עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    Gifted

    הבלוג שלי מתעסק ודן בנושאים שסובבים ומעניינים אותי - אמנות ועיצוב על היבטיהם לחיוב או לשלילה, צרכנות אלטרנטיבית, תרבות, תרבות הרשת, צילום, ידע ומידע, ושאר ירקות....

    מקווה שתהנו - אשמח לשמוע תגובות.
    \"we all have been Gifted - we just need to be this way now!\"

    אם אתם מעוניינים לרכוש חלק מזמני וכישוריי או אולי אחד מצילומי אתם מוזמנים ליצור איתי giftedesign@gmail.com
    או להתקשר לסטודיו בשעות העבודה המקובלות 03-5185125 begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting
    קפה ראשון עליכם (וזמני שלי עלי...).

    פרופיל

    אמן סודי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מנשר הצבע הטרי - מנשר #1

    26 תגובות   יום ראשון, 9/5/10, 04:17
     לאמן ישנם לא מעט דרכים ומקומות להציג את עצמו, את עבודתו ואת רעיונותיו ולשתף אותם עם הציבור (ולעשות מעט פרנסה לביתו). השנה הכנתי עבור יריד צבע טרי מנשר (מניפסט בלעז) אותו הקראתי בערב הפתיחה במסגרת אירועי "ART ATTACK" שהתקיימו בהאנגר 2, ומוקדם יותר באותו הערב פיזרתי את הגלויה הסודית שהצגתי ביריד בשנה שעברה בתערוכה המקבילה "סלון הדחויים" - סה"כ הם הקימו שם תערוכה מאוד נחמדה אבל היו חסרות להן "גלויות סודיות" אז הבאתי להם קצת...
     
    תיעוד (וזיכרון) של עבודתינו מאוד חשובים לאמן (ולאנושות) - אז זהו חלק מהתיעוד של האירוע והמנשר שהקראתי (כשהבלוג פה מאפשר לע להוסיף הרבה יותר אינפורמציה לינקים ומידע שלא הייתי יכול לעשות במציאות). תהנו - אשמח להערות, הארות, השגות, טענות, מענות, תהיות ושאלות.

     

    ערב טוב גבירותיי ורבותיי, אמנים, אוצרים, גלריסטים, אספני אמנות ואחרונים חביבים שאין בלעדיכם - אתם הצופים.

    התכנסנו כאן היום במסגרת ART ATTACK ב"צבע טרי" - יריד האמנות המסחרי הגדול בישראל - למען ובשם האמנות.

    לכן ברשותכם, רציתי להעזר בבמה זאת ולחלוק איתכם כמה ממחשבותיי - סה"כ גם אני אמן מוכר, אולם לא הכל נקנה בכסף, ולא כל דבר הניתן בחינם הוא בעל ערך.

     

    ידידינו משכבר הימים ג'וזף בוייס הזכיר לנו שכולנו יוצרים, אולם מעטים הדברים בחברה שמתוייגים כ"אמנות". כולנו רוצים להתפרנס ממלאכתינו ומיצירתינו, אולם אל לנו לצפות ללחמינו כתוצאה מנדיבות לבם של האוצר, הצופה, הגלריסט או האספן אלא בזכות דאגתם לאינטרס האישי שלהם.

     

    כל אדם/אמן שואף רק לביטחונו האישי, לרווח האישי שלו, ובכך הוא מובל ביד נעלמת ומקדם מטרה שלא התכוון אליה, הוא מקדם את האינטרס של החברה כולה - עלינו לכוון את עצמינו לא לאנושיותם אלא לאהבתם העצמית של האוצר, הצופה, הגלריסט או האספן. לעולם לא להזכיר באוזניהם את צרכינו אנו אלא את יתרונותיהם - כיוצרים עלינו להעצים ולקדם בעזרת עבודתינו את הסובבים לנו. (בשינוי קל מתוך "עושר העמים", אדם סמית' 1776)

     

    עלינו לא רק לנסות להראות את העולם כפי שאנו תופסים אותו מבעד לעיניינו אלא גם להביט בעיניהם של הסובבים אותנו – כפי שעושה מזה מספר חודשים העלמה מרינה אברמוביץ במוזיאון המומה שבניו-יורק.

     

    עמיתנו היקר אנדי וורהול הבטיח לכל אחד מאיתנו 15 דקות של חשיפה ופרסום, אלו דרושים לנו להילחם באוייב הגדול ביותר של הכשרון – אוייב האנונימיות.

    חשיפה ופרסום הם אלו שעוזרים לכל אחד מהיוצרים לטפס במעלה פרמידת הצרכים שבנה אברהם מאסלו. לטפס בה בכדי לזכות בזהות, שייכות, הכרה ולנסות להגיע לקצה המבורך – הסיפוק שגלום במימוש העצמי הנובע מהיצירה.

     

    15 דקות התהילה הפכו להן ל-15 שניות בימינו אנו בעזרת הפייסבוק - מהרגע בו אתה משנה את הסטטוס שלך ועד שאתה מקבל את ה"לייק" או התגובה הראשונה, אלו המאששים את ההכרה בך ובנוכחותך. אם בימים אלו במוזיאון חיפה נערכת לה התערוכה על "איסוף ואספנות" הרי שגם הדיוקן שלי נמצא באוסף הפנים של המוזיאון. כולנו אספנים – אספנים של חברים ופנים בעידן בו נדמה לפעמים ש"החברות מתה" אך בו זמנית אנו מגלים את כוחה הבלתי יאמן של זו.

     

    בשביל להיות אמן מוֹכֵר צריך להיות אמן מֻכָּר, בשביל להיות אמן מֻכָּר צריך להיחשף ולהתפרסם (ולעיתים קרובות מדי צריך גם לשלם). אם בזמנו סופי קאל הייתה צריכה שאמא תשכור את שירותיו של בלש פרטי בשביל שיעקוב אחריה ויחשוף אותה, הרי שכיום גם כשאינך אמן מפורסם אלא אמן סודי יש אחריך כבר 1200 עוקבים. (19.5.2012 - תיקון יש כבר 1700 עוקבים... א.ס)

     

    אולם אלייה וקוץ בה, אנו נמצאים תחת קורת גג של יריד מסחרי בו אחד הדברים החשובים ביותר הוא כמובן המחיר. רוב בני האדם עד שהם לא משלמים את מחיר הפרסום בטוחים שהם מוכנים לשלמו – רובם הגדול (כמו חלק גדול מהרוכשים בכלכלה שלנו) משלמים באשראי בלי הכנה ויכולת לעמוד במחיר.

     

    אמנים היו מאז ומתמיד מותגים. היום במציאות הנוכחית בשלהי עידן השיווק והמיתוג העצמי, בעידן בו כוחם של מותגים גדול ממדינות עלינו להמשיך ולפעול במלוא המרץ, להעלות תהיות ושאלות מהותיות לגבי המציאות, להוות מעיין "סרטן חברתי" שאינו ממית אלא מאלץ כל אחד מהפרטים בחברה לבחון מדי פעם את הדברים אותם אנו לוקחים כמובנים מאליהם, ולגרום לנו לתהות ללא הרף לגבי ארעיות קיומינו והקיום הסובב אותנו.

     

    ''
    כרזת חוצות, 2X3 מטרים, 2009

    בלי נאמנות אין אמנות – עלינו להיות נאמנים בראש ובראשונה לעצמנו ולא לזייף.

    בלי אמנות אין אזרחות – עלינו לתהות מאיפה מגיעה ונוצרת הנאמנות ואיך משמרים אותה - למי ולמה אנו נאמנים.

     

    לכל דבר יש מחיר אולם לא כל הדברים למכירה. הצבע הוא טרי אולם אל לנו ליבשו.

     עלינו להמשיך ליצור ולא משנה אם היצירה שלנו נחשבת כאמנות, אם אנו אמנים מוֹכֵרים או אמנים מֻכָּרים.

     

    וכמובן עלינו להמשיך לפעול – בשם האמנות ובעזרת השם – נעים מאוד – אני אמן – אני אמן סודי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/12/10 03:26:

      צטט: Fire & Air 2010-12-07 18:33:04

      ואל נשכח את אותה האש..אש התמיד;-)

       

      אכן, זהו מוטיב מאוד חשוב בתרבות האנושית והיהודית 

      - עמוד האש שמאיר ומטווה לנו את דרכינו 

      - השמירה על הגחלת - המורשת התרבותית שלנו 

      האש כמקור אנרגיה וגורם מלכד בתרבות "מדורת השבט" 

        7/12/10 18:33:
      ואל נשכח את אותה האש..אש התמיד;-)
        7/12/10 01:01:

      צטט: Fire & Air 2010-12-06 16:00:30

      'עלינו להמשיך ליצור ולא משנה אם היצירה שלנו נחשבת כאמנות.....'תודה על דברים של אומץ מהול בחמלה...
      ובעזרת השמש..

       

      - מצחיק שכל פעם יוצאת לך תגובה כפולה

      וזה לא בעזרת השמש - זה בגלל הרוח ....

        6/12/10 16:00:
      'עלינו להמשיך ליצור ולא משנה אם היצירה שלנו נחשבת כאמנות.....'תודה על דברים של אומץ מהול בחמלה...
      ובעזרת השמש..
        18/6/10 23:26:

      צטט: יעל מ 2010-06-18 11:32:27

      העניין הוא בילדים זה שהם מאוד אמיתיים, אם ילדים בחברתך זה אומר שכיף להם איתך, שהם אוהבים אותך, בניגוד למבוגרים שאתה לא יודע אם הם רוצים בחברתך בגלל הכסף או הקשרים שיש לך. חוץ מזה, לא כ"כ כיף להיות עם מבוגרים, הם בקושי משחקים.

       זהו היתרון הגדול עבור ילדים. כמו כן זהו החיסרון הגדול עם ילדים שלא מעט חברות מסחריות מנצלות - בשביל "לתפוס אותם כבר מגיל צעיר" - הנה יש את הבלוג הזה "ילדים בתרבות הצריכה" שאני מאוד אוהב לקרוא. 

      דרך אגב מבוגרים משחקים המון - אבל לא במשחקים "מעניינים" - הם משחקים באיך להשיג יותר כוח/שליטה/השפעה/כסף/פרסום וכ"ו 

      למרות שדווקא הרצאה מאוד מעניינת על משחקים מגיעה מפי מעצבת שגילתה שהיא משחקת לפרנסתה (אני באמת צריך לכתוב על זה כמה פוסטים). 

        18/6/10 11:32:

      צטט: אמן סודי 2010-06-16 20:02:12

       מייקל ג'קסון הוא דוגמא נהדרת לאחד היוצרים הכי מפורסמים בתרבות הפופ שהיה מאוד נערץ וכולם אהבו אותו אבל היה מאוד בודד 

       בחייו ובמותו, כנראה גם אחת הסיבות לכך שהוא אהב שיהיו סביבו ילדים בני אדם שלעיתים שופטים פחות אחרים (ולעיתים שופטים עוד יותר...). 

      דרך אגב - מחקרים מוכיחים שגידול בע"ח בגיל הזהב מאריך את החיים של הבעלים שלהם - התחושה שיש איתך מישהו שאתה דואג לו ודואג לך טובה לחיים :)

      העניין הוא בילדים זה שהם מאוד אמיתיים, אם ילדים בחברתך זה אומר שכיף להם איתך, שהם אוהבים אותך, בניגוד למבוגרים שאתה לא יודע אם הם רוצים בחברתך בגלל הכסף או הקשרים שיש לך. חוץ מזה, לא כ"כ כיף להיות עם מבוגרים, הם בקושי משחקים.

      ובקשר לגידול בע"ח בגיל הזהב, מומלץ חתול כי הוא מוריד לחץ דם גבוה, זה גם בדוק מחקרית! חוץ מזה, חיית מחמד טובה בכל גיל, לא צריך לחכות לגיל הזהב:)   

       

        16/6/10 20:02:

      צטט: יעל מ 2010-06-15 13:02:35

      אני מסכימה איתך ללא הסתייגויות.

      טוב, יש שיר מקסים של מייקל משנת 72' Ben זה שיר מאוד-מאוד מרגש על ידידות טובה, חברות. למעשה, ואולי -למרבה ההפתעה או חוסר ההפתעה, מייקל שר את השיר הזה על העכבר שהיה לו, שמייקל ראה בו כחבר הכי טוב שלו באותה התקופה.  

       מייקל ג'קסון הוא דוגמא נהדרת לאחד היוצרים הכי מפורסמים בתרבות הפופ שהיה מאוד נערץ וכולם אהבו אותו אבל היה מאוד בודד 

       בחייו ובמותו, כנראה גם אחת הסיבות לכך שהוא אהב שיהיו סביבו ילדים בני אדם שלעיתים שופטים פחות אחרים (ולעיתים שופטים עוד יותר...). 

      דרך אגב - מחקרים מוכיחים שגידול בע"ח בגיל הזהב מאריך את החיים של הבעלים שלהם - התחושה שיש איתך מישהו שאתה דואג לו ודואג לך טובה לחיים :)

        15/6/10 13:02:

      צטט: אמן סודי 2010-06-10 21:03:32

       (לפעמים בשביל לראות אמנות טובה צריך לשבור מסגרות... :) 

      כאמנים לעיתים עלינו לחשוף את עצמנו ויצירתינו בפומבית תוך כדי כך כך שאנו שלמים עם הדבר (ולא משנה אם האישיות שלנו מוחצנת או שלא) תוך כדי כך שכלל הציבור אינו נבהל או נרתע מהחשיפה הזאת והוא מסוגל להבינה או היא אינו מעמידה אותו במצב בו אינו מרגיש נוח ... 

      בקשר למייקל - הוא דוגמא מאוד טובה לפרדוקס הזה בו אתה מאוד פופלארי וכולם רוצים לגעת בך ולהיות חברים שלך ובאת ובעונה אחת אתה מאוד בודד - או כמו שנאמר בפתיחת המאמר "החברות מתה" - ""...המון אדם עצום, בו אין איש קרוב, אין איש רחוק..." ("מלחמה ושלום", טולסטוי)"

      ומסכים איתך לגבי המשפט האחרון עם הסתייגות קלה. 

       אני מסכימה איתך ללא הסתייגויות.

      טוב, יש שיר מקסים של מייקל משנת 72' Ben זה שיר מאוד-מאוד מרגש על ידידות טובה, חברות. למעשה, ואולי -למרבה ההפתעה או חוסר ההפתעה, מייקל שר את השיר הזה על העכבר שהיה לו, שמייקל ראה בו כחבר הכי טוב שלו באותה התקופה.  

       

        10/6/10 21:03:

      צטט: יעל מ 2010-06-04 15:25:30

      היי (הלינק למאמר לא מוביל למאמר אלא שוב לקלפים של זוננשיין:)

      בקשר לעירום בפומבי, נושא רגיש

      בקשר למייקל, זה היה מן פרדוקס כזה כי עם כל אלה שרצו להיות חברים שלו ו"לגעת" בו, הוא היה סה"כ מאוד בודד. השאלה היא האם הוא בחר בבדידות הזאת? הוא סיפר באיזה ראיון שאחרי שהוציא את "מותחן" הוא הסתובב בלילה ברחוב ושאל שוב ושוב אנשים עוברים ושבים would you be my friend?

      "איך יודעים על מה נלחמים?" פשוט יודעים, מרגישים שצריך להילחם/לפעול כדי להשיג משהו מסוים שרוצים בו או שלא מוכנים לוותר עליו. נלחמים על מה שאוהבים...

      :)

       ניתן לראות את הלינק למאמר ע"י כך שמורידים את המסגרת ... (לפעמים בשביל לראות אמנות טובה צריך לשבור מסגרות... :) 

      כאמנים לעיתים עלינו לחשוף את עצמנו ויצירתינו בפומבית תוך כדי כך כך שאנו שלמים עם הדבר (ולא משנה אם האישיות שלנו מוחצנת או שלא) תוך כדי כך שכלל הציבור אינו נבהל או נרתע מהחשיפה הזאת והוא מסוגל להבינה או היא אינו מעמידה אותו במצב בו אינו מרגיש נוח ... 

      בקשר למייקל - הוא דוגמא מאוד טובה לפרדוקס הזה בו אתה מאוד פופלארי וכולם רוצים לגעת בך ולהיות חברים שלך ובאת ובעונה אחת אתה מאוד בודד - או כמו שנאמר בפתיחת המאמר "החברות מתה" - ""...המון אדם עצום, בו אין איש קרוב, אין איש רחוק..." ("מלחמה ושלום", טולסטוי)"

      ומסכים איתך לגבי המשפט האחרון עם הסתייגות קלה. 

        4/6/10 15:25:

      צטט: אמן סודי 2010-06-04 03:30:45

       לא מעט עסקים נבנו על מודלים של מגדלי קלפים שלעיתים קרובות אני תוהה איך ומי בנה אותם אבל הם ניצבים להם בגאון - מזכיר לי עבודה של האמן אליעזר זוננשיין ואת הקלפים שלך שבדיוק עברתי עליהם שוב (פתאום יש לי זמן במילואים...).

      פה יש מאמר שלם מאוד מעניין על דיוקן האמן כמטורף  שאני מאוד יכול להתחבר איתו מסיבות אילו ואחרות :)

      בנוגע לחשיפה תראי לא מזמן ידידה סיפרה לי שמישהו אמר לה שהפנטזיה שלו היא לרוץ עירום ברחובות (או יש לי דימוי שצילמתי בסן פרנסיסקו שקשה לך לראות) ובו גבר ניצב לו בגאון ברחובות העיר עושה אהבה עם עצמו) - כאמן תפקידך הוא לחשוף את עצמך תוך כדי בחינה מתמדת של הגבול בין פרטית לציבורי - תראי איך למשל מייקל חיי כשכולם רוצים להיות חברים שלו ו"לגעת" בו.

      בקשר ל"ניצחון" - איך יודעים על מה נלחמים ?

      ובקשר לעוגות ודובדבנים - גם אני אוהב :)

      היי (הלינק למאמר לא מוביל למאמר אלא שוב לקלפים של זוננשיין:)

      בקשר לעירום בפומבי, נושא רגיש

      בקשר למייקל, זה היה מן פרדוקס כזה כי עם כל אלה שרצו להיות חברים שלו ו"לגעת" בו, הוא היה סה"כ מאוד בודד. השאלה היא האם הוא בחר בבדידות הזאת? הוא סיפר באיזה ראיון שאחרי שהוציא את "מותחן" הוא הסתובב בלילה ברחוב ושאל שוב ושוב אנשים עוברים ושבים would you be my friend?

      "איך יודעים על מה נלחמים?" פשוט יודעים, מרגישים שצריך להילחם/לפעול כדי להשיג משהו מסוים שרוצים בו או שלא מוכנים לוותר עליו. נלחמים על מה שאוהבים...

      :)

       

        

       

        4/6/10 03:30:

      צטט: יעל מ 2010-05-25 12:24:13

      מסתבר שיש קשר הדוק בין אמנים ודיכאון ויש יסוד לביטוי השגור "אמן מיוסר". ככל הנראה, הרגישות היתרה שבה התברכו אנשים יצירתיים היא גם מקור לסבל שלהם. ולכן, נבנה גם עסק שמגלגל מיליונים של פסיכולוגים העוסקים בתרפיה בהבעה ויצירה.  

       

      הפרדוקס שכתבת מאוד מעניין. , אני חושבת שיש לחשיפה כח מאוד גדול לבנות או להרוס את האדם ואין לאדם שליטה על סוג החשיפה שהוא יקבל (שלילית/חיובית) וחוסר שליטה הוא גם מקור לפחד. להיות חשוף זה להיות כמו להיות עירום ולהיות עירום, חסר כל מגן, זה סוג של פגיעות (להיזהר מהחשיפה לשמש!).  

      בעניין הניצחון, לקבל אהבה והכרה - לא התכוונתי שזה המניע היחיד של עשיית האמן, אלא שזה כמו הקצפת על העוגה או הדבדבן על הקצפת, מה שתבחר...  

       לא מעט עסקים נבנו על מודלים של מגדלי קלפים שלעיתים קרובות אני תוהה איך ומי בנה אותם אבל הם ניצבים להם בגאון - מזכיר לי עבודה של האמן אליעזר זוננשיין ואת הקלפים שלך שבדיוק עברתי עליהם שוב (פתאום יש לי זמן במילואים...).

      פה יש מאמר שלם מאוד מעניין על דיוקן האמן כמטורף  שאני מאוד יכול להתחבר איתו מסיבות אילו ואחרות :)

      בנוגע לחשיפה תראי לא מזמן ידידה סיפרה לי שמישהו אמר לה שהפנטזיה שלו היא לרוץ עירום ברחובות (או יש לי דימוי שצילמתי בסן פרנסיסקו שקשה לך לראות) ובו גבר ניצב לו בגאון ברחובות העיר עושה אהבה עם עצמו) - כאמן תפקידך הוא לחשוף את עצמך תוך כדי בחינה מתמדת של הגבול בין פרטית לציבורי - תראי איך למשל מייקל חיי כשכולם רוצים להיות חברים שלו ו"לגעת" בו.

      בקשר ל"ניצחון" - איך יודעים על מה נלחמים ?

      ובקשר לעוגות ודובדבנים - גם אני אוהב :)

       

        25/5/10 12:24:

      צטט: אמן סודי 2010-05-24 22:04:28

       כתבה נהדרת בדה מרקר על תופעת הדיכאון ומה ההשפעה שלה בעולם - כתבה מאוד מומלצת 

       

      הנקודה הרבה פעמים אצל אמנים מאוד מוכשרים שמאוד רוצים לשמור על פרטיות שלהם, ובמקביל החשיפה מפחידה אותם (וגם הם מאוד חוששים מהביקורת - מה אחרים יגידו - אולי הם לא יאהבו ...) 

      זהו הפרדוקס "כשהפחד הכי גדול והתשוקה הכי גדולה נהפכים לאחד" - היוצר מת להחשף - אבל מפחד מהחשיפה...

       

      בקשר ל"ניצחון" - אני לא בטוח שאני מסכים איתך לגמרי והדינמיקה שאת מתארת היא מאוד בעייתי משום שאת מגדירה את עשיית האמן שמונעת ע"י הרצון שיאהבו אותו ויכירו בו - זה נכון חלקית אולם אם זהו המניע היחידי שלו הוא נמצא בבעיה. 

       

      מסתבר שיש קשר הדוק בין אמנים ודיכאון ויש יסוד לביטוי השגור "אמן מיוסר". ככל הנראה, הרגישות היתרה שבה התברכו אנשים יצירתיים היא גם מקור לסבל שלהם. ולכן, נבנה גם עסק שמגלגל מיליונים של פסיכולוגים העוסקים בתרפיה בהבעה ויצירה.  

       

      הפרדוקס שכתבת מאוד מעניין. , אני חושבת שיש לחשיפה כח מאוד גדול לבנות או להרוס את האדם ואין לאדם שליטה על סוג החשיפה שהוא יקבל (שלילית/חיובית) וחוסר שליטה הוא גם מקור לפחד. להיות חשוף זה להיות כמו להיות עירום ולהיות עירום, חסר כל מגן, זה סוג של פגיעות (להיזהר מהחשיפה לשמש!).  

      בעניין הניצחון, לקבל אהבה והכרה - לא התכוונתי שזה המניע היחיד של עשיית האמן, אלא שזה כמו הקצפת על העוגה או הדבדבן על הקצפת, מה שתבחר...  

        24/5/10 22:04:

      צטט: יעל מ 2010-05-22 21:40:52

      תראה, יש גם אנשים שכל כך חוששים מדחייה עד למצב שהדבר מונע מהם כל פעולה, חוץ מפעולה אחת, התאבדות... 

      לכל אחד אולי יש קריטריונים אחרים להחליט מי ינצח. אני חושבת שאחרי שצופה עובר על עבודות אמנות רבות, אז הוא מרגיש לאיזה יצירה הוא רוצה "לחזור". צבע טרי וסלון הדחויים היו בדו-קרב. אני חושבת שצופה שעבר בשתי התערוכות יכריע כמנצח את התערוכה שאליה היה רוצה לחזור.

      המנצח זוכה בסופ"ש חלומי, סתם... המנצח זוכה בהרגשה הכי טובה שיש בעולם. שאוהבים אותו. 

       "הדבר המדהים בדיעבד הוא שהפחד הכי גדול והתשוקה הכי גדולה נהפכים לאחד, סבלתי גם ממחשבות אובדניות: חשבתי שאני לא שווה כלום, ובאופן קבוע דימיינתי איך אני קופץ מאיפשהו, איך אני מזנק לכביש ונדרס. לא עשיתי את זה כי פחדתי."  (מתוך כתבה נהדרת בדה מרקר על תופעת הדיכאון ומה ההשפעה שלה בעולם - כתבה מאוד מומלצת 

       

      הנקודה הרבה פעמים אצל אמנים מאוד מוכשרים שמאוד רוצים לשמור על פרטיות שלהם, ובמקביל החשיפה מפחידה אותם (וגם הם מאוד חוששים מהביקורת - מה אחרים יגידו - אולי הם לא יאהבו ...) 

      זהו הפרדוקס "כשהפחד הכי גדול והתשוקה הכי גדולה נהפכים לאחד" - היוצר מת להחשף - אבל מפחד מהחשיפה...

       

      בקשר לצופה - לרוב לצערינו הוא לא רואה יותר מדי ורגיל לאכול מה שהוא אוהב לאכול (או מה שמלעיטים אותו...)

      בקשר ל"ניצחון" - אני לא בטוח שאני מסכים איתך לגמרי והדינמיקה שאת מתארת היא מאוד בעייתי משום שאת מגדירה את עשיית האמן שמונעת ע"י הרצון שיאהבו אותו ויכירו בו - זה נכון חלקית אולם אם זהו המניע היחידי שלו הוא נמצא בבעיה. 

       

        24/5/10 14:22:
      והנה ארז עמירן כותב נהדר בדה מרקר

      "פעם חלמו ילדים להיות שוטרים, עורכי דין, רופאים. היצירתיים יותר הלכו על וטרינרים או ביולוגים ימיים.

      היום ילדים חולמים להיות מפורסמים. ל"מקצוע" הנחשק הזה יש גם שם –סלב (ידוען)." - למאמר המלא 

        22/5/10 21:40:

      צטט: אמן סודי 2010-05-21 21:27:29

       תראי יש אנשים שכל כך חוששים מדחייה עד למצב שהדבר מונע מהם כל פעולה....

      ולפי איזה קריטריונים מחליטים מי המנצח ? במה המנצח זוכה ? 

      תראה, יש גם אנשים שכל כך חוששים מדחייה עד למצב שהדבר מונע מהם כל פעולה, חוץ מפעולה אחת, התאבדות... 

      לכל אחד אולי יש קריטריונים אחרים להחליט מי ינצח. אני חושבת שאחרי שצופה עובר על עבודות אמנות רבות, אז הוא מרגיש לאיזה יצירה הוא רוצה "לחזור". צבע טרי וסלון הדחויים היו בדו-קרב. אני חושבת שצופה שעבר בשתי התערוכות יכריע כמנצח את התערוכה שאליה היה רוצה לחזור.

      המנצח זוכה בסופ"ש חלומי, סתם... המנצח זוכה בהרגשה הכי טובה שיש בעולם. שאוהבים אותו. 

       

        21/5/10 21:27:

      צטט: יעל מ 2010-05-19 22:25:29

      יש מצב שהדבר הכי טוב שיצא מיריד צבע טרי הוא לידתו של סלון הדחויים. (למעשה, אני לא פניתי לסלון הדחויים כי חששתי להידחות גם ממנו. אין יותר פתאטי מזה. לא ידעתי שתנאי הקבלה היחיד לשם הוא הצגת מכתב הדחייה מצבע טרי:)

      סלון הדחויים הוא אחלה קונספט. זה כאילו הטילו וטו על החלטת צוות השיפוט החוצפני של יריד צבע טרי, בכך שבעצם ניתנה הזדמנות לכל צופה, שעבר גם בצבע טרי וגם בסלון הדחויים, להכריע מי המנצח האמיתי. 

       תראי יש אנשים שכל כך חוששים מדחייה עד למצב שהדבר מונע מהם כל פעולה....

      ולפי איזה קריטריונים מחליטים מי המנצח ? במה המנצח זוכה ? 

       

        19/5/10 22:25:

      צטט: אמן סודי 2010-05-19 10:14:40

      המשחק הזה הוא משחק של כוח והשפעה כשאלינו האמנים לנסות ולשנות את חוקי המשחק, להכיר את שחקני המפתח ולעשות מהלכים (כן, ככה מכונים תערוכות, הרצאות וכלל פעילות האמן בזירת האמנות בז'רגון הרשמי) חכמים ואסטרטגיים - הנה תראי מה היה עם סלון הדחויים - שמעת על זה ?

      יש מצב שהדבר הכי טוב שיצא מיריד צבע טרי הוא לידתו של סלון הדחויים. (למעשה, אני לא פניתי לסלון הדחויים כי חששתי להידחות גם ממנו. אין יותר פתאטי מזה. לא ידעתי שתנאי הקבלה היחיד לשם הוא הצגת מכתב הדחייה מצבע טרי:)

      סלון הדחויים הוא אחלה קונספט. זה כאילו הטילו וטו על החלטת צוות השיפוט החוצפני של יריד צבע טרי, בכך שבעצם ניתנה הזדמנות לכל צופה, שעבר גם בצבע טרי וגם בסלון הדחויים, להכריע מי המנצח האמיתי. 

       

       

        19/5/10 10:14:

      צטט: יעל מ 2010-05-18 12:17:03

      ברור שלכל שופט יש נקודת מבט משלו וצוות שיפוט אחר היה בוחר באמנים אחרים. לדעתי, הייתה מידה מסוימת של "משחק מכור" ביריד הזה.

       המשחק הזה הוא משחק של כוח והשפעה כשאלינו האמנים לנסות ולשנות את חוקי המשחק, להכיר את שחקני המפתח ולעשות מהלכים (כן, ככה מכונים תערוכות, הרצאות וכלל פעילות האמן בזירת האמנות בז'רגון הרשמי) חכמים ואסטרטגיים - הנה תראי מה היה עם סלון הדחויים - שמעת על זה ?

       

        18/5/10 12:17:

      צטט: אמן סודי 2010-05-12 00:03:34

      צטט: יעל מ 2010-05-10 14:28:56

      לגבי יריד צבע טרי... חוצפנות במיטבה!

       למה חוצפנות ? 

      כשאת טורחת, עומלת, מציירת ומשקיעה לא מעט מזמנך היקר ומכספך את לא רוצה שאנשים יהנו מפרי עמלך ואולי את גם תתפרנסי ממנו בכבוד - בדיוק בשביל כך מועד יריד "צבע טרי" - מי שלא רוצה רוצה לנסות ולהציג שם לא חייב ...

      אני מסכימה עם מה שכתבת, אבל התכוונתי לחוצפנות אחרת (כן, המילה חוצפנות אצלי כוללת מגוון משמעויות).

      כוונתי לצוות השופטים החוצפני שבחר את האמנים ליריד הנוכחי. ברור שלכל שופט יש נקודת מבט משלו וצוות שיפוט אחר היה בוחר באמנים אחרים. לדעתי, הייתה מידה מסוימת של "משחק מכור" ביריד הזה.

        12/5/10 00:03:

      צטט: יעל מ 2010-05-10 14:28:56

      לגבי הצילום בראש הפוסט... זה בדיוק זה!

      לגבי המנשר... מאוד מעניין!

      לגבי יריד צבע טרי... חוצפנות במיטבה!

      יש תחושה שהאמן הופך לסוג של קורבן. קורבן של חברה ותרבות שבהם הוא צריך להתחנן, ללקק, להידחות שוב ושוב ושוב בידי האנשים (בעלי גלריות, צופים, אוצרים) שהוא למעשה מייצר עבורם את פרנסתם ואת לחמם הרוחני. 

      אני חושבת שיש מידה מסוימת של סתירה פנימית במה שאתה אומר כי מצד אחד אתה טוען להיות נאמנים לעצמנו, לטפס בפירמדה לעבר מימוש עצמי, ומצד שני צריך למכור את עצמנו, לספק את האגו של הצופה, האוצר, הגלריסט... 

      יש תחושה שאנו חייים בחברה מה-זה חוצפנית!

      ובנימה אופטימית זאת...

       למה חוצפנות ? 

      כשאת טורחת, עומלת, מציירת ומשקיעה לא מעט מזמנך היקר ומכספך את לא רוצה שאנשים יהנו מפרי עמלך ואולי את גם תתפרנסי ממנו בכבוד - בדיוק בשביל כך מועד יריד "צבע טרי" - מי שלא רוצה רוצה לנסות ולהציג שם לא חייב ...

       

      העולם שלנו מלא בסתירות - החוכמה היא להתמודד איתם בלי לאבד את השפיות.

      כאדם/אמן מרגיש שייך, נאהב, מקובל, מוערך, מובן הוא מרגיש מימוש עצמי לרוב - חלק ניכר מזה מגיע ע"י תהליך ה"רכישה" (מישהו חושב שהיצירה שלו שווה משהו ומחליף איתו דבר מה עבורה).

       

      דרך אגב בעולם המסחרי ה"ליקוק" הזה עובד ללא הרף, יומם וליל כשהיצרן משדל את הצרכנים שוב ושוב ו"משחד" אותם (במבצעים, מתנות, פרסים וכ"ו) שהוא רוצה את טובתם ושימשיכו לרכוש את שירותיו/המוצרים שלו תקראי את הפוסט (שמקודם בכמה ימים אחרונים בקפה) של יוני סער - "מה בין אהבה לשופינג" (יוני הוא הבעלים של חברת קידום מכירות מאוד גדולה) הוא מסביר יפה מאוד את התופעה שאני די חושש ממנה ומאוד תוהה איך ניתן למקד אליה את הזרקור ולייצר לה מודעות (מבלי למשוך יותר מדי אש כלפי)  -"השימוש בחיבור צרכנים למותגים באמצעות העלאת תמונות צרכנים על אריזות המותג, הוא כבר דבר שבשגרה. הרעיון שכבר שימש בהצלחה בקמפיין הידוע של "דנונה" ועשה קפיצת מדרגה נוספת בפרויקט של "קוקה קולה", משקף את הרצון של הצרכן להתפרסם ואת הצורך שלנו בעולם המותגים, לקשור רגשית צרכנים למותג."....

      במקביל לפתיחת החנות, שכר המותג את שלט הפרסום האלקטרוני הענק של טיימס סקוור והפעיל מבצע קידום מכירות מדליק: קנית מוצרים? מגיע לך 15 שניות של תהילה. בסיום הרכישה אתה מוזמן להצטלם איתם ליד קיר ממותג מיוחד ותוך מספר דקות עולה התמונה שלך מדגמן את בגדי המותג על הקיר הענק ל-15 שניות.

      המבצע הזה עשה נפלאות כמובן ועודד תיירים ומבקרים לרכוש ולרכוש יותר. כמובן שלאחר הקנייה והתצלום הקונה רץ החוצה לצפות בהופעתו ההיסטורית על השלט הענק , מצלם אותה ומעלה את התמונה לכל הרשתות החברתיות שבהן הוא חבר ומשם היא מופצת לכל חבריו ומכריו באשר הם.

        ופה מגיע כבר השלב השלישי בשרשרת: הצרכן שהשקיע את כספו ברכישת הבגדים, קיבל תהילה והפך בעצם לדוגמן הבית ולממליץ על המותג אומר, ללא מילים: חברים, אני אוהב את "אמריקאן איגל" וזה המותג שמתאים לי וכנראה שגם לכם, אם אתם חברים שלי."

       

      המותג (וירוס/meme) מגייס אותך בתור נשא נלהב ברגע שהוא פיצח את הלוגיקה של מנגנון ההפצה והמוטיבציה שלך לבצע אותה למטרותיו הוא - בשביל להפיץ את עצמו ולייצר רווח/להמשיך ולהתפשט - דן דנט מדבר על כך בהרצאה המרתקת שלו "על המים המסוכן"

       

        10/5/10 19:17:

      צטט: shulamit 2010-05-09 18:13:06

      אה. שכחתי. אהבתי את התצלום, למעלה של האמן מול המראה.

      כל טוב

      שולמית

       תודה שולמית.

      מלבד התוכן לי מאוד חשוב כאמן גם הדימוי (במיוחד כשאחד המהכלים החזקים שלי הוא צילום) משהו שאינו מתמסמס - מנציח ומתעד את הרגע שלפני, שאחרי או את הרגע עצמו. את הצילום צילמתי בבית לפני שיצאתי לצבע טרי כשהרעיון היה ליצור אמן/יוצר ללא פנים שמייצג את כלל היוצרים ולהבדיל מדימוי דומה שצילמתי לפני שנה כשהצגתי את עצמי בתערוכה הסודית של בנק הפועלים. 

       

        10/5/10 14:28:

      לגבי הצילום בראש הפוסט... זה בדיוק זה!

      לגבי המנשר... מאוד מעניין!

      לגבי יריד צבע טרי... חוצפנות במיטבה!

      יש תחושה שהאמן הופך לסוג של קורבן. קורבן של חברה ותרבות שבהם הוא צריך להתחנן, ללקק, להידחות שוב ושוב ושוב בידי האנשים (בעלי גלריות, צופים, אוצרים) שהוא למעשה מייצר עבורם את פרנסתם ואת לחמם הרוחני. 

      אני חושבת שיש מידה מסוימת של סתירה פנימית במה שאתה אומר כי מצד אחד אתה טוען להיות נאמנים לעצמנו, לטפס בפירמדה לעבר מימוש עצמי, ומצד שני צריך למכור את עצמנו, לספק את האגו של הצופה, האוצר, הגלריסט... 

      יש תחושה שאנו חייים בחברה מה-זה חוצפנית!

      ובנימה אופטימית זאת...

       

        9/5/10 19:37:

      צטט: shulamit 2010-05-09 18:12:13

      שלום אמן סודי

      קראתי את דבריך  ברגשות מעורבים.

      תחילה הופתעתי שאני קוראת כל מילה ומסיימת את כל הטקסט. כלומר, היה מעניין אך לקראת הסוף חשתי מן אי אינעימות של חוסר אמון. משהו צלצל לי מזויף. האם זה בכוונה. האם כוונתך לפרודיה? 

      אני מתכוונת להכינס לעכל הקישורים.

      כלטוב

      שולמית

       מעניינת ההתרשמות שלך ותודה על התגובה. תראי אחת הבעיות שאנו עוסקים בהם בתקופתנו אנו (ולא משנה אם אתה אמן או לאו) היא עם נושא הפרסום - ואיך אפשר לעסוק בו ולדון בו לטוב ולרע מבלי לפרסם אותו ? הדעות שלי בנושא הן מאוד אמביוולנטיות דבר שעולה לא רק ממני כמו למשל בדיון בקהילת "עיסקי האמנות" - "ריבוי האמנים במאה ה-21". 

      אני מאוד מאמין בשילוב ביצירה ובחיים - עדיף לצחוק ממשהו עצוב מאשר לבכות ממנו ... 

      בערב הפתיחה לאחר שהקראתי את המנשר ניגשה אלי גברת נחמדה אחת ואמרה שהיא מאוד התרשמה מהטקסט ושאלה היכן היא יכולה למצוא העתק ממנו. אמרתי לה שמחר או מחרתיים אלא אותו בבלוג שלי שם היא תוכל למצוא אותו - כשהיא שאלה לשמי עניתי לה שכבר אמרתי אותו (שם הבמה שלי) וכל מה שהיא צריכה זה לחפש בגוגל "אמן סודי" - לפעמים האבסורד הוא הדרך הטובה ביותר להמחיש את המציאות ה"נורמלית" - כמו שלמשל כתבתי בפוסט "לכל איש יש" 

       

        9/5/10 18:13:

      אה. שכחתי. אהבתי את התצלום, למעלה של האמן מול המראה.

       

       

      כל טוב

      שולמית

        9/5/10 18:12:

      שלום אמן סודי

       

      קראתי את דבריך  ברגשות מעורבים.

      תחילה הופתעתי שאני קוראת כל מילה ומסיימת את כל הטקסט. כלומר, היה מעניין אך לקראת הסוף חשתי מן אי אינעימות של חוסר אמון. משהו צלצל לי מזויף. האם זה בכוונה. האם כוונתך לפרודיה? 

      אני מתכוונת להכינס לעכל הקישורים.

       

      כלטוב

      שולמית