדוד. וכשנודדים, נעשים רעבים. מאד.

    אבל מה אוכלים? איך מסתדרים בנסיעות? ולמה לא כדאי להחזיק שוקולד באוטו סגור בקיץ?

    "העולם גדול ופתוח" היה אות הפתיחה לסידרה האלמותית "עברית בסימן טוב".

    העולם גדול ופתוח מתאים גם לאפשרות לשכור מכונית ולהתחיל לנסוע בין מדינות, במיוחד מדינות שבהן הגבול בין מדינה למדינה מתבטא בשלט דרכים קטן בצד הכביש.

    אז נוסעים.

    כבר זכרנו להזמין מכונית אוטומטית (דבר נדיר בחו"ל) , עם מזגן (כנ"ל), ויש לה אפילו ריח של מכונית חדשה, והופ, אפשר לצאת לדרך.

    אממממה מה? הדרכים ארוכות. מאד. והבטן מקרקרת.. ואני לא יודעת מה איתכם אבל כשאני רעבה באמצע נסיעה, אין לי בעיה לצאת מהאוטו, לנסות לחפש את אייל הצפון הראשון שאמצא או לפחות פרה אחת מאלה שרועות להנאתן עם פעמון על הצוואר, לחבוט בראשה ולתלוש חלקים למאכל, עם הדם והכל. אני חושבת שהרעיון כאן ברור.

    אז מה עושים?

    הטעות הראשונה היא – לתכנן תוכניות. כי למרות שלנו מובן מאליו שבמסעדה יהיה אוכל, מסתבר שלמקומיים זה לא כל כך ברור. אם ניקח כדוגמא את מה שקרה באיטליה לפני כמה שנים, כשהשעה היתה בסביבות שלוש אחרי הצהרים, ואנחנו הגענו לעיירה בטוסקנה, ציורית כמו בפרסומים – עם בתים צבעוניים, רחובות מרוצפים, פרחים פורחים באדניות ו... אף מסעדה שמגישה ארוחת צהרים. המקומות היחידים שהיו פתוחים היו בתי קפה, ועוגת חנק איטלקית טיפוסית ממש לא היתה הדבר שהתאווינו לו.

    אז כמו שני בני אדם בוגרים ושפויים, נכנסנו לפאניקה. איך נחזיק מעמד עד שבע בערב, שעת הגשת ארוחת הערב?

    כבר דמיינתי איך מוצאים את המכונית שלנו, עם שני שלדים בתוכה, כששלד אחד אוחז (על מי אני עובדת, "אוחזת") בגרונו של השלד השני בתנועות של "אתה אשם!".

    עשרים הדקות הבאות עברו בנסיעה לעיר הגדולה הסמוכה – פירנצה. התעלמנו מזוטות כגון חוקי חנייה, ותוך כדי נסיעה ("תגידי, את בטוחה שמותר להכנס עם האוטו לכיכר אופיצי?") פתאום ראינו אותה. את ההתגלות השמימית. למעשה, זו היתה בחורה יפנית שאחזה בידה את גיזת הזהב – אריזת צ'יפס של מקדונלדס, מהבילה וריחנית. שמעתי מלאכים (וזה קשה לשמוע אותם על רקע הבטן המקרקרת שלי). כאן התחיל מבצע מתמטי מורכב שכלל את החישוב של "כמה צ'יפסים נשארו לה שם, וכמה זמן לוקח לה לאכול כל צ'יפס, ואיך זה משפיע על חישוב המרחק למקדונלדס".

    מכירים את הסצינות השמימיות הללו בסרטים שבהם מישהו עולה לגן עדן ועובר את שערי הזהב בלווית מוסיקה שמימית? זו היתה התחושה שלנו כשראינו את שתי הקשתות הצהובות – שהגענו לגן עדן.

    מאז למדנו את לקח מספר אחד – תמיד להחזיק אוכל באוטו!.

     

    הטעות השניה היא – מה להחזיק באוטו, ובעיקר – מה לא.

    וכשנוסעים לאירופה ומסתובבים בסופרמרקט, לא ממש חושבים כשהיד מושטת למשל לחבילת ענק של "טובלרון". המחשבה ש"יש מזגן באוטו" מסתבר לא תמיד מוכיחה את עצמה, וכך מצאנו את עצמנו יום אחד, במלון, שולפים מהמכונית גוש ענק של שוקולד מוצק, שהסתבר שעבר תהליך של המסה, וגיבוש מחודש בצורת סלע.

    מאז למדנו את לקח מספר שתיים – זה לא שלא קונים שוקולד. פשוט אוכלים אותו מהר.

    טעות נוספת במסגרת ה"מה להחזיק באוטו ומה לא" זה אוכל אשלייתי – כזה שאתה חושב שיש לך על מי ועל מה לסמוך, ואוכל אותה בגדול. ואנחנו גילינו את זה אחרי שקנינו שישית בקבוקי מים מינרלים, כפי שהיה כתוב על האריזה, וסחבנו אותם לראש הר שהתכוונו לרדת.

    ומה הסתבר? "מים מינרלים" הכוונה ל"מי סודה". ואני שונאת מי סודה. אז מילא להיות תקועים עם שישית נוזלים שאין מה לעשות איתם, אבל מצד שני תקועים ללא מים נורמלים, על ראש הר. גם להוציא את הגזים לא עוזר כי נשאר טעם מזעזע של רעל.

    מאז למדנו את לקח מספר שלוש – לברר בדיוק איך קוראים למים פשוטים ("נטורל"). (ועוד נקודה חשובה, כשרוצים מים לא מוגזים בארצות דוברות גרמנית, רצוי לא להגיד PLEASE NO GAS – זה לא עושה טוב למלצרים מבוגרים..).

    טעות מספר ארבע – מנות חמות. נכון, זה נראה פתרון אידאלי אבל איכשהו תמיד המים בתרמוס לא חמים מספיק או לא מספיקים, ואז נוצרת עיסה לא ממש אכילה. עדיף כבר לאכול את הפרחים בצד הדרך.

    אני זוכרת שפעם, כשעוד היה אכפת לנו מחוקי כשרות נוקשים, נאלצנו לנסוע דווקא בחול המועד פסח. מכיוון שכך, הצטיידתי ב15 קופסאות של "מנה חמה". לרוע מזלי באותה תקופה היה רק טעם אחד למכירה "פירה עם פטריות". אז בחדר במלון ניסינו להכין את זה עם מים מהברז של המים החמים. זה יצא כמו שזה נשמע. הדרך הבאה שלנו היתה על ידי בקשה מהעובדת החביבה של המלון, והיא דווקא שמחה למלא לנו את התרמוס. התקשרנו גאים להורים "אנחנו שומרים על כשרות הפסח כהלכתה! שותים רק מהתרמוס שלנו!". רק כמה בקרים אחר כך, כשירדנו למטה ונכנסנו למטבח , גילינו את הדרך שבה העובדת החביבה ממלאת את התרמוס. הסתבר שהרווח בין המיחם שלה לתחתית שלו היה קטן ולא אפשר להכניס את פיית התרמוס, ולכן היא נטלה כלי לחלב, מהכלים הלא ממש כשרים שלהם, מילאה מים, שפכה לתרמוס וכך הלאה....

     

     

    אז הפעם התכוננו היטב.

    ערכנו קניות מסודרות של דברים שלא צריכים מקרר – לחמים, עוגות, קופסאות שימורים של תירס ואפונה, חמוצים, ממרחים שלא דורשים קירור וכו'. לא שכחנו גם הרבה פותחנים מהסוג הפשוט, וכלים חד פעמיים. על פניו הכל נראה בסדר. האם נגמרו כל הקשיים? איפה.

    קודם כל צצה בעיית המיקום – איפה אוכלים?

    אז יש דברים שאפשר לכרסם תוך כדי נסיעה (ומילוי האוטו החדש והנקי בפירורים שאין סיכוי לנקות).

    אבל מה עם אוכל נורמלי, כזה עם צלחת? וכוסות?

    אז צריך למצוא מקום לעצור. כאן התפתח הדיאלוג הבא:

    אני: אני מתחילה להיות רעבה, בוא נעצור לאכול!

    הוא: רגע, בואי נמצא מקום יפה, איזה פארק עם ספסל או משהו

    כעבור חמש דקות

    אני: מה קורה? איפה נשב? עברנו כבר איזה ספסל, לא?

    הוא: לא, זו תחנת דלק נטושה, הכל שם קוצים ודרדרים.

    כעבור חמש דקות

    אני: נו? מה עם אוכל?

    הוא: רגע, בטח בסיבוב הבא יש מקום יפה.

    כעבור חמש דקות

    אני: נו??? אני לא יכולה יותר! לא מעניין אותי כלום! תעצור כאן!.

    הוא: אבל זה אמצע כביש – אין כאן כלום!.

    אני – ללא מילים, מבט רצח בעיניים.

    עוצרים בצד

    יושבים על שול הדרך (בדקתי, ככה אומרים יחיד של "שוליים"). פותחים את הקופסאות. אני כמובן דואגת שהוא זה שיפתח עם הפותחן המעפן הזה – ואחרי שהוא קצת נחתך, מתיישבים על הרצפה, מתעלמים מהלכלוך מסביב , מתעלמים מהדבורים שמרחפות, ואוכלים. מה זה אוכלים? בולסים. גומעים. שואבים את האוכל. חמש דקות של אושר מוחלט.

     

    אחר כך אני כבר רגועה כמו מלאך שרת. חייכנית כאילו כלום. "יאללה, נצא לדרך" אני מכריזה תוך קפצוץ עליז לתוך המכונית.

    ואז, אחרי נסיעה של חמש דקות מהמקום המטונף שבו ישבנו לאכול, מתגלה תמיד, אבל תמיד איזו פינת חמד, עם ספסלים, עם שולחנות מוצלים, עם פחי אשפה ודשא מזמין. לפעמים יש גם אגם.

    אני מתעלמת ממבט ה"אמרתי לך" שיש לו בעיניים. אחרי הכל, אם הוא היה בטוח שיש פינה כזו, הוא היה מתאמץ לשכנע אותי יותר חזק, לא?

     

    נ.ב. אם יש בטלוויזיה "הרוזנת היחפה" ו"השף העירום" – יש מצב ל"שף הנודיסט"?

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה