עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סריטה

    כשסרטים ושריטות נפגשים

    ארכיון

    בין קולנוע לכדורגל

    0 תגובות   יום שישי , 2/7/10, 12:04

    יומיים נטולי מונדיאל לראשונה מזה שבועיים וחצי. זמנים משונים. אבל רבעי הגמר יפלו עלינו בסוף השבוע שכבר מגיע, יחזירו את צלילי הוובוזלות אל הסלונים. רגע לפני שהמפגשים הגדולים באמת מתחילים, חשבתי להצביע ולסכם חלק מהתופעות שמצאתי במונדיאל הזה, בהקשרים של מדינות. הרי כדורגל הוא ספורט, הוא תרבות. כך לפי הגדרה לפחות. מן הצד השני, גם קולנוע נכלל בהגדרת התרבות, אז הנחתי שיהיה מעניין לנסות ולקשור ביניהם. לבדוק תהליכים תרבותיים שעוברים על מדינות, הן דרך הקולנוע שלהן והן בעזרת הכדורגל שהציגו נבחרותיהן.

    דווקא על הדרום-אמריקאיות, שכולן עלו שלב ורובן אף העפילו לרבע הגמר, אני לא ממש רוצה לדבר. גם כי הן לא הסגנון שלי, וגם מפני שעל הנסיקה של הקולנוע הלטיני מדברים בכל העולם כבר שנים. על הקולות החדשים והמסקרנים (קרלוס רייגדאס המקסיקאי, לוקרסיה מרטל ולוסיה פואנזו הארגנטינאיות) לצד במאים מדרום ומרכז אמריקה שהשתלבו בתעשייה הצפון-אמריקאית (קוארון, דל טורו, מיירלס, קמפנלה שזכה באוסקר האחרון). אלה המדינות שריתקו אותי יותר בטורניר הנוכחי. שלוש כבר טסו חזרה הביתה, אחת יכולה (וצריכה) להמשיך עד הגמר:

     
    ''
    גרמניה

    שוב אאלץ לרחם על מי שבוחר להיות שבוי בתיאוריות העתיקות לפיהם הגרמנים משחקים כדורגל משעמם/ מנסים להשמיד אותנו. כל מי שצפה בשמינית הגמר מול אנגליה, ודאי יודה שהכדורגל אותה מציגה הנבחרת של יוגי לאב פשוט מלהיב. התקפי ללא פשרות, עם צירופים מדהימים בין השחקנים. עזבו לרגע את המערך עצמו ושימו לב לשמות, כלומר לתפקוד הטבעי של השחקנים. בהרכב ישנם שלושה שהם חלוצים בנטייתם -  קלוזה, פודולסקי ומולר. מאחוריהם משחקים שלושה קשרים. מתוכם, שניים הם קשרים התקפיים מעוד באופיים, אוזיל ושוויינשטייגר, כאשר חדירה הוא קשר 50-50 בהגדרתו. בלי קשר למגינים שעולים, זה אומר שאין אף שחקן בשישיה הקדמית של גרמניה שהוא נטו הגנה. במערך זה מסודר אחרת, אבל כאשר יש לך כל-כך הרבה שחקנים על המגרש שיכולים להבקיע או לבשל, זה יכול להסביר את ההצגות ההתקפיות של הגרמנים, לדעתי. ומי השחקן המוביל שלהם בטורניר עד כה? אני אישית מתלבט בין מסוט אוזיל לבין סמי חדירה. לא בדיוק שני השמות הכי גרמניים בעולם. לוקאס פודולסקי ומירוסלב קלוזה, הצמד שאחראי לרוב השערים הגרמנים בטורניר, נושאים שמות בעלי צליל פולני מובהק. ואפילו לא הזכרתי את קקאו, החלוץ ממוצא ברזילאי שיושב על הספסל. אין ספק שאותה הגלובליות, תהליך הרב-לאומיות שעובר על גרמניה בעשורים האחרונים, נותן את אותותיו גם בעולם הכדורגל. אם נעשה את ההקבלה אל עולם הקולנוע, השאלה "מיהו הבמאי הגרמני הבולט בעשור האחרון" תזכה אף היא לתשובה בנוסח טורקי - פאטי אקין ("עם הראש בקיר", "בקצה גן עדן"). ודאי אם מדובר בנציג הדור הבא של קולנועני גרמניה. זה לא שוורנר הרצוג, מיכאל האנקה או טום טיקוור הפסיקו לעבוד. ממש כשם שבהרכב הנבחרת הגרמנית בכדורגל תמצאו שמות כמו מרטזאקר או שוויינשטייגר. פשוט טבעי להם, לגרמנים, שבני המהגרים השתלבו והפכו חלק מן האומה. מדובר בתהליך כלל עולמי וכלל תחומי, אבל ספק אם במדינות אחרות מתייחסים אליו בכזו נורמליות כמו בגרמניה. מספיק לראות את כמות הקו-פרודוקציות הקולנועיות בהן הייתה גרמניה שותפה בעשור האחרון, כדי להבין שהכפר הגלובלי הקטן ההוא שכולם מדברים בו, שוכן בברלין.

     

    ''
    איטליה

    התרבות האיטלקית רגילה לייצר גאונים בכל דור ודור. הקולנוע שלהם הוא מהמשפיעים והחשובים בעולם, נשען על מסורת מפוארת שכוללת את פליני, דה-סיקה, ויסקונטי, פאזוליני, כך על קצה המזלג של הפסטה. עכשיו, נסו למנות את שמותיהם של העילויים הקולנועיים הטריים ביותר של ארץ המגף. אחרי גירוד ממושך בפדחת, דליתי את פאולו סורנטינו ("האלוהי") ואת מתיו גארונה ("גומורה") בתור היורשים המוכתרים ואת עמנואל קריאלזה ("המסע אל החלום") במשבצת הבמאי האנדרייטד. הבעיה היחידה עם שלושתם, מלבד העובדה שהם מיעוט, היא שהם מיעוט מבוטל. קשה לי להאמין שההיסטוריה תשפוט אותם כגאונים אמיתיים, אלא כגאוני אין ברירה. כאשר לא צומח אף פלא בשדות הסימנטיים של איטליה, כל קוץ הוא פרח. כל מי שמעל הממוצע פתאום מוזנק לדרגת אמן. אחרי צפייה בחלק מהעבודות של השניים הראשונים, תסכלה אותי העובדה שזהו הדור הנוכחי של קולנועני איטליה. הרבה הו-הא, אפס קבלות. ומה קורה בנבחרת, אצל ה"אזורי"? אותו כנ"ל. מרצ'לו ליפי השאיר בבית את טוטי, דל-פיירו וטוני. פירלו נסע, אבל לא היה כשיר לשום משחק. ובהיעדר גאוני הדור הישן, הגיע תורם של הצעירים לפרוח, הבמה הייתה כולה שלהם בלי אף ותיק שיאפיל עליהם צל. אבל אף אחד לא זרח. איך זה ייתכן? כנראה משום שלדור הנוכחי של הכדורגל האיטלקי חסר אותו הברק שנעדר מעולם הקולנוע. משהו רע מאוד עובר על בירת התרבות והאמנות העולמית. ברמה של משבר.


    ''
    דרום קוריאה

    אם תשאלו אותי איזו מדינה ביצעה את קפיצת המדרגה הקולנועית המרשימה ביותר בעשור הקודם, אבחר כנראה בקוריאה הדרומית. שמות כמו פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים"), קים קי דוק ("להרגיש בבית") ובונג ג'ון הו ("המארח") הפכו רצויים בכל פסטיבל קולנוע ביקום. יותר מהרומנים, יותר מהסקדינביים ואפילו יותר מישראל - תור הזהב הקוריאני היה המשפיע והבולט ביותר במפת הקולנוע העולמית. רמז להתפתחות התרבותית האדירה קיבלנו במונדיאל 2002, טורניר גביע העולם אשר התקיים בדרום קוריאה, במשותף עם יפן. הקוריאנים, לא מאריות הכדורגל המפחידים בתבל, הדהימו את הקהל כאשר העפילו מראש הבית שלהם, שולחים הביתה את פורטוגל ופולין. הם המשיכו להדהים כאשר גברו בשמינית הגמר על איטליה בהארכה, יש שיגידו בעזרת שיפוט ביתי. הלסת הפעורה של הגלובוס נותרה שמוטה גם כאשר הקוריאנים התגברו על ספרד בפנדלים והעפילו למעמד חצי הגמר. שם אמנם זה נגמר, אבל נדמה שהקמפיין הזה העניק תנופה עצומה לתחום התרבות בדרום קוריאה. ב-2006 הלך להם קצת פחות טוב כאשר כשלו להעפיל לשלבי ההכרעה, אבל במונדיאל הנוכחי הם הוכיחו את ההתקדמות שלהם. הם העפילו בסטייל מהמקום השני בבית שכלל את יוון וניגריה העדיפות עליהם על הנייר, והסיבה היחידה בגינה ספגו רביעייה מארגנטינה הייתה משום ששיחקו בלי רגשי נחיתות והעזו לתקוף. הם אמנם נעצרו בשמינית הגמר על ידי אורוגאוויי המרשימה, אבל מבחינתי היה כיף לצפות בהם משחקים ואין סיבה לזלזל בהם במונדיאלים באים. בגזרת הקולנוע, כבר כתבתי כמה פעמים שאני מעריץ שרוף של חלקם ומעריך גם מבלי מחבב את כל השאר.


    ''
    יפן

    אולי הנבחרת שהפתיעה הכי הרבה בטורניר, עד כה. ציפיתי מהיפנים לכדורגל מאוד קבוצתי, אבל לא ברמת הדיוק וההקרבה העצמית שראיתי. כנראה שבארץ השמש העולה המורשת מושרשת עמוק עמוק בכל ענפי התרבות. הכדורגל של היפנים הזכיר לי את האופן שבו הם עושים סרטים - בעבודת צוות מאומצת, בעידון וברוגע מלאי שלוות נפש וקור רוח, לצד התפרצויות אגריסביות עזות. או התקפות מתפרצות, בהקשר של כדורגל. בקולנוע, מדובר מאז ומעולם באומה כבירה, עם יותר מאסטרים משאוכל לציין כאן. מספיק להזכיר רק את קורוסאווה, אוזו, מיצוגשי ואפילו את קורה-אדה שעדיין פועל במרץ. על המגרש לא היו ליפנים כוכבים גדולים, אולי להוציא את הונדה, מה שאילץ אותם לפעול כיחידה אחת מלוכדת. במשחק הראשון שלהם, בו גברו על קמרון, היה נדמה כאילו יש להם יתרון מספרי. התנועה הנהדרת ללא כדור בהתקפה יחד עם אחריות בחזרה להגנה, הפכו את היפנים לשלם הגדול מסך חלקיו. זאת בניגוד לנבחרות חלשות אחרות, שהסתפקו בהגנה בלבד. הדבר היחיד שהיה חסר להם כדי לעבור בשמינית הגמר את פאראגוואיי, הנבחרת הכי אוברייטד לדעתי בטורניר, הוא קצת יותר אמונה ביכולתם. כמו במשחק נגד דנמרק, שהסתיים ב-3:1 לסמוראים. אז מצד אחד הם אמנם העפילו מן הבית שלהם, אבל מאידך, הודחו מיד בשלב הנוק-אאוט הראשון. ממש כמו במונדיאל 2002, אותו אירחו יחד עם קוריאה הדרומית. ארבע שנים לפני כן הם העפילו לראשונה לטורניר גביע העולם והודחו בתום שלב הבתים. הישג אותו שחזרו גם ב-2006. כך שמעודד ואפילו מרגש לראות נבחרת שאין לה מסורת ענפה במונדיאלים (זהו המונדיאל הרביעי שלה בסך הכל) אשר בחרה להשיען על המסורת בהקשר הרחב יותר שלה. על המסורת היפנית, ממנה הושפעה ועדיין מושפעים טובי הסרטים שהנפיק הקולנוע היפני המופלא.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      אורון שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      כותרות עכבר סרטים