השבוע התברר לי שוב שמידתיות הוא מושג שלא מיושם במשפט הישראלי בין אם המשפט מנוהל בבית משפט השלום או בפיקוד הגבוה של צה"ל.

שני מקרים לא בדיוק מלבבים, ומעוררי כבוד, אבל הם זכו לנפח גדול מאוד שלדומים להם או חמורים מהם לא העניקו שופטי ישראל או מפקדי צה"ל.

אני מדבר על משליח הנעלים כהן פיני, שזכה לגזר דין חמור לכל הדעות 3 שנים בפועל, על שבצורה מכוערת יש לומר ,וגם מבזה, הטיל את נעליו לעבר השופטת העליונה והנשיאה בייניש דורית.

וכן על החלטתו מעוררת המחלוקת של הצבא לא לאפשר קבורה צבאית לחייל ששון יאיר ז"ל שערק מהשירות ונהרג כמה ימים לאחר מכן בתאונת דרכים.

במקרה הראשון "זכה" מר כהן לגזר דין חמור ונדיר,ואני לא בטוח שמה שהוא עשה (דבר שאני מגנה) חמור יותר מהמקרים הבאים:

1 דריסת ילד בן 13 הפקרתו (הילד במצב של תרדמת מאז),ונסיעה למסעדה מיד לאחר מכן (מקרה בלחסן) שם העונש היה שנה וחמישה חודשים.

2 גרימת המוות של בני משפחת וקסלר בדריסה ע"י רכבו של עו"ד קלגסבלד, שנידון לשנה ושלושה חודשי מאסר.

כהן ראוי לעונש אין ספק בכך, אבל העונש שקיבל הוא חמור מעונשם של אלו שהרגו  או גרמו לפציעה שממנה לא יקום אדם (אפילו לא בכוונה).

ואפילו אם כוונת השופט הנכבד לעורר מחשבה שנייה אצל זורק נעל עתידי, או השוקל פגיעה בבתי המשפט, ישנו עונש על תנאי, תחליט על מאסר על תנאי באם יחליט העבריין לידות נעלים שוב.

במקרה השני , אולי יש מעט מקיום פקודות מטכ"ל בהחלטת הצבא לא לקבור את החייל העריק למספר ימים, אבל אין פה אפילו גרם של צדק, החייל נענש בעונש הכבד מכל, חייו קופדו בתאונה.

ואין פה גרם של לב יהודי-ישראלי רחום, בנוסף לכאב הקשה על אובדן הבן היקר, נאלץ האב ושאר בני המשפחה הדואבת, לאיים ולדחות קבירת הבן ,ולהלחם על מעט שנותר לו.

ואגב אם החייל היה נשאר בחיים ונעצר ע"י הצבא, הוא היה נשפט ונאסר,ואז חוזר לשירות ,כך שהגריעה של החייל מהצבא לא מתקבלת על הדעת.

לדעתי עשה טוב היועץ המשפטי לממשלה שהוריד את הצבא מהעץ, וקבע החוק גובר על פקודת המטכ"ל, ולדעתי יש לשנותה ולקבוע תקופה מתקבלת על הדעת של עריקות שתביא לגריעה אוטומטית משרות בצבא.

לסיכום בשני המקרים פעלו השופטים/מפקדים על פי חוק אולי, אבל בלי טיפת מידתיות, שתאזן בין המקרה למקרים אחרים כפי שצריך.