עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    יום האב 2010 : ברזיל, שווארמה ווים וונדרס

    0 תגובות   יום שלישי, 22/6/10, 13:27

      בארץ המולדת אשר במזרח התיכון לא חוגגים את יום האב, כך שלוקח מעט זמן עד שמתחברים למסורת הצפון אמריקאית הזאת, אשר באופן מפתיע, חגגה השנה יום הולדת 80, כך קראתי בעיתון. מסתבר שאי שם באמצע המיתון הנורא של 1930 החליטו באמריקה לעודד את רוחו של אבי המשפחה, האיש שנושא בעול הפרנסה ומגדל את ילדיו אל מול מצוקי הקשיים של הקיום המודרני, וכך נולד יום האב. המאורע מצוין ביום ראשון השלישי של חודש יוני, והוא גם סוג של מחווה אל מול יום האם, שמצוין תמיד בתחילת מאי. השנה יצא יום האב בעשרים ליוני, תאריך סימבולי בביתנו הצנוע, זהו יום הנחיתה שלנו, הדי דיי, בארצנו החדשה. כך שלכאורה היו לנו כל הסיבות לשמוח. אבל למציאות פנים רבות והימים לא תמיד שונים זה מזה, אולי רק בניואנסים, אבל לא במהות. הנה אנחנו שוב מול החביתה, הסלט, החומוס והחצי השני של חלת השבת. אוכלים בראנץ' לאור קרני השמש הרכות שהסכימו לפנק אותנו אחרי שבוע של עננים כבדים וממטרים פזורים. ככה זה אצלנו, בצפון – מערב, הגשם יורד מדי פעם עד לסוף יוני. יומיים אחרי שנחתנו, הלכנו לראות דירה לא רחוק מהבית הנוכחי שלנו. לבשנו עדיין את בגדי הקיץ מארץ הקודש וכנראה שלא מצאנו חן בעיני בעל הבית. בדרך חזרה לתחנת האוטובוס תפס אותנו מבול אביב אופייני, היינו לגמרי לא מוכנים. כשהאוטובוס הגיע לבסוף היינו כולנו רטובים, הנהג הסתכל עלינו ברחמים. נזכרתי בסבא שלי, יונה ז"ל, שירד מהאונייה בנמל חיפה ומיד שאל את האיש בדלפק "תגיד, החיים בארץ קשים?". "לא נורא", השיב האיש, "רק שבעים השנים הראשונות". 

     ***

    חמש שנים אחר כך אני דוחף את כל הכלים אל המדיח ולוקח את הבן יקיר לי בחזרה למיטה שבחדר ההורים. אנחנו מתכסים בשמיכה ומחכים שיתחיל המשחק של ברזיל – חוף השנהב. הבנות הולכות לטיול וקצת שופינג. לואיס פאבינו עם צמד שערים מסדר לברזילאים של דונגה את הכרטיס לשלב הבא, הפילים של דרוגבה, כנראה לא יהיו שם. לפני שנה וקצת, אם אינני טועה, ראיתי באמצעות האינטרנט את חוף השנהב מסיימת בתיקו 2 מול נבחרת ישראל ברמת גן. משחק ידידות אמנם, אבל היה משחק טוב. אולי אחד הטובים שראיתי בקדנציה של קשטן. נבחרת ישראל בכדורגל היא אחד העוגנים היחידים שנשארו לי מהמולדת. כמובן חוץ מהמשפחה וכמה חברים. אני זוכר איך כשגרנו בפרדס חנה הייתי נוסע קבוע למחנות האימונים בדן קיסריה, רק כדי להרגיש את האווירה בסגל לקראת ההתמודדות. ריצ'רד נילסן היה הראשון להבחין שאני מגיע גם לאימוני הבוקר וכך התחלנו להחליף כמה משפטים פה ושם. מעולם לא ראיינתי אותו או קיימתי איתו שיחות רקע, אלא רק כמה שאלות של איך ומה. נילסן הוא איש מקצוע יסודי ומנוסה, הוא נתן לישראל קמפיין מצוין, שנגמר במפח נפש עצום. אוקטובר 2001, הדקה התשעים ושתיים במשחק האחרון בבית, מול אוסטריה ברמת גן, אנדי הרצוג ניגש לבעוט כדור עונשין, אבי נימני בחומה פותח בטעות את הרגליים, והכדור הולך שטוח ופנימה. 1:1, ישראל נשארת בבית, אוסטריה הולכת להצלבה. חודשיים הסתובבתי עם הראש באדמה. מתקשה לעכל. הנבחרות של גרנט וקשטן בעיקר שעממו ולעיתים פשוט הביכו. אולי עכשיו, עם לואיס פרננדז על הקווים, אולי אפשר יהיה לעשות משהו. כמו נילסן גם הוא התחיל את הקדנציה עם 4 – 1, רק שנילסן ניצח את הרוסים בקריית אליעזר, ופרננדז הפסיד באורגוואי. אבל אני האחרון שיזכור לו את זה אם הוא יביא לנו כרטיס ליורו באוקראינה או למונדיאל בברזיל. 

    ***

    אחרי המשחק הלכתי לישון צוהריים. ככה סתם, לכבוד יום האב. שנת הצוהריים היא סוג של הרגל ילדות, עוד מבית הילדים של המשק. שם גם בחורף וגם בחמסין הפקודה הייתה אחת "ראש על הכרית, פנים אל הקיר". היו שנים שכבר הצלחתי להיגמל, לחיות בלי ההפסקה הזאת, שהיא מאוד נחוצה בארצות חמות, אבל פחות נדרשת באקלים ממוזג. אבל בשנה האחרונה אני קם כל לילה ברבע לשתיים כדי לתת בקבוק חלב לדוכסית הקטנה, אז התנומה הזאת חשובה לי. קמתי בארבע ושתיתי קפה. נסענו לדאון טאון לאחד המתחמים שבהם מתקיים המדרחוב החודשי.  לוקחים רחוב וסוגרים אותו לתנועת כלי רכב כדי שהתושבים יוכלו סתם להסתובב וליהנות מהחיים. קנינו לילדים פיצה, ואנחנו הלכנו על שווארמה של "באבילון" שנחשב לאחד מבעלי המקצוע הכי מוצלחים בעיר. הם עובדים רק במזומן ובתוך החנות כתוב שהבעלים הגיע ממצרים. הגברת הלכה על עוף ואני על טלה. הלאפה הייתה סבירה, אבל היא לא מדגדגת את הקרסוליים של חאזן מהעיר התחתית בחיפה, זאת שמפנקת אותך בדרך אל האצטדיון בקריית אליעזר. את השווארמה הראשונה שלי אכלתי בבת ים, לא רחוק מהבית של החבר שלי ערן מיארה. אביו חי על הגבול בין בת ים ויפו. קפצנו לבקר אותו באיזה יום קיץ, אי שם בסוף שנות השמונים. אני בדרך כלל לא חסיד גדול של השיפוד המתגלגל, אבל זו הייתה חוויה קולינרית משובחת, אולי בגלל זה שווארמה מתקשרת אצלי לגלים ומים. אבל אין ספק שמשהו הלך לאיבוד בין החול הלוהט של הים התיכון לבין הגלים האפורים של האוקיאנוס השקט. 

     ***

    שיאו של היום הגיע לעת ערב, עם רדת החשיכה. אחרי המקלחות, שעת הסיפור וצחצוח השיניים. עכשיו הגיע הזמן לראות סרט, ועוד אחד שחיכיתי לו כבר המון זמן. 16 שנים, אם אתם מתעקשים. "פריז, טקסס" של וים וונדרס. זוכה פסטיבל קאן לשנת 1984. סצינת הפתיחה של הסרט הייתה תרגיל הבימוי השני שנתן לי המורה זיו כנרי במכללה. לקחתי את השותף הראשון שלי לכתיבה, ערן שן, והלבשתי אותו במדי חייל. הוא צעד בשדה עם פצע מדמדם בצד שמאל של הבטן, ואז החליף מבטים עם מלאך המוות שישב לו על כסא נוח משקיף מגבעה קטנה על החייל הפצוע שהמשיך לצעוד. זכיתי לשבחים על הרעיון והביצוע, אבל אף פעם לא זכיתי לדעת מה עלה בגורלו של אותו טרוויס, שהמשיך לצעוד במדבר, מתעלם מציפור הטרף שממתינה למותו. אחרי שהסתדרנו בדירתנו, הלכתי לספריה העירונית המשובחת שלנו והוצאתי כרטיס מנוי. מאז צפיתי כבר ביותר מ 400 סרטים ועוד היד נטויה. אבל כשחיפשתי בקטלוג את "פריז, טקסס", הסרט לא נמצא. במקומו מצאתי סרטים אחרים של וונדרס כמו למשל, "החבר האמריקאי" עם דניס הופר וברונו גאנץ שהפך לאחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. לדעתי הוא מעולם לא הוקרן בישראל, אז אם יש לכם חבר שנוסע לאירופה בקשו ממנו מתנה, מילה שלי. וונדרס הגרמני הוא אחד הבמאים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע, החברה שלו נקראת "רואד מובי'ס" ולא בכדי הסרטים שלו כוללים הרבה מכוניות, רכבות ותנועה. דווקא "מלאכים בשמי ברלין" הסטטי הפך את וונדרס לבון טון של רחוב שינקין, אני עדיין זוכר את הביקורת שגל אוחובסקי כתב עליו ב "העיר". השאלתי גם אותו באחת ההזדמנויות והוא בהחלט סרט מיוחד, אפילו עשו לו גרסה הוליוודית עם מג ראיין וניקולס קייג'. אבל אני מחבב יותר את הסרטים המציאותיים של וונדרס. "החבר האמריקאי" מבוסס על רומן של פטרישה הייסמית', שספר אחר שלה הפך לסרט המצליח "הכשרון של מר ריפלי". סרט אחר של וונדרס שמאוד נהניתי ממנו נקרא "אל תבוא לדפוק", מעין ורסיה הפוכה ל "פריז, טקסס", הפעם נער צעיר יוצא למסע בחיפוש אחר אביו. "בואנה ויסטה קלאב" הוא סרט דקומנטרי של וונדרס שזכה באוסקר, הוא עוסק בחייהם של מוזיקאים קובנים, ממש יצירת מופת. בכל אופן, לפני כחודשיים נכנסתי שוב לאתר של הספרייה העירונית ורצתי על הקטלוג. פתאום גילתי ש "פריז, טקסס" יצא סוף סוף על די. וי. די. ב 2009. נרשמתי והמתנתי בתור כמו אזרח מהשורה. וזכיתי לקבל את הסרט בדיוק ליום האב. אין טעם להכביר במילים, סרטים הם חוויה רגשית. אם אתם מכירים מישהו שקופץ לאירופה, בקשו ממנו שיביא לכם את הדיסק. לנבחרת גרמניה בכדורגל אני לא מוחא כפיים, אבל ווים וונדרס זה מישהו שהייתי הולך במדבר בשבילו.         

        

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין