עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פרסומות מפלסטיק נשים בשר ודם

    פוסטים אחרונים

    0

    הספד

    4 תגובות   יום שבת, 15/5/10, 15:02

    ביום שבת ישבתי לידך והתחלתי לבכות,

    אתה מהבהב, דועך לאט ומדליק בי זכרונות,

    ואני יודעת שזה נטול הגיון לנזול כל כך הרבה דמעות בגלל כלב.

     

    אני מרימה אותך שוב,

    כפי שעשיתי כל כך הרבה פעמים כשקילחתי אותך,

    הפעם אנחנו נוסעים לוטרינר, אתה לא אוכל כבר יומיים,

    במושב האחורי אתה פתאום נדלק, אתה שכ לכך אוהב לנסוע באוטו, זוקף קומתך להביט במראות הנוסעים בחלון, פעם היית מתגנב למושב כשהדלת היתה נפתחת באקראי.

     

    הוטרינר מביט בך ומספר שעל פי הסטטיסטיקה הגזע שלך הוא זה שנשך הכי הרבה קולגות שלו.

    כשהיית גור לעסת לי את התווים עד דק והחרבת קלסרים ומזכרות, אבל אף פעם לא נשכת.

    אתה מביט בו במבט מזוגג, כאילו אומר לו:"אתה לא רציני, השיניים האלה בקושי נושכות את הבונזו".

    ניסית להרשים אותו והתהלכת מולו מעט, שום דבר לא מביך אותך, וכשאין לך יותר כוחות אתה פשוט יושב למרגלותיו. תמיד הרגשת נוח בקליניקה שלו.

     

    כשנדמה שנפרדת מכל הרגל ישן, אתה נועל את לסתותיך בפני הכדור שצריך לתת לך.

    עקשן היית ועקשן תישאר: לנבוח בתשובות לכלב של השכנים (כל הלילה, חתיכת שיחה), לנבוח על הלילה, לרצות להיות תמיד שם, לגנוב משבצות בבית, להתעקש להצטרף לריצות שלי גם כשרגליך היו פגועות, להתעקש לצאת לרוץ גם כשידעת שלא תוכל להשלים את כל המסלול ותחזור באמצע.

    גם מול הכדור, כשמרבית שריריך חדלים, לשונך ופיך מביעים עמדה, אתה עוד בוער מבפנים.

     

    הטיולים איתך הולכים ומתקצרים וכל יציאה נדמית כאחרונה.

    אני לא רוצה למנוע ממך את מה שאתה עוד אוהב לעשות.

    אתה כבר לא יכול להתגלגל בערימת חצץ, או על הדשא ולא לנבוח על עצים ומקומות שפעם הסתתרו בהם חתולים, אתה כבר לא מתלהב מכל שטות שניתן לאכול בדרך ולא מצליח לרסס כל כתם שתן של כלב אחר. אתה סוחב בקושי את רגליך אחוריות, כי אתה עוד אוהב לטייל.

     

    יום שישי בצהריים, 

    מספר עופרים חצו את המרחב ומרחוק נשמעת המיית עדר פרות,

    רגבי אדמה אחרונים הונחו על קברך הטרי,

    כבר לא יכולת יותר אז נתנו לך ללכת,

    14 שנים כמעט, נתת אהבה ללא גבולות,

    אל מול כל מכשול שכפה עליך הזמן ידעת להמשיך לפלס את דרכך לעומק ליבנו,

    לימדת אותי שיעורים יקרים על חוזקה של הנפש,

    ליווית אותי בשמחות וכאב ואל מול כל מהמורות הזמן,

    נוח על משכבך , כלב מתוק שלנו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/5/10 17:53:

      צטט: לנינה 2010-05-18 17:20:43


      כשהייתי בת 18 הלכתי למבחני מיון לקורס מדריכות חי"ר בצבא. נעמדתי מול "הבוחנים" ששאלו אותי מה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי.בלי לחשוב בכלל אמרתי: "הרגע שבובי מת".

       

      בובי היה הכלב שלי, נולד איתי ומת כשהייתי בת 13. אפילו עכשיו כשאני כותבת לך עליו בא לי לבכות.

       

      לא קיבלו אותי לקורס הזה....

       

       

      אני חושבת שדבר כזה ממחיש לך יותר מהכל שבחירות של אנשים אחרים לפעמים מוציאות אותך מהמסלול הלא נכון. אין ספק שמקום שפוסל אדם שמספר לו שהייתה בו מספיק אהבה כדי לכאוב אפילו את מותו של כלבו הוא לא המקום שהיה יודע להכיל אותך.

      הופתעתי מהתגובות הכנות של אנשים כשסיפרתי להם שהוא מת, אנשים שאני מכירה כל חיי בקושי הגיבו לידיעה על מותו ואנשים שהכרתי לא מזמן דיברו איתי על הכאב שגם הם חוו.

      הוא כל הזמן חסר לי כשאני עושה לכלבה השניה את הסיבוב של הבוקר...

        18/5/10 17:20:


      כשהייתי בת 18 הלכתי למבחני מיון לקורס מדריכות חי"ר בצבא. נעמדתי מול "הבוחנים" ששאלו אותי מה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי.בלי לחשוב בכלל אמרתי: "הרגע שבובי מת".

       

      בובי היה הכלב שלי, נולד איתי ומת כשהייתי בת 13. אפילו עכשיו כשאני כותבת לך עליו בא לי לבכות.

       

      לא קיבלו אותי לקורס הזה....

        15/5/10 15:32:

      צטט: כמעין המתגברת 2010-05-15 15:17:10


      אחרי שקוברים חתול שהיה חלק מן המשפחה במשך 15 שנים, יודעת בדיוק על מה את מדברת.

      לוקח זמן עד שמפסיקים לדמם.

       

       תודה מעיין, מעבר לכאב שנגרם בגלל הפרידות של ימיו האחרונים, זו גם הרגשה שקוברים תקופת חיים, הוא ליווה אותי מהתיכון, דרך הצבא ועד לסיום התואר. כשאתה מדמם אתה יודע שאתה חי...

        15/5/10 15:17:


      אחרי שקוברים חתול שהיה חלק מן המשפחה במשך 15 שנים, יודעת בדיוק על מה את מדברת.

      לוקח זמן עד שמפסיקים לדמם.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      הלנה ויטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין