עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אני וחיות אחרות

    רק על עצמי לספר ידעתי?
    ניסוי בהתבוננות עצמית במבוך מראות של לונה פארק: אני נשקפת מהן בגדלים משונים, שרוכית וארוכה
    או גוצית ומצחיקה, משוכפלת עד אינסוף.
    ולפעמים, רק לפעמים,
    הבבואה כל-כך חדה ומדויקת -
    אני רוכנת קדימה
    ונותנת לה נשיקה

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    המסע מקוטב אל קוטב

    4 תגובות   יום שני, 10/5/10, 15:19

    "עודף רגשנות מחפה על חוסר רגש". אמא שלי רשמה פעם את המשפט הזה על דף, ואני קראתי, והצטמררתי.

     

    אולי רגשות דומים לפעמים למטבעות, בצד אחד אדישות, בצד שני, רגישות,

    בצד אחד אהבה, בצד שני שנאה, בצד אחד כעס ובשני חמלה והבנה?

     

    עץ או פלי? כמה קל, קל מדי להפוך בין הצדדים.

    מצחיק. הואשמתי לא פעם גם באדישות, וגם ברגשנות יתר.

    לפעמים נדמה לי שאני מונעת ע"י פחד שאם אוריד מעט את הווליום של הרגש מיד אמצא את עצמי בקוטב השני של אדישות, אינות. כלומנס.

     

    אני עכשיו במסע מקוטב לקוטב, אבל מטרתו של המסע שונה ממסעות גילוי אחרים. המטרה שלי היא לא למצוא את הדרך הקצרה ביותר בין הקטבים, אלא הארוכה ביותר. זה מסע לגילוי העולם השלם שנמצא ביניהם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/7/10 18:36:
      אני חושב שאנחנו המסע מתמיד בין הקצוות מהבוקר עד הערב, ולמחרת ממשיכים. חודשים ושנים
      אם נוגעים הקצצות אנו יכולים לאבד את שווי המשקל ולמעוד. מסע בין הקצצות הוא מפרך אבל הרע במיעוטו
        25/5/10 17:56:

      כתוב יפה.

      הקטבים גם מושכים זה את זה ויוצרים איזשהו מרחק מאוזן, רגיש.

      דרך צלחה במסעך הארוך.

        25/5/10 17:13:


      בעיני יש טעם לחיות את החיים רק בווליום חזק.  לחוות את הכל בעוצמה. הפחד הגדול ביותר שלי הוא מבינוניות

      מהאמצע. כל החיים דורשים מאיתנו איפוק, מתינות, לרסן דחפים, לעצור את היצרים, לא לתת ביטוי

      לדברים הכי טבעיים שפועלים ופועמים בנו

       

      רגשנות מופרזת עלולה להיתפס כבלתי אמינה, אבל מי יקבע מה מופרז ומה לא

        11/5/10 10:30:

      לדעתי אולי מילת המפתח לכל הקוטביות הזו היא מילה שרשומה באמצע הפוסט: "הואשמתי"

      גם במשפט שאמא שלך רשמה יש אולי שיפוטיות.

       

      שיפוטיות מולידה ראיית שחור לבן (מקטבת את הראיה) ואז את מקבלת רושם שרגשות הם כמו מטבעות (או-או). 

      גם אין דבר כזה חוסר-רגש.

       

      יש דלות רגשית או שטיחות רגשית, אבל בעיקר יש חוסר חיבור רגשי.

       

      ואדישות היא הרבה פעמים כסות לסערה פנימית.

       

      כן, יש סתירה מסוימת בין רגשות שונים, כשאנחנו כועסים קשה לנו לחמול, וכשאנחנו חומלים קשה לנו לשנוא, אבל זה לא הופכם להפכים, אלא בעיני המתבונן מרובע המאשימים. 

      פרופיל

      reverie
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין