עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הגברים והנשים של שדרות מדיסון

    15 תגובות   יום רביעי, 19/5/10, 20:09

     

    בחור צעיר עם סוד נושא לאישה דוגמנית וואספית יפהפיה, בתו של קצין בצבא האמריקאי. האישה יולדת שני ילדים, בן ובת, וילד שלישי בדרך. האיש שותף בכיר בחברת פרסום מצליחה בשדרות מדיסון שבמנהטן. השנים הם תחילת שנות ה-60 ודון דרייפר על המסלול הישיר להצלחה. הוא מסמל את כל החלומות של הגבר האמריקאי, חלומותיו בהתהוות. הוא נושק לפסגה, מוכשר כשד, אסרטיבי, שלא לדבר על נאה ביותר. אשתו היא האישה הקטנה האולטימטיבית, תוצר ימי התום של הפיפטיז. כולה אומרת סנדרה די. "מד מן" היא לא סדרת "מקום עבודה" המשלבת דרמות קטנות עם הומור, היא הרבה מעבר לכך. "מד מן" היא אספקלריה לאחת התקופות המרגשות והמהפכניות ביותר בחברה האמריקאית; תקופה ששילבה טראומה ומשברים עמוקים (רצח קנדי, ווייאטנאם) עם שינויים סוציולוגיים-תרבותיים שהפכו את המערב על פיו (השחרור המיני, שחרור האישה). באמצעות פרישת כמות מכובדת של דמויות, נוגעת הסדרה בצדדים שונים של ההוויה האמריקאית ושל התהליכים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים שהיא עברה.

      

    האספקט הכלכלי הבולט של הסדרה לאורך שלוש העונות הראשונות הוא זה של התהוות הקפיטליזם התאגידי במערב. במרכז הסדרה עומדת חברת הפרסום סטרלינג-קופר (שמאוחר יותר הופכת לסטרלינג-קופר-דרייפר-פרייס), מהחברות היוקרתיות של שדרות מדיסון בתור הזהב של הענף. חדירתה של הטלוויזיה לכל בית בעשור שקדם לזמן התרחשות הסדרה והעובדה שהכלכלה האמריקאית החלה לפרוח באגרסיביות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הפיחו חיים בתחום השיווקי, מכיוון שכמות הצרכנים הפוטנציאליים הלכה וגדלה. הגברים שמנהלים את חברת הפרסום הזו הם למעשה הראשונים שזוכים ליהנות מהפריחה הזו, להקפיץ את משפחותיהם מדישדוש במעמד הזעיר-בורגני לחיים של נוחיות כמעמד עליון חדש. כזוהי משפחת דרייפר, שבקעה מתוך האודים של המלחמה, מתוך ההרס, ובזכות הפריחה הכלכלית הזו עולה על דרך המלך. בהמשך תירכש סטרלינג-קופר ע"י חברה בריטית, שבתורה תירכש ע"י חברה גדולה יותר, ואט אט יהפוך מיזם קפיטליסטי מצליח למפלצת שבולעת ובולעת ובולעת ללא שובע. "מד מן" מלווה את ההתהוות של המפלצת הזו, על חולייה השונים.

      במקביל עוסקת "מד מן" גם בהתפרקותה של המשפחה האמריקאית. אם שנות ה-50 היו שנים שמרניות שהדגישו את ערכי המשפחה ואת השליטה הפטריארכלית, הרי ששנות הששים מסמנות את התנפצות החלום הוורוד של תקופת אייזנהאוור. "מוסד" הגירושין הופך למוסד שגובר על מוסד הנישואין, והסדרה מיטיבה לתאר את הדינמיקה במשפחה המפורקת החדשה הזו, במיוחד סביב דמותו של רוג'ר סטרלינג, אבל לא רק סביבו. מושג חדש שחודר לחברה האמריקאית ביתר שאת הוא הפמיניזם, שגם תורם את חלקו או לפחות מאפשר ביתר קלות את  התפרקותה של המשפחה, מכיוון שדרך החשיבה החדשה מאפשרת לנשים רבות לעשות צעד שאמהותיהן לא העיזו לבצע, גם משום שהתקשו לפרנס לבדן את עצמן ואת ילדיהן. ב"מד מן" מוצגת האישה החדשה – זו שיוצאת לשוק העבודה ומתחילה להתייחס אל המושג "קריירה" כאל מרכזי בחייה. היציאה לעבודה אינה כורח כלכלי גרידא, אלא הכרזת עצמאות ומימוש עצמי. בטי דרייפר אמנם יושבת בבית, אבל היא רואה מה קורה מסביב. במשרד של בעלה, שתי נשים מייצגות שני "זנים" חדשים של נשיות. זו המגולמת בדמותה ג'ואן הולוויי היא האישה המשוחררת מינית, אלא שזה לא מספיק, מכיוון שכמוה, גם בעבר היו נשים נאלצות לעשות שימוש במיניותן על מנת להשיג את מבוקשן. אלא שבניגוד ל"משוחררות" מן העבר, ג'ואן לא נתפסת יותר כ"זונה", אלא מעוררת הערצה גם בקרב המזכירות במשרד, אך גם בקרב הגברים החרמנים שמקרקרים סביבה. הדמות המעניינת יותר היא זו של פגי אולסן, המייצגת את אשת הקריירה בהתהוות. באמצעות דמותה מבטאת הסדרה את השינוי בהתייחסות לנשים קרייריסטיות, מתגובות ציניות מעליבות ומגחיכות, לתגובות של קבלה והערכה מצידם של עמיתיה הזכריים. בנקודה מסוימת היא אף תביע מחאה לא אופיינית לה (פגי מתחילה את דרכה בסטרלינג-קופר כמזכירתו של דרייפר - טיפוס עכברי, מבוייש ונחבא אל הכלים), ותדרוש להשתכר בדיוק כמו הגברים שעוסקים באותה מלאכה כמוהה. פגי מסמנת פן נוסף במודרניזציה שחלה על המערב, כשהיא לומדת, לא מעט בזכותה של ג'ואן, להשיל את רגשות האשם הקתוליים שלה לטובת ביטוי אישי ומיני. האישה המשוחררת של הסיקסטיז לא רק משילה מעל עצמה את החרדה האיומה מפני השליטה הגברית אלא גם את זו הכרוכה בקשר עם אלוהים.  

     

     

     

     

     

    שתי דמויות נוספות ראויות לתשומת לב. הראשון הוא פיט קמפבל – מנהל צעיר ושאפתן, איש עסקים נרקסיסטי למדי, שמגלם את ההולכים שולל אחר הדת החדשה – דת ההצלחה הכלכלית וההתברגנות. כל אירוע שמונע מפיט סיפוק טוטאלי מהצלחותיו, מוביל לדיכאון, חרדות והתנהגות אגרסיבית מול עמיתיו ומול אשתו. פיט פועל כמסורס, גבר שצריך להוכיח את כישרונו בכל מחיר כחיפוי על ביטחונו העצמי הרופף. באופן יותר מסמלי חיי הנישואין שלו עקרים, מה שכמובן פוגע בתדמית הגברית שלו. ואולי הוא מסמל את העקרות שבעשיית הכסף, המשולה לסוג של אוננות כפייתית שאף פעם אין ממנה הנאה אמיתית – תחרות בלתי נגמרת אליה מגיעים המתחרים על ברכיהם כשלשונם בחוץ. פיט קאמפבל הוא ההולך שולל האולטימטיבי אחר החלום האמריקאי. אלא שהחזון שהובטח לו הרבה יותר יקר ממה שחשב, ובכל רגע נתון, נראה כי החלום הזה עומד להתפוצץ לו בפרצוף כמו בועת סבון. הדמות השנייה היא זו של הארט-דירקטור, סלווטורה רומאנו. כמו בסדרות רבות בעשור או שניים החולפים, גם "מד מן" מקדישה נישה לעיסוק בזווית הקווירית. סלווטורה מוכשר ואהוד על עמיתיו, אך כמו הבוס שלו דרייפר, מסתיר סוד הכרוך בזהותו. בחברה ההומופובית הפרה-סטונוולית (סטונוול הוא הבאר בווסט-ווילג' שבו התחולל ב-1969 ה"מרד" ההומואי הראשון נגד התנכלויות המשטרה. האירוע מסמן את יריית הפתיחה של תנועת השחרור הקווירית) של "מד מן", עליו לעשות מאמצי על לא להיחשף. סלווטורה מייצג פלח לא קטן באוכלוסיה – זה של ההומואים בארון.

      בין לבין מעלה "מד מן", לעיתים בהומור מופגן, אלמנטים סוציולוגיים ותרבותיים רבים הכרוכים באורח החיים בתחילת הסיקסטיז. כולם מעשנים בכל מקום, גם במעליות, ולמרות שכבר עולים המחקרים המעידים על הקשר בין עישון לסרטן הריאות, חברת סטרלינג-קופר חוברת ל"לאקי סטרייק" ועומלת על האמצעים לגרום לצרכן להתעלם מהממצאים המדעיים הללו, או לטשטש את היחס שלו כלפיהם. בשם השוק החופשי, משתתפת סטרלינג-קופר בהונאת הציבור. הטרדות מיניות הן דבר של מה בכך במקום העבודה, כמו גם הערות אנטישמיות פה ושם. השמרנות של שנות ה-50 מבצבצת מכל פינה, אבל בסופו של דבר, "מד מן" עוסקת בשינויים הדרסטיים שעומדים לפרוץ החוצה כמו לבה רותחת מתוך הר געש מתפקע. הסדרה המורכבת הזו, שמצליחה לרגש עד דמעות לעיתים קרובות, מתארת את משבר הזהות הגדול של האמריקאים במאה ה-20, לאחריו חייהם יהיו שונים מקצה לקצה. הציניות שלהם תעמיק, האמונה הטוטאלית שלהם במוסד המשפחה תתערער, הנשים תהיינה שוות ערך לגברים ותדרושנה את מנת החשיפה לסקס, כוח וכסף ממנה נהנו עד אז בעיקר הגברים. כש"מד מן" תסתיים ב-1970, יש לצפות שעובדי סטרלינג-קופר ומשפחותיהם ירגישו אשמים יותר ומבולבלים יותר בזכות תרבות הנגד שתסחוף אותם למחוזות העידן החדש – הפוסטמודרני, זה של הקפיטליזם המאוחר.   
    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/1/12 12:43:

      תודה על תשומת ה''

      יונה

        5/8/10 03:03:
      מהמם!!!!!!
      כתוב נהדר על סדרה מעולה שלא לגמרי יצא לי להתמכר עליה אבל היא לגמרי הראשונה בתור..
      כתיבה סוחפת ומרגישים שאתה מבין דבר או שניים.
      תענוג של פוסט, תודה!
        23/5/10 17:01:

      צטט: מיכל יניב 2010-05-23 15:19:34

      גם העונה השלישית מצליחה לשמור על אותה איכות מרתקת של השתיים הקודמות.

      סצינת הריקוד של סאל היתה כל כך מרגשת והמשחק היה כל כך מדויק שממש ניתן היה לראות איך נופל האיסמון לאט לאט ואיך התובנה לגבי נטיותיו של אהובה צפה ועולה.

      ההשלמה, לעומת זאת......

       

       

       

       

      אני מסכים לגבי העונה השלישית, אבל העונה השנייה כנראה חקוקה אצלי ממש חזק משום שהיא באה אחרי הראשונה שדווקא לא הטריפה אותי כל כך. אחרי העונה הראשונה חשבתי שזו סדרה מאוד מעניינת ועשויה לעילא, אבל משהו היה חסר לי. אחרי העונה השנייה הבנתי שהראשונה הייתה למעשה סוג של פרולוג שהתמקד במקום העבודה. בעונה השנייה הולכים היוצרים צעד קדימה וחודרים עמוק לתוך המשפחות של הדמויות שרק הוצגו בעונה הראשונה. ואז זה נהייה ממש מרגש! 
        23/5/10 15:19:

      גם העונה השלישית מצליחה לשמור על אותה איכות מרתקת של השתיים הקודמות.

      סצינת הריקוד של סאל היתה כל כך מרגשת והמשחק היה כל כך מדויק שממש ניתן היה לראות איך נופל האיסמון לאט לאט ואיך התובנה לגבי נטיותיו של אהובה צפה ועולה.

      ההשלמה, לעומת זאת......

       

       

        23/5/10 08:24:

      זו אכן סדרה מעולה, אחת הטובות שיש. וסלווטורה הוא אחת הדמויות היותר נוגעות ללב בה.

      אהבתי במיוחד את הניתוח שלך לדמותו של פיט, שמת במילים את מה שחשבתי עליו ולא הצלחתי לשים במילים... 

        23/5/10 08:11:
      מאמר מעניין ומסכם, הייתי רוצה להוסיף אספקט נוסף להשפלת הנשים בשנות החמישים ותחילת הששים והוא הבגידות הרבות של הגברים בנשים באותם ימים כאשר החברה לא רק קבלה אותן כמובנות מאליהן, אלא אף טפחה על גבו של הבוגד לאישוש גבריותו. הסכמתן השקטה של הנשים לחיות בתוך זה נבעה מחוסר היכולת לעזוב ולהתקיים לבד כלכלית. כתוצאה מכך לעיתים קרובות ארע שנשים פשוט אבדו את שפיות דעתן . האישה היתה נתונה באופן מוחלט לחסדיו של הגבר והיו מקרים בהם גברים שמאסו בנשים שלהם פשוט בתרוץ הקל ביותר הצליחו לאשפז אותן במוסד לחולי נפש ואיש לא ערער על כך מכיוון שהאישה היתה בבעלותו של הגבר. נושא זה רצוי היה להעמיק בו ולהראותו בסדרה שדברת על התקופה ההיא. חסרה כאן זוית המבט של האישה הכלואה בתוך הסיטואציה הזו. נשים לא דברו, איש לא ידע מה הן חשבו אז כי לא נתנה להן הבמה לדבר. אסור היה לנשים להביע דעה ובמידה והן עשו זאת ,פשוט התעלמו מהן או כעסו עליהן השליטה של הגברים בנשים היתה בלתי מעורערת.  
        22/5/10 11:28:

      צטט: אמישמונה 2010-05-22 02:20:07

      צטט: m_argintaro 2010-05-21 21:02:23

      צטט: ערן קידר 2010-05-21 11:10:59

      צטט: m_argintaro 2010-05-21 10:41:16

      מצטרף לכל המחמאות שמעליי אבל

      חבל שהדמות של סאל קצת סטריאוטיפית מדי - והכוונה לחיבה שלו לשנן בעל פה צעדי ריקוד ושירים בלתי החלטי

       

       


      אני ממש לא חושב שהיא סטריאוטיפית. אני גם לא זוכר דגש כלשהו על שינון של צעדי ריקוד ושירים, אבל גם אם כן, מה הבעיה עם זה? את יודעת, יש סטריאוטיפים שמבוססים על מציאות מסויימת. אנשים מאמצים לעצמם סטיראוטיפים כדי להשתייך לקבוצה מסויימת, ואת זה אני אומר לך מניסיוני האישי... (כמובן שאת השלב הזה כבר עברתי, תודה לאל). בתור מישהו שהכיר איזה הומו או שניים בחייו (חחחחחחח....) אני מוכרח לציין שאני דווקא מאוד מרוצה מהדמות של סאל.

       

      אני זכר ביולוגי אם לא היה ברור מהודעה הראשונה :) 

      התכוונתי לפרק שבו הוא מציג לבת הזוג שלו בשיא ההתלהבות את הביצוע של "ביי ביי בירדי" תוך שילוב מניירות נשיות

      זה נכון שסטריאוטיפ זה בסוף משהו שמבוסס על המציאות ואני בסך הכל אוהב את הדמות

      אבל כשראיתי את הסצינה הזו הרגשתי שהיה אפשר ללכת על אפיון קצת יותר עדין ...

       

       זו הייתה סצנה אדירה. הוא אילץ את אשתו (שכמו חבריו לעבודה, ובאופן סמלי כלל החברה באמריקה, סובלת מעיוורון) לראות מעבר לתדמית הרשמית שלו. הוא גבר צעיר ונשוי שמצליח בעבודה (נראה לי שהוא אחראי על הפרסומת כתוצאה מקידום כלשהו) אבל מתחת לפני השטח מסתתרת העובדה שהוא אוהב גברים. הריקוד, מלבד העובדה שהיה קומי להפליא, נראה לה בהתחלה מוזר ואז, לאט-לאט עורר בה פלצות, ולבסוף בלבול נוראי. אפשר לראות את זה כיציאה הקווירית מהארון והאופן שבה היא התקבלה באמריקה בשנים ההן. ואולי אני מגזים וזו בסה"כ הייתה סצנה קומית להפליא (הפיג'מה- גאונות). בכל מקרה, פוסט מצוין

       

      כן, אני מסכים איתך בהחלט. ואתה בכלל לא מגזים. אגב, יש בסדרה הרבה נקודות שחורגות מריאליזם כלשהו ונוגעות בנקודות מסויימות על דרך הקומדיה, הפרודיה או הסאטירה. זה מעשיר את הסדרה, נותן לה נפח תיאטרלי מקסים.

        22/5/10 02:20:

      צטט: m_argintaro 2010-05-21 21:02:23

      צטט: ערן קידר 2010-05-21 11:10:59

      צטט: m_argintaro 2010-05-21 10:41:16

      מצטרף לכל המחמאות שמעליי אבל

      חבל שהדמות של סאל קצת סטריאוטיפית מדי - והכוונה לחיבה שלו לשנן בעל פה צעדי ריקוד ושירים בלתי החלטי

       

       


      אני ממש לא חושב שהיא סטריאוטיפית. אני גם לא זוכר דגש כלשהו על שינון של צעדי ריקוד ושירים, אבל גם אם כן, מה הבעיה עם זה? את יודעת, יש סטריאוטיפים שמבוססים על מציאות מסויימת. אנשים מאמצים לעצמם סטיראוטיפים כדי להשתייך לקבוצה מסויימת, ואת זה אני אומר לך מניסיוני האישי... (כמובן שאת השלב הזה כבר עברתי, תודה לאל). בתור מישהו שהכיר איזה הומו או שניים בחייו (חחחחחחח....) אני מוכרח לציין שאני דווקא מאוד מרוצה מהדמות של סאל.

       

      אני זכר ביולוגי אם לא היה ברור מהודעה הראשונה :) 

      התכוונתי לפרק שבו הוא מציג לבת הזוג שלו בשיא ההתלהבות את הביצוע של "ביי ביי בירדי" תוך שילוב מניירות נשיות

      זה נכון שסטריאוטיפ זה בסוף משהו שמבוסס על המציאות ואני בסך הכל אוהב את הדמות

      אבל כשראיתי את הסצינה הזו הרגשתי שהיה אפשר ללכת על אפיון קצת יותר עדין ...

       

       זו הייתה סצנה אדירה. הוא אילץ את אשתו (שכמו חבריו לעבודה, ובאופן סמלי כלל החברה באמריקה, סובלת מעיוורון) לראות מעבר לתדמית הרשמית שלו. הוא גבר צעיר ונשוי שמצליח בעבודה (נראה לי שהוא אחראי על הפרסומת כתוצאה מקידום כלשהו) אבל מתחת לפני השטח מסתתרת העובדה שהוא אוהב גברים. הריקוד, מלבד העובדה שהיה קומי להפליא, נראה לה בהתחלה מוזר ואז, לאט-לאט עורר בה פלצות, ולבסוף בלבול נוראי. אפשר לראות את זה כיציאה הקווירית מהארון והאופן שבה היא התקבלה באמריקה בשנים ההן. ואולי אני מגזים וזו בסה"כ הייתה סצנה קומית להפליא (הפיג'מה- גאונות). בכל מקרה, פוסט מצוין

        21/5/10 21:02:

      צטט: ערן קידר 2010-05-21 11:10:59

      צטט: m_argintaro 2010-05-21 10:41:16

      מצטרף לכל המחמאות שמעליי אבל

      חבל שהדמות של סאל קצת סטריאוטיפית מדי - והכוונה לחיבה שלו לשנן בעל פה צעדי ריקוד ושירים בלתי החלטי

       

       


      אני ממש לא חושב שהיא סטריאוטיפית. אני גם לא זוכר דגש כלשהו על שינון של צעדי ריקוד ושירים, אבל גם אם כן, מה הבעיה עם זה? את יודעת, יש סטריאוטיפים שמבוססים על מציאות מסויימת. אנשים מאמצים לעצמם סטיראוטיפים כדי להשתייך לקבוצה מסויימת, ואת זה אני אומר לך מניסיוני האישי... (כמובן שאת השלב הזה כבר עברתי, תודה לאל). בתור מישהו שהכיר איזה הומו או שניים בחייו (חחחחחחח....) אני מוכרח לציין שאני דווקא מאוד מרוצה מהדמות של סאל.

       

      אני זכר ביולוגי אם לא היה ברור מהודעה הראשונה :) 

      התכוונתי לפרק שבו הוא מציג לבת הזוג שלו בשיא ההתלהבות את הביצוע של "ביי ביי בירדי" תוך שילוב מניירות נשיות

      זה נכון שסטריאוטיפ זה בסוף משהו שמבוסס על המציאות ואני בסך הכל אוהב את הדמות

      אבל כשראיתי את הסצינה הזו הרגשתי שהיה אפשר ללכת על אפיון קצת יותר עדין ...

        21/5/10 11:10:

      צטט: m_argintaro 2010-05-21 10:41:16

      מצטרף לכל המחמאות שמעליי אבל

      חבל שהדמות של סאל קצת סטריאוטיפית מדי - והכוונה לחיבה שלו לשנן בעל פה צעדי ריקוד ושירים בלתי החלטי

       

       


      אני ממש לא חושב שהיא סטריאוטיפית. אני גם לא זוכר דגש כלשהו על שינון של צעדי ריקוד ושירים, אבל גם אם כן, מה הבעיה עם זה? את יודעת, יש סטריאוטיפים שמבוססים על מציאות מסויימת. אנשים מאמצים לעצמם סטיראוטיפים כדי להשתייך לקבוצה מסויימת, ואת זה אני אומר לך מניסיוני האישי... (כמובן שאת השלב הזה כבר עברתי, תודה לאל). בתור מישהו שהכיר איזה הומו או שניים בחייו (חחחחחחח....) אני מוכרח לציין שאני דווקא מאוד מרוצה מהדמות של סאל.
        21/5/10 10:41:

      מצטרף לכל המחמאות שמעליי אבל

      חבל שהדמות של סאל קצת סטריאוטיפית מדי - והכוונה לחיבה שלו לשנן בעל פה צעדי ריקוד ושירים בלתי החלטי

        21/5/10 08:47:

      צטט: מיכל יניב 2010-05-20 20:56:07

      סדרה מבריקה.

      אם זה התסריט האינטליגנטי, המשחק המדויק, הליהוק הנכון הארט הכל כך מוקפד ואפילו גוון הסאונד המיוחד הפכו את הסדרה הזו לעוד אחת מההתמכרויות האחרונות שלי.

       

      התסריטאי אגב, הוא אותו אחד שכתב על משפחה אמריקאית אחרת שבמקום למכור זבל כמו סטרלינג קופר, היא פשוט "מפנה אותו". 

       

       

       

       

      :)  התסריטאי הוא מת'יו ווינר, שכתב 12 פרקים מתוך "הסופרנוס". יוצר הסופרנוס המרכזי הוא דייויד צ'ייס. ווינר, ללא ספק, למד משהו בחוויה ההיא. העונה השנייה של MAD MEN לא נופלת מאף עונה של הסופרנוס, היא אולי אפילו מתעלה מעל כולם.
        20/5/10 20:56:

      סדרה מבריקה.

      אם זה התסריט האינטליגנטי, המשחק המדויק, הליהוק הנכון הארט הכל כך מוקפד ואפילו גוון הסאונד המיוחד הפכו את הסדרה הזו לעוד אחת מההתמכרויות האחרונות שלי.

       

      התסריטאי אגב, הוא אותו אחד שכתב על משפחה אמריקאית אחרת שבמקום למכור זבל כמו סטרלינג קופר, היא פשוט "מפנה אותו". 

       

       

        20/5/10 16:32:

      צטט: ליאת z 2010-05-20 10:09:27

      גם אתה ראית אתמול את ספיישל העונה השלישית?

       

      מצאתי את עצמי אורזת לעיתים אבל בעיקר מתחמקת מאריזה, ורואה ברצף את היופי הצרוף הזה.

       

      בין לבין מררתי בבכי על כך שבעקבות הפמיניזם הזה אני אורזת לי כאן לבד וייחלתי לאיזה דון דרייפר כזה שיבוא לעזור לי קצת לשאת בעול (יה, רייט, בפרק האחרון התינוק של בטי ושלו בוכה באמצע הלילה ובטי המופתעת מגלה אותו ראשון ליד מיטת הילד וממלמלת לעברו: "תודה").

       

      כתבת נפלא

       

       

      אני לא צפיתי בזה אתמול כי אין לי כבלים\יס אבל אני בהחלט מכור. את העונה השלישית ראיתי ברצף במהלך פחות משבוע.

       

      ובטי בהחלט מתחילה להרגיש את עול האימהות. נראה לי שבעונה השישית היא תעזוב את כולם ותברח להיפים בקליפורניה.

        20/5/10 10:09:

      גם אתה ראית אתמול את ספיישל העונה השלישית?

       

      מצאתי את עצמי אורזת לעיתים אבל בעיקר מתחמקת מאריזה, ורואה ברצף את היופי הצרוף הזה.

       

      בין לבין מררתי בבכי על כך שבעקבות הפמיניזם הזה אני אורזת לי כאן לבד וייחלתי לאיזה דון דרייפר כזה שיבוא לעזור לי קצת לשאת בעול (יה, רייט, בפרק האחרון התינוק של בטי ושלו בוכה באמצע הלילה ובטי המופתעת מגלה אותו ראשון ליד מיטת הילד וממלמלת לעברו: "תודה").

       

      כתבת נפלא

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין