עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    בני דודים

    11 תגובות   יום רביעי, 7/7/10, 09:11

    בני דודים

     

    בשעת דמדומים הגענו, מארחי ואני, אל שער ברזל גדול בגדר שהקיפה את מתחם בסיס הצי על חוף הים בטרינקומלי. נזכרתי שישראל מכרה בזמנה לצילון שתי פריגטות "משגב" ו"מבטח", והחלטתי לשאול עליהן.

    ב"בודקה", ביתן השמירה שליד השער, עמד שומר חמור סבר, שלא ידע כיצד להגיב על הזר המתקרב אליו.

    "ערב טוב", אמרתי וחייכתי –  חיוך תמיד עוזר לשבור מחיצות.

    "ערב טוב", ענה, עדיין מהסס ותוהה מה אני רוצה ממנו.

    "אני מישראל", אמרתי, "ורציתי לדעת מה שלום הפריגטות שמכרנו לכם".

    "אה", אמר. "אחת הפריגטות נמצאת פה בנמל, אך כרגע אין אף קצין שתוכל לדבר אתו. בוא מחר בבקר, בערך בשעה עשר, אז יהיו כולם".

    "תודה רבה. אתה יכול להיות בטוח שאבוא", עניתי.

     

    למחרת בעשר התייצבתי שנית בשער. השומר של הבקר היה פחות חשדן משומר הערב, ויותר חייכן. הבהרתי שברצוני לבקר בפריגטות שישראל מכרה לצילון, והשומר שלח את אחד מחיילי הצי להודיע על בואי. המתנתי כרבע שעה עד שהגיע סמל בבגדים מגוהצים, שהוביל אותי אל הספינה.

    על הספינה קיבל את פניי הקצין הראשון של האנייה – הקפטן נמצא בחופשה. הקצין לבש מדי שרד לבנים, ושני פסי זהב עיטרו את שרוולי מקטורנו הארוכים.

    "לכבוד הוא לנו לארח אורח מישראל על הספינה", פתח ואמר.

    "אני שמח להתארח אצלכם על ספינה ששירתה פעם את ארצי", עניתי.

    "בוא אתי ואראה לך את הספינה", אמר, ואני הלכתי אחריו, כשהסמל סוגר מאחורינו את השיירה הקטנה.

    ירדנו במדרגות והגענו לחדר מרווח יחסית.

    "זהו חדר האוכל של הקצינים" אמר הקצין הראשון, "ועכשיו לחדר המפקד".

    מייד בכניסה לחדר המפקד, הבחנתי על הקיר שמאחורי כסאו של הקפטן, בשני "שלטי אבירים" מסוגננים. כשהתקרבנו ראיתי שאלה השלטים המקוריים של הספינות "משגב" ו"מבטח" - עברית בטרינקומלי!

    "מדוע שני השלטים נמצאים בספינה הזאת?", שאלתי את הקצין.

    "רק הספינה הזאת נשארה ברשותנו", ענה. "את הספינה השנייה מכרנו לסינגפור, אבל החלטנו לשמור אצלנו גם את השלט שלה".

    הקצין סיפר לי שהשתתף בקבלת הספינות מחיל הים הישראלי באוקיאנוס ההודי, וסיפר על החשאיות של המבצע, ועל החששות שמא משהו ישתבש מול חופי ערב הסעודית, או תימן.

    בתום הסיור בספינה, ישבנו בחדר המפקד ושתינו מיץ מנגו טרי וקריר. שוחחנו על התפקיד החשוב שמילא מפרץ טרינקומלי במלחמת העולם השנייה, כאשר הצי הבריטי באזור, מצא בו מסתור מפני הפצצות האוויר של היפנים.

    "אני מזמין אותך לסייר במפרץ", אמר הקצין.

    "תודה לך, בשמחה", עניתי.

    הקצין זימן אליו את הסמל ופקד עליו משהו בסינהאלית, שפת המקום. כעבור זמן קצר חזר הסמל בחברת שני מלחים. הם לבשו מכנסיים קצרים כהים וחבשו כובעי צי לבנים. האחד היה רב-טוראי שלבש חולצת כותנה תכולה, והשני היה מלח פשוט, שלבש חולצת טריקו כהה. הקצין נתן להם הוראות מה עליהם להראות לי, ואני משער שגם הורה להם אלו חלקים סודיים של המפרץ אסור לי לראות.

     

    עלינו לסירת מנוע קטנה, צבועה בלבן. המלחים הפעילו את המנוע, והפלגנו אל תוך המפרץ, משייטים לאורך חופיו, כשמלוויי מראים לי את המפרצונים הקטנים המכוסים צמחייה עבותה, שבהם מצאו מסתור ספינות הצי הבריטי.

     

    מעבר לתפקידם כמלווים ומדריכי תיירים, המלחים היו גם סקרנים.

    "לאיזה דת אתה שייך?", שאל הרב-טוראי, הבכיר מבין השניים.

    הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שנשאלתי בטיול על השתייכותי הדתית, אך במהלך מסעי, השאלה חזרה על עצמה עוד פעמים רבות.

    "אני יהודי", עניתי.

    "היהודים הם מין נוצרים?", שאל המלח השני.

    "לא, היהדות היא דת נפרדת, שהנצרות התפתחה ממנה", אמרתי. "בן איזו דת אתה?"

    "אני סינהאלי, בודהיסט", ענה המלח.

    "איזו מין דת זו היהדות?" חזר לשאול הרב-טוראי.

    "שמך איסמעיל", אמרתי לו, "ואני מניח שאתה מוסלמי".

    "נכון", ענה.

    "אתה מכיר את אברהם אבינו (אל-ח'ליל), לא?"

    "כן".

    "לאברהם היו שני בנים – ישמעאל (איסמעיל) ויצחק. אתם המוסלמים, בניו של איסמעיל, ואנחנו, היהודים, בניו של יצחק".

    "אם כך, אנחנו בני דודים!", התרגש איסמעיל והתפעל. "אתה חייב לבוא אלי הביתה ולהכיר את אשתי וילדיי".

    הסכמתי בשמחה.

     

    בתום השייט במפרץ, הודיתי לשני מלוויי, ונפרדתי בתודה גם מהקצין הראשון, שדאג לארח אותי כה יפה בבסיס. איסמעיל ביקש רשות להשתחרר יותר מוקדם על מנת לארח אותי בביתו, והקצין אישר ברצון.

     

    בביתו של איסמעיל הכרתי את אשתו ואת שלושת ילדיו, ואשתו הכינה לנו ארוחת צהרים כיד המלך. כשנפרדנו, חשבתי לעצמי:

    "כמה חבל שהיחסים בינינו לבין הארצות המוסלמיות המקיפות אותנו, לא יכולים להיות כמו היחסים שנרקמו ביני לבין המשפחה המוסלמית הזאת".

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/7/10 00:01:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2010-07-19 15:13:20

      ואכן כן, חיוך פותח לבבות !

      תודה על התגובות האוהדות, ניצה.

       

      ואכן כן, חיוך פותח לבבות !
      חייכתי לעצמי, מה שלום הפריגטות שלנו? כאילו מה? אתה מברר על הילד של השכנה ממול. והיה כאן חן שלא יכולתי להימנע מלחשוב עליו בחיבה. חן של ישראלי ששואל שאלה תמימה ומקבל בתשובה משתרשרת, סיור והיכרות, אירוח וכיבוד. בני דודים היא הגדרה נאה לקשר שיכול להתרקם בין זרים על סמך פרקי אבות. מרגש.
        10/7/10 23:21:

      צטט: אילנה אדנר 2010-07-10 23:00:03

      ציילון...כן...
      כשהייתי בכיתה ח' התכתבתי עם דניאל מקולומבו, ציילון. הוא היה בן גילי. התכתבנו במשך שנים עד שציילון נתקה קשרים עם ישראל, וגם השם השתנה לסרי-לנקה.

      לפני מספר שנים, פגשתי במלמה בחורה מסרי-לנקה. איכשהו השיחה התפתחה ואני סיפרתי על דניאל הנ'ל ואמרתי שהיה מעניין לדעת מה קרה איתו במשך השנים וכו'.
      לצערי, לא זכרתי את שם המשפחה, אבל היא סיפרה שהיא מכירה דניאל אחד והוא גר בקולומבו והבטיחה שתיצור איתו קשר ותבדוק אם הוא אותו דניאל.

      לא פגשתי אותה מאז, אבל כעת הסיפור שלך מזכיר לי ואני בהחלט אצור איתה קשר כדי לבדוק...

      זה לא מפסיק, מה?::))))

      תודה, אילנה, עשית לי את היום.

      אם הסיפור שלי נגע בנפשך, ועוד מביא אותך לפעולה - מה עוד ניתן לצפות מסיפור?

      בהצלחה עם דניאל (-:! 

        10/7/10 23:00:
      ציילון...כן...
      כשהייתי בכיתה ח' התכתבתי עם דניאל מקולומבו, ציילון. הוא היה בן גילי. התכתבנו במשך שנים עד שציילון נתקה קשרים עם ישראל, וגם השם השתנה לסרי-לנקה.

      לפני מספר שנים, פגשתי במלמה בחורה מסרי-לנקה. איכשהו השיחה התפתחה ואני סיפרתי על דניאל הנ'ל ואמרתי שהיה מעניין לדעת מה קרה איתו במשך השנים וכו'.
      לצערי, לא זכרתי את שם המשפחה, אבל היא סיפרה שהיא מכירה דניאל אחד והוא גר בקולומבו והבטיחה שתיצור איתו קשר ותבדוק אם הוא אותו דניאל.

      לא פגשתי אותה מאז, אבל כעת הסיפור שלך מזכיר לי ואני בהחלט אצור איתה קשר כדי לבדוק...

      זה לא מפסיק, מה?::))))
        10/7/10 22:37:

      צטט: Lola Bar 2010-07-10 20:44:17

      סיפור יפה עמוס.

      זה תמיד מעניין לבקר במקומות חדשים וכל כך רחוקים.

      אז כולנו בני דודים, כולנו משפחה אחת מורחבת, אבל על הערבים במחוזותנו לא מקובלת קרבת המשפחה.

      השאלה התמימה לגבי מהות הדת היהודית ביחס לנצרות או מוסלמית, היא שאלה שכבר שמענו אותה גם מפי אחרים ובכל פעם מפתיעה מחדש.

      תודה,

      לולה

      תודה, לולה.

      אני תמיד שמח לבקר מקומות חדשים, ואכן, זה תמיד מעניין.

      אין אפס!

      שבוע טוב, עמוס. 

        10/7/10 20:44:

      סיפור יפה עמוס.

      זה תמיד מעניין לבקר במקומות חדשים וכל כך רחוקים.

      אז כולנו בני דודים, כולנו משפחה אחת מורחבת, אבל על הערבים במחוזותנו לא מקובלת קרבת המשפחה.

      השאלה התמימה לגבי מהות הדת היהודית ביחס לנצרות או מוסלמית, היא שאלה שכבר שמענו אותה גם מפי אחרים ובכל פעם מפתיעה מחדש.

      תודה,

      לולה

        7/7/10 23:27:

      צטט: שיווה 2010-07-07 23:09:13

      חח עמוס

      אני מציעה שתשלח את הפוסט לאביגדור ליברמן

       אולי גם הוא יזמין אותך לסיור מודרך והסברה במשרדוקריצה.

      הרפתקן היית בצעירותך

      תודה, ריקי.

      אכן אני מחשיב את הטיול הראשון הזה כהרפתקה. אולם, כשאני רואה את הרפתקנותו של בני הבכור, ההרפתקה שלי הייתה משחק ילדים לעומתו. כיום, בגיל 36, הוא עושה טרק ברגל של 14 יום בהימאליה הסינית, בגבול טיבט! 

      כל טוב, עמוס.

        7/7/10 23:09:

      חח עמוס

      אני מציעה שתשלח את הפוסט לאביגדור ליברמן

       אולי גם הוא יזמין אותך לסיור מודרך והסברה במשרדוקריצה.

      הרפתקן היית בצעירותך

        7/7/10 10:04:

      צטט: עמיר E 2010-07-07 09:51:58

      הסבלנות השתלמה, המתנתי להמשך הזה והיה כדאי. גילוי מקומות חדשים דרך תושבי המקום היא הדרך היחידה בעיני. יפה עמוס.

      תודה, עמיר.

      הסבלנות תמיד משתלמת. הערבים אמרים "אל עג'לה מן אל-שאיטאן" - "המהירות (החיפזון) מן השטן".

      אגב, "עג'לה" היא אותה מילה המופיעה בתפילת הקדיש אצלנו - "בעגלה ובזמן קריב".

      כל טוב, עמוס.

        7/7/10 09:51:
      הסבלנות השתלמה, המתנתי להמשך הזה והיה כדאי. גילוי מקומות חדשים דרך תושבי המקום היא הדרך היחידה בעיני. יפה עמוס.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין