עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    "כל היהודים הם נוצרים?"

    14 תגובות   יום שבת, 29/5/10, 08:13

    "כל היהודים הם נוצרים?" 

    אלכסנדרה ואני נסענו ברכבת מבומביי (כיום - מומבאי) למערות אג'נטה ואלורה הידועות במקדשים החצובים הסלע, ובציורי הקיר שלהן. שני האתרים המרשימים הוכרזו כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסקו.להלן כתובת אחד האתרים ברשת המוקדשים למערות:

     http://www.youtube.com/watch?v=FHNgkhJ3tW4 

    מולנו ישב גבר הודי לבוש בחליפה מחויטת שחורה וחולצה לבנה, וקרא עיתון, שהסתיר את פניו. כששמע אותנו משוחחים באנגלית, הניח את העיתון, וגילה התעניינות בנו - התיירים מחו"ל. הוא נראה בשנות השלושים לחייו, אבל אצל ההודים קשה לאמוד את הגיל האמיתי.

    "מהיכן אתם?" שאל.

    "מארה"ב", ענתה אלכסנדרה.

    "מישראל", הוספתי.

    "מישראל? מארץ הקודש?"

    "כן", אמרתי. "אני מירושלים".

    "אתה נוצרי?", הוסיף לשאול.

    "אני יהודי", אמרתי.

    "כל היהודים הם נוצרים?"

    "לא, אנחנו לא נוצרים", עניתי, "למרות שישו הנוצרי נולד יהודי, והמשיך להיות יהודי כל חייו, עד צליבתו. רק לאחר מותו, הפכו תלמידיו את תורתו לדת חדשה".

    המשכנו בשיחה עם עורך הדין הצעיר, עד שירד מן הרכבת. 

    הכרתי את אלכסנדרה בקונסוליה הישראלית בבומביי, הנציגות הרשמית הישראלית היחידה בהודו אז, בשנות השישים. נהרו, ראש ממשלת הודו, היה ידידו ובן בריתו של נאצר ממצרים, ולא העלה את דרג היחסים עם ישראל לחילופי שגרירויות. בשבילי הייתה הקונסוליה בבומביי "בסיס אם" ליציאה לטיולים בבומביי ובסביבתה הקרובה, והיותר רחוקה. בדרך כלל, היא שימשה מקום מפגש לישראלים המעטים שביקרו אז בהודו, וכן לזרים אוהבי ישראל. כזאת הייתה גם אלכסנדרה. 

    הדבר הראשון שבלט אצלה, היו שערותיה הג'ינג'יות, אשר בשמש ההודית החזקה, ממש סינוורו את עין המסתכל. פניה וזרועותיה היו מכוסי נמשים. לצווארה המנומש ענדה צלב זהב נוצץ, ולעיניה הרכיבה משקפיים עבים – לא מצודדת במיוחד מבחינה חיצונית. אולם, היא הייתה חביבה וצחקנית, ותוך רגע כבשה את כולם בקסם אישיותה.

    היא גדלה כקתולית בעיירה קטנה בקנטקי, שלא היו בה יהודים, אך פיתחה זיקה לישראל וליהודים, ולא החמיצה שום הזדמנות ליצירת קשרים.

    עמדנו ושוחחנו במסדרון הקונסוליה עם מספר ישראלים, והיה נדמה לי שפיתחה משיכה מיוחדת לאחד מהם, בחור תימני, מן העובדים המנהליים בקונסוליה.

    "אני מתכוון לצאת מחר אל מערות אג'נטה ואלורה", הצהרתי באוזני החבורה הקטנה.

    "אפשר להצטרף אליך?" שאלה אלכסנדרה. "גם אני תכננתי לבקר שם".

    "ברצון", אמרתי מופתע.  

    ביליתי בחברתה שלושה ימים נעימים ביותר, שהיו הימים היחידים שעשיתי בחברת שותפה למסע, באותו טיול בהודו. עשיתי מאמץ גדול שלא להיסחף רגשית לקשר עם אלכסנדרה. קשר רגשי משמעותו עבורי הייתה בסופו של דבר גם חתונה, ואלכסנדרה לא הייתה יהודייה!

    היה לי חשוב שילדיי, כשייוולדו, יהיו יהודים, וזה היה בלתי אפשרי במקרה הזה. לכן, כשחזרנו לבומביי נפרדנו כידידים, והמשכנו איש לדרכו.

    כעבור כחצי שנה, אחרי מלחמת ששת הימים, הודיעה לי אלכסנדרה במכתב - לא היה לי טלפון, או סלולרי  - שהיא מגיעה ארצה. למדתי לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, ונפגשנו במסעדה קטנה ברחוב המלך ג'ורג'. אחרי החיבוקים והנשיקות, נאלצתי שוב להבהיר שאין סיכוי ליחסים בינינו, ולמרבה הצער נפרדנו שנית.

    מאז לא שמעתי ממנה.

    כפי שאמרתי לעורך הדין ההודי ברכבת, היהודים אינם נוצרים!   

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/6/10 00:09:

      צטט: Lola Bar 2010-06-01 22:06:27


      עמוס יקר,

      אומרים שבהחלטות חשובות צריך ללכת עם הלב ולא עם הראש. אז אומרים.

      למזלך הצלחת להקים משפחה לשביעות רצונך וסוף טוב הכל טוב.

      מחד היה כאן קושי גדול מדי, מאידך כבר היו דברים מעולם וזוגות התחתנו והאישה התגיירה.

       

      מעניין לעניין ובאותו עניין, נזכרתי במשהו מצחיק שקרה לפני הרבה שנים. נסעתי באוטובוס ולידי ישב אדם מבוגר שפנה אלי ביידיש. סימנתי לו שאיני מבינה את השפה ואז הוא שאל אותי בשיא הרצינות: "דו ביסט א גוי?"

       

       

      תודה,

      לולה

       

       

       

      תודה, לולה.

      נראה שהבנת אותו בכל זאת!

      כל טוב, עמוס.

       

        1/6/10 22:06:


      עמוס יקר,

      אומרים שבהחלטות חשובות צריך ללכת עם הלב ולא עם הראש. אז אומרים.

      למזלך הצלחת להקים משפחה לשביעות רצונך וסוף טוב הכל טוב.

      מחד היה כאן קושי גדול מדי, מאידך כבר היו דברים מעולם וזוגות התחתנו והאישה התגיירה.

       

      מעניין לעניין ובאותו עניין, נזכרתי במשהו מצחיק שקרה לפני הרבה שנים. נסעתי באוטובוס ולידי ישב אדם מבוגר שפנה אלי ביידיש. סימנתי לו שאיני מבינה את השפה ואז הוא שאל אותי בשיא הרצינות: "דו ביסט א גוי?"

       

       

      תודה,

      לולה

       

       

       

        1/6/10 15:23:

      צטט: אילנה אדנר 2010-06-01 14:31:38


      מסתבר שבכולנו ישנו איזה געגוע למשהו, למישהו

      ובתוך הגעגוע הזה גרים הספקות והשאלות

      'מה היה אם הייתי עושה כך'

      ו'איך היו חיי אילו הייתי עושה כך או כך'

      ובין הספקות והשאלות והגעגועים, אנחנו מביטים במה שיש לנו היום

      וחושבים: זה הכי טוב שיכולתי לעשות בחיי ואני מרוצה מכל רגע ושניה.

      ולפעמים, צצות המחשבות ואיתן הגעגוע ואיתו הספקות והשאלות...

      מעגל.

       

      איך היו חיי אלמלא הגעתי לשבדיה?

      במה הייתי עוסקת?

      האם הייתי לומדת במשך כל כך הרבה שנים?

      כמה ילדים היו לי?

      איך הם היו נראים?

      וכו' וכו' וכו'

      אז, מאחר ואני לא יודעת את התשובות לכל 'האם' ו'אילו' ו'אלמלא', אני פורשת חיוך על הפנים ואומרת לעצמי באמונה שלימה ש'זה הכי טוב שיכולתי לעשות בחיי ואני מרוצה מכל רגע ושניה'.

      ו...חוזרת שוב למחשבות הקודמות

      ומהרהרת ושואלת את עצמי, ומגיעה למסקנה שאין לי תשובות

      ו..וחוזרת שוב למחשבות הקודמות

      שוב ושוב ושוב

      מעגל.

       

      ואני תמיד מגיעה לאותה מסקנה: שרק בתוכי מסתובבות השאלות ולכן אינני יכולה לענות עליהן...

      תודה, אילנה. התגובה שלך היא פוסט בפני עצמו!

      כל החלטה שלנו בצומת חשוב בחיינו, קובעת מציאות אחת וחוסמת מציאות פוטנציאלית אחרת (ראי למשל את דרך ההשתלטות על המשט לעזה). אין פלא, איפא, שהעלאת השאלות "מה היה אם הייתי פועל/ת אחרת?" מביאה לאותו מעגל קסמים שתיארת בתגובתך.

      שיהיה רק טוב, עמוס.

       

        1/6/10 15:18:

      צטט: sherry refael 2010-06-01 14:07:00


      כל אחד ואמונותיו וערכיו עמוס יקר.

       בעיני אין לאהבה גבולות גם לא של דת.

       . נראהבין השורות  שהלב נפגע למרות הנחרצות .

       *שלך שרי

      תודה, שרי.

      כמו שכתבתי בפוסט, בהחלטה מודעת לא נתתי לעצמי להיסחף רגשית.

      אינני יודע מה היה אילו... אבל אין לי כל סיבה להתחרט.

      כל טוב, עמוס.

        1/6/10 14:31:


      מסתבר שבכולנו ישנו איזה געגוע למשהו, למישהו

      ובתוך הגעגוע הזה גרים הספקות והשאלות

      'מה היה אם הייתי עושה כך'

      ו'איך היו חיי אילו הייתי עושה כך או כך'

      ובין הספקות והשאלות והגעגועים, אנחנו מביטים במה שיש לנו היום

      וחושבים: זה הכי טוב שיכולתי לעשות בחיי ואני מרוצה מכל רגע ושניה.

      ולפעמים, צצות המחשבות ואיתן הגעגוע ואיתו הספקות והשאלות...

      מעגל.

       

      איך היו חיי אלמלא הגעתי לשבדיה?

      במה הייתי עוסקת?

      האם הייתי לומדת במשך כל כך הרבה שנים?

      כמה ילדים היו לי?

      איך הם היו נראים?

      וכו' וכו' וכו'

      אז, מאחר ואני לא יודעת את התשובות לכל 'האם' ו'אילו' ו'אלמלא', אני פורשת חיוך על הפנים ואומרת לעצמי באמונה שלימה ש'זה הכי טוב שיכולתי לעשות בחיי ואני מרוצה מכל רגע ושניה'.

      ו...חוזרת שוב למחשבות הקודמות

      ומהרהרת ושואלת את עצמי, ומגיעה למסקנה שאין לי תשובות

      ו..וחוזרת שוב למחשבות הקודמות

      שוב ושוב ושוב

      מעגל.

       

      ואני תמיד מגיעה לאותה מסקנה: שרק בתוכי מסתובבות השאלות ולכן אינני יכולה לענות עליהן...

        1/6/10 14:07:


      כל אחד ואמונותיו וערכיו עמוס יקר.

       בעיני אין לאהבה גבולות גם לא של דת.

       . נראהבין השורות  שהלב נפגע למרות הנחרצות .

       *שלך שרי

        1/6/10 07:57:

      צטט: גרייס ל 2010-06-01 05:39:55

      סיפור מקסים,מקווה באמת שלא  טעית,,

      תודה, גרייס.

      בדיעבד, כשאני מסתכל על המשפחה שהקמתי, לא טעיתי!

      כל טוב, עמוס.

       

        1/6/10 05:39:
      סיפור מקסים,מקווה באמת שלא  טעית,,
        30/5/10 07:42:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2010-05-30 02:11:52

      יש בכתיבתך נימת געגוע.

      אולי אף נימת החמצה.

      יש בסאבטקסט הרבה מעבר לכך.

      אני מבינה קטנה באידאולוגיות ובדעות מגובשות, אבל מבינה גדולה באהבה. 

       

      תודה, ניצה.

      אבחנת נכון את הגעגוע - התרפקות על זיכרונות הבחרות, ההרפתקה והמסע להודו, שהיה המשמעותי ביותר מכל יתר מסעותיי.

      שבוע טוב, עמוס.

       

      יש בכתיבתך נימת געגוע.

      אולי אף נימת החמצה.

      יש בסאבטקסט הרבה מעבר לכך.

      אני מבינה קטנה באידאולוגיות ובדעות מגובשות, אבל מבינה גדולה באהבה. 

       

        29/5/10 23:41:

      צטט: כרמל100 2010-05-29 23:36:49

      לחיי האהבות ההבנות והתובנות.

      יופי של מסע רומנטי

      וההחלטה לצידה.

      תענוג לקרוא.

      שבוע טוב.

      תודה,כרמל.

      זו אחת ההחלטות הקשות והנכונות ביותר שעשיתי בחיי.

      שבוע טוב גם לך, עמוס.

       

        29/5/10 23:36:

      לחיי האהבות ההבנות והתובנות.

      יופי של מסע רומנטי

      וההחלטה לצידה.

      תענוג לקרוא.

      שבוע טוב.

        29/5/10 13:35:

      צטט: שיווה 2010-05-29 09:37:17

      אנשים יפים באמצע הדרךחיוך

      כבר שנים שאני מדלגת על מומבאי

      בביקורי בהודו. הזכרת לי

      שלום ריקי,

      מומבאי מעוררת סלידה אחרי הטבח בבית חב"ד, אך מניסיוני, המצב הכללי בה השתפר - נכון לשנת 2000.

      למרות מגרותיה כמגלופוליס, יש בה עדיין פינות חמד, ומקומות מעניינים.

      אינני זוכר אם קראת מה שכתבתי על רציף ששון, הסצינה היומית של נשות הקולי, המלכלכות ידיהן בעבודות הקשות של מיון הדגים, היא רבת סירחון ולכלוך, אך בעיניי חוויה ראויה.

      שבת שלום, עמוס. 

       

        29/5/10 09:37:

      אנשים יפים באמצע הדרךחיוך

      כבר שנים שאני מדלגת על מומבאי

      בביקורי בהודו. הזכרת לי

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין