עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    פיצול אישיות במונדיאל

    7 תגובות   יום חמישי, 10/6/10, 11:55


     תקציר הפרקים הקודמים: אחרי רומן בתולים עם הולנדית בעל נטיות אובדניות, מוצא נער הכפר הצעיר אהבה חדשה בחיקה של ברזילאית תוססת, בעלת חסרון אחד, היא גומרת מוקדם. 

     *** 

    למונדיאל של 94' כבר הגעתי כסטודנט לקולנוע, כיאה לתואר השאלתי את מצלמת הוידאו של המשק ופרסתי את חצובתי במרפסת של דני כהן, אבא של בת הכיתה שלי, עופרי. דני היה דמות מיתולוגית במשק כי הוא זכה שלוש פעמים בתואר מלך הסלים של הליגה הלאומית בכדורסל. זה היה עוד לפני מלחמת ההתשה, כשהכדורסל היה אחר לחלוטין, אבל גם אז לבחור עם 170 סנטימטר ביום בהיר, זהו הישג עצום. לדני היה סיפור ביוגרפי מרתק, כזה שרק שואת היהודים יכולה לייצר. הוא הגיע למשק בגיל 6 ללא משפחה ואפילו ללא מושג מאין הגיע. לא היה לו רקע על עברו האישי. כמו יתומי שואה אחרים בכפר הוא גדל  להיות ישראלי. עובד בלול ומשחק כדורסל. ואז מתישהו בשנות השמונים, אחרי שהוא כבר אב לחמישה ילדים, פתאום נמצאת משפחתו והאיש מגלה שהוא נולד במילאנו. איטלקי. ופתאום הכל מתחבר לו בחיים, הוא מתחיל לעבוד במטבח, מזמר אופרטות, הופך לאוהד של סקאבוליני פזארו. רציתי לעשות עליו סרט דקומנטרי, לראות איך הוא עוקב אחרי נבחרת איטליה, לא כל כך יצא לי. חשבתי אחר כך אולי לראות אוהדים של נבחרות אחרות. אבל איך שהוא כשהגיע המשחק בין ברזיל להולנד החזרתי את המצלמה לאולפן הוידאו והלכתי לראות את המשחק עם החבר'ה על הדשא. אף פעם לא השלמתי את הסרט ההוא, אף פעם לא חזרתי גם למדיום הדקומנטרי, קשה לי להתחבר אליו. אני אוהב נראטיב. בגלל זה יצאתי כל כך מתוסכל מהמונדיאל הזה. קמנו לראות את הגמר במיוחד בארבע לפנות בוקר. ישבנו איזה 30 איש עטופים בשמיכות על הדשא, מחכים לקפוץ לשמיים. קיבלנו 120 דקות איומות שהסתיימו במופע פנדלים מיותר. אני אפילו אחסוך ממכם את הקליפ, לכו תחפשו בעצמכם אם אתם כאלה מיואשים. 

    *** 

    את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי בתור כתב הספורט של השבועון קיבוץ. עזרא דלומי היה העורך הראשון שלי והוא "שכר" את שירותי שלושה ימים אחרי שעברתי בבקו"ם. שלי באה איתי לפגישה בתל אביב, בבית "דבר", שינקין 45. הכתבה הראשונה שפרסמתי נקראה "חלום הכדור והנוצה" והיא סיפרה על חבר מקבוצת שילר שרוצה להקים ליגת בדמינגטון בישראל. מהיום שבו פורסמה הכתבה, במרץ 92', התחלתי רצף של כתיבה שבועית שלא נפסק במשך עשר שנים. הרחבתי את העסק, הוזמנתי למדור הספורט של "כל העמק והגליל" והתנחלתי בו שנתיים. דוד בן שימול רצה שאני אתן לו כדורסל איכותי. נתתי לו. אז הגיע הטלפון מבני פייסיק, רשת ב' רצו שאני אדווח להם מהמגרשים. בכיף. את הגרושים שהרווחתי שמרתי בצד וצברתי לי כסף לסרט הסיום שלי, "הכבוד של טומי לה בלאנש". העבודה עליו הייתה החוויה הכי משגעת שהייתה לי בחיים. אחרי שסיימתי אותו עברתי לתל אביב ואל המונדיאל של 98' הגעתי במקום בו חלמתי להיות במשך שנים: "ספורט העיר". 

    ***

    כשמשתחררים מהצבא זכאים החוזרים למשק לתנאים חדשים. חדר פרטי, קו טלפון, וגם עיתון יומי. אני הייתי המנוי היחיד של "חדשות" על הגבעה, ובאותם ימים לכל עיתון היה שליח משלו, איך שהוא בטח קילל אותי הבחור הזה בלילות של פברואר בעמק, כשהקור מקפיא לך את הבפנים של הנחיריים.  בבית הילדים היה לנו "דבר", בבית של אימא היה כל יום "מעריב". אבל חדשות, ובמיוחד "העיר" בימי שישי היו פריבילגיה שאפשר למצוא רק בחדר שלי. ואנשים היו קופצים, ביום שבת אחר הצהרים. לראות כדורגל, לקרוא עיתון, לאכול עוגה של שלי. להיות סוציאליים. כמו שאנו אמורים להיות.  

    *** 

    מאז אותם ימים חלמתי על ספורט העיר ושם מצאתי את עצמי אחרי שסיימתי עבודה של שנתיים בעיתון תל אביב. העורך בהעיר היה רמי רוטהולץ, שקיבל אותי לעבודה. שאול ביבי היה במדור הספורט והתחלנו לרוץ. בימי חמישי היינו משחקים כדורגל בפארק, וזו הייתה הקבוצה הכשרונית ביותר שבה שחקתי אי פעם, רק שהכשרון של האנשים היה לוו דווקא בכדורגל. בשער שלנו שיחק חגי לוי, בחוד היו אורי סיוון ואביב לביא. בכנפיים רצו שאול ביבי ואייל שכטר, רני בלייר וחיים שדמי היו הקישור המרכזי ובמרכז ההגנה ארי פולמן ועבדכם הנאמן, הפרדסן מהעמק. תודו שזהו הרכב מרשים ביותר. כל שבוע היינו נאבקים מול חבורה של בעלי מקצועות חופשיים – אינסטלטורים, נהגי מוניות, וחשמלאים – שהיו נותנים לנו בראש. כמובן שהמונדיאל הצרפתי יכול היה להראות רק כך. רומנטי, תוסס, עירוני ושרמנטי. אלופה חדשה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, צרפת זוכה בגביע. עם נבחרת של בני מהגרים ונפוליאון אחד באמצע, דידיה דשאן. הנציגים שלנו בפאריס, עלי מוהר ואיתן בקרמן, חזרו מבושמים. פלא שתשע חודשים אחר כך נולדה לנו בת בכורה. מזל טוב. 

    ***

     האמת היא שהקונספט ממש מצא חן בעיננו. החלטנו ללכת על זה שוב פעם במונדיאל של 2002. חיינו אז בבית קטן בפרדס חנה. עבדתי בשלושה עיתונים במקביל, דיברתי מדי פעם ברדיו, הופעתי ב"טריבונה של אבי רצון" אלו היו ימים כאוטים, ימי המילניום החדש. המטורף. על הפיגוע בתאומים שמעתי בווקמן ברכבת לבינימינה. אחר כך הגיע מחבל מתאבד לחצר של הבית שלנו וגנב לאישתי את האופניים. יום אחד אני עוד אצלם את הסצינה שהייתה לי שם עם השוטר ששחרר לי את "המוצג". האינתיפדה השניה שיגעה את המשק, הנגיד קליין העלה את הריבית במשק ל 8 אחוזים. מצאתי את עצמי במונדיאל ללא עיתון לכתוב בו. הייתה לי פינה חודשית באחד המגזינים של יובל סיגלר, זו הייתה פינת חמד, אבל היא הייתה חודשית. סיגלר הזמין אותי לראות איתו את גמר המונדיאל, אצלו במשרד. על מסך פלאזמה ענקי. זו כבר הייתה חוויה אחרת לגמרי. כאילו אתה יושב על הקווים. ברזיל וגרמניה נפגשו בפעם הראשונה בהיסטוריה של המונדיאל, רונאלדו וריבאלדו הביאו גביע חמישי לברזיל. יצאתי לכביש החוף וידעתי כי משהו בחיי הולך להשתנות. באביב הגיע הבן יקיר לי. 

    ***

    ב 2006 חוויתי את המונדיאל לראשונה בקנדה. שעון אחר, מזג אוויר אחר. שמש אחרת. עבדתי באיזו חברת סטרט אפ שנסגרה בינתיים והעובדים המקומיים לא הצליחו להבין למה אני מחזיק לאפטופ פתוח בעמדה שלי עם שידורי המונדיאל באינטרנט. אחרי שסטיבן ג'רארד ופיטר קראוץ' הכריעו את טרינידד וטובגו, נשלחתי לחופשה מוקדמת. את הגמר ראיתי עם החבר'ה הישראלים מהכדורגל, רני ורד, ג'פרי דרוקר, וזקן הישוב, גבי פלד הותיק. גם הגמר ההוא, בין איטליה וצרפת, המחיש שוב את הטרגדיה האמיתית של הכדורגל המודרני. ככל שהמשחק יותר חשוב, ככה הוא יותר משעמם. זו המחלה האמיתית של הכדורגל, שאין אותה לא בכדורסל, לא בפוטבול האמריקאי ולא בהוקי. תיקחו את הגמר של איטליה 90', ארה"ב 94' וגרמניה 06', תוסיפו את הגמר של יורו 04' ו יורו 08', אי אלו גמרים של ליגת האלופות. ככה בלי להניד עפעף בזבזתם איזה 15 שעות מהחיים, בחשבון גס. בזמן הזה הייתם יכולים להיות עם הילדים, להשקות את העציצים, לכסח את הדשא, לשחות בבריכה, אולי ללכת לאיזה סרט או תערוכה. ולמרות כל זאת, החלטתם לשבת ולראות שתי חבורות של גברים מיוזעים בחולצות צבעוניות רצים על חתיכת דשא ירוק. באמת שאני לא מבין אתכם. אתם מקרה קשה.

     ***

    אז מה נאחל למונדיאל האפריקאי? קודם כל שייגמר בלי פיגוע או מלחמה. קראתי דיווח שהמשטרה המקומית גייסה 51 אלף שוטרים – מתנדבים לקראת האירוע. מהבלוג של אורי אילן אני מבין שהמקומיים בהתרגשות גדולה מאוד. אפשר להבין אותם, רק שלא יתפלק להם איזה משהו מהידיים. אם ראיתם את "המלך האחרון של סקוטלנד" או את "מלון רואנדה" אתם יודעים שהמקומות האקזוטיים האלו יכולים להפוך בין לילה למשהו אחר לגמרי.  במידה והכל יעבור בשלום נרצה לאחל לעולם שתהיה לו אלופת עולם חדשה, מישהי שטרם אחזה בגביע.

    כמובן שאשמח אם זו תהייה הולנד אהובתי, אבל גם פורטוגל, ספרד, יוון או ניגריה יתקבלו בברכה. רק שנצא כבר מהלופ הזה של ברזיל, איטליה, גרמניה, ארגנטינה. הייתי שם עין גם על פאביו קאפלו באנגליה, יכול להיות שזה הולך להיות המונדיאל של הוד מעלתה. בפעם האחרונה שהגביע נסע ללונדון, אליזבת השנייה, הייתה בת 40,  היום היא כבר 84', ועוד שנתיים יש לה אולימפיאדה בחצר הארמון. בכל מקרה, שיהיה חודש מהנה לכולנו. אישתי כבר סידרה לי מנוי לבריכה, עכשיו אני שוחה כל צהרים, כדי לחזק את הרגל הפצועה, מי יודע, אולי אני עוד אספיק לחזור לשמינית הגמר. בילוי נעים, חברים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/6/10 17:10:

      צטט: משה שליט 2010-06-12 12:38:38


      בדרכך הפיוטית הזכרת לנו את ההיסטוריה של המונדיאלים.

      יפה ותודה.

       

      חן חן, מקווה שנזכה לראות פואטיקה על הדשא.

        12/6/10 17:08:

      צטט: טובי פולק 2010-06-12 08:57:10

      שחר, באופן משונה גם אני הגעתי מהעמק (עפולה) - כמה וכמה שנים לפניך. הדור אולי אחר, אבל החוויות מה זה דומות. בתור נער בן 16 ההולנדים שברו לי את הלב, ב- 1974 (ואני שואל: יוהאן קרויף או גרד מילר. יש בכלל דילמה?); בתור חייל צעיר הם הרסו לי את המבצעית ב- 1978, עם הקורה האומללה של רנסנבריק. ב- 1982 נדדתי בין באשיר גו'מאייל לפאולו רוסי (שהרס את סוקראטס); ב-  1986 לא הצלחתי להבין איך העולם לא ראה את היד של הרמאי הקטן (וכמה דקות לאחר מכן, באותה מידה, את הגאונות של אותו גמד רשע).


      תל אביב שלי, עשור או עשור וחצי לפניך (את דרכי במחוזות עיתונות הספורט, הספורטק, אבי רצון, אבי מלר, מליניאק, זלוטיקמן ומוטי דניאל עשיתי בתל אביב של שנות השמונים) - היתה מחוז חפץ. העיר, חדשות, ספורטק, דינמטק, צוותא, קולנוע פאריז. מה נשאר מזה היום.

      ואם נחזור למונדיאל (גילוי נאות: אני מתעב את המותג הזה - "מונדיאל"; אנחנו גדלנו על "הגביע העולמי", "גביע העולם". נדמה לי שהתחילו לכנות את זה "מונדיאל" רק אחרי שהוא התארח באיזו מדינה לטינית - מקסיקו? ספרד? ארגנטינה? אתה בטח יודע טוב ממני) -  אז יש לי משום מה תחושת דה-ז'ה-וו: אני מתהלך בתחושה שאנחנו הולכים לשידור חוזר של זוועות 1990.

      והלוואי שאתבדה

       

      טובי שלום,

       

      אני חושב שהמונח מונדיאל נולד בשנות השמונים כאשר ספרד ומקסיקו אירחו את הטורניר, מי הייתה הראשונה אני באמת לא זוכר. בקשר לזוועות של 90'?  הפעם אני קודם כל מודאג מהמסביב מאשר ממה שיקרה על הדשא. בסך הכל הכדורגלנים עצמם הרבה יותר אתלטים ומהירים מאשר אלו של העשורים הקודמים. אבל המציאות בדרום אפריקה ובמזרח התיכון, מאיימת להאפיל ולהעפיל על המשחק היפה. הלוואי שאתבדה.

       

        12/6/10 15:59:

      המונדיאל הוא אירוע מדהים.

      שחקנים, שבמשך עונה שלמה מתנהגים כיריבים מרים, מצליחים לשים את היריבות בצד ולשתף פעולה לצורך השגה של מטרה משותפת.

      על הקשר בין המונדיאל לחברה הישראלית כתבתי בפוסט "המונדיאל של ישראל".

       

      מדהים לראות איך כל אחד רואה את המונדיאל דרך המשקפיים שלו.

      כנראה זה מה שעושה את האירוע לכל כך מיוחד.

       

      תודה.

      ____________

      17/6/2010 - מביעים אחדות ולובשים חולצה בצבע כחול או לבן.

      הרוב הדומם אומר את שלו.

        12/6/10 12:38:


      בדרכך הפיוטית הזכרת לנו את ההיסטוריה של המונדיאלים.

      יפה ותודה.

        12/6/10 08:57:

      שחר, באופן משונה גם אני הגעתי מהעמק (עפולה) - כמה וכמה שנים לפניך. הדור אולי אחר, אבל החוויות מה זה דומות. בתור נער בן 16 ההולנדים שברו לי את הלב, ב- 1974 (ואני שואל: יוהאן קרויף או גרד מילר. יש בכלל דילמה?); בתור חייל צעיר הם הרסו לי את המבצעית ב- 1978, עם הקורה האומללה של רנסנבריק. ב- 1982 נדדתי בין באשיר גו'מאייל לפאולו רוסי (שהרס את סוקראטס); ב-  1986 לא הצלחתי להבין איך העולם לא ראה את היד של הרמאי הקטן (וכמה דקות לאחר מכן, באותה מידה, את הגאונות של אותו גמד רשע).


      תל אביב שלי, עשור או עשור וחצי לפניך (את דרכי במחוזות עיתונות הספורט, הספורטק, אבי רצון, אבי מלר, מליניאק, זלוטיקמן ומוטי דניאל עשיתי בתל אביב של שנות השמונים) - היתה מחוז חפץ. העיר, חדשות, ספורטק, דינמטק, צוותא, קולנוע פאריז. מה נשאר מזה היום.

      ואם נחזור למונדיאל (גילוי נאות: אני מתעב את המותג הזה - "מונדיאל"; אנחנו גדלנו על "הגביע העולמי", "גביע העולם". נדמה לי שהתחילו לכנות את זה "מונדיאל" רק אחרי שהוא התארח באיזו מדינה לטינית - מקסיקו? ספרד? ארגנטינה? אתה בטח יודע טוב ממני) -  אז יש לי משום מה תחושת דה-ז'ה-וו: אני מתהלך בתחושה שאנחנו הולכים לשידור חוזר של זוועות 1990.

      והלוואי שאתבדה

        11/6/10 16:53:

      צטט: Rust1234 2010-06-11 14:54:18

      נהנתי לקרוא, שחר, מה גם שאני מכיר את חלק מהנפשות הפועלות.

      הקטע בכדורגל (שהוא משעמם ככל שהמשחק חשוב יותר) הוא: שככל שהמעורבות הרגשית שלך עמוקה יותר במשחק, כך פחות מעניין אותך שהכדורגל יפה יותר. יש לך קבוצה מאז גיל 7, אתה נשבעת ש"לעולם לא תצעדי לבד..." מה זה כבר משנה עם משחק הצרופים הוא נאה או לא נאה. את התמצית ביטא, הפילוסוף נערץ חגי ליברמן: "והעיקר שהפוען תנ-אביב תנצח"

       

      שלום לך ראסט,

       

      אני מסכים חלקית עם מה שאתה אומר, הרי גם אתם "אדומי העור" הייתם מעדיפים ניצחון שמושג תוך כדי עליונות טכנית ומקצועית על היריב. אנחנו אוהבים להריע למנצח כאשר הוא מוכיח שהוא יותר טוב מהמפסיד. ולכן אנו בזים לקבוצות "שגונבות" ניצחון, עם איזה פנדל מפוקפק, או שער מקרי אחרי ערבוביה ברחבה. אני מקווה להרחיב על זה בקרוב, כשאכתוב על סוד הקסם של המשחק הקבוצתי. שבת שלום, ש. 

        11/6/10 14:54:

      נהנתי לקרוא, שחר, מה גם שאני מכיר את חלק מהנפשות הפועלות.

      הקטע בכדורגל (שהוא משעמם ככל שהמשחק חשוב יותר) הוא: שככל שהמעורבות הרגשית שלך עמוקה יותר במשחק, כך פחות מעניין אותך שהכדורגל יפה יותר. יש לך קבוצה מאז גיל 7, אתה נשבעת ש"לעולם לא תצעדי לבד..." מה זה כבר משנה עם משחק הצרופים הוא נאה או לא נאה. את התמצית ביטא, הפילוסוף נערץ חגי ליברמן: "והעיקר שהפוען תנ-אביב תנצח"

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין