עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    הפרעות אכילה וניתוחים פלסטיים - דימוי הגוף בקולנוע

    20 תגובות   יום רביעי, 5/5/10, 12:08
    מתוך Time של קים קי דוק
      

    בשנת 1978 פרסמה הפסיכולוגית האמריקאית הילדה ברוך את ספרה פורץ הדרך The Golden Cage: The Enigma of Anorexia Nervosa, כמה שנים לאחר פרסום מחקר אחר בנושא משקל-יתר ואנורקסיה.  ברוך סיפקה סקירה של מחקר בן כשלושה עשורים בתחום הפרעות האכילה – תופעה שעד ראשית שנות ה-70 הייתה כמעט לא ידועה בקרב הציבור הרחב. שמועות החלו לגלוש למדיה על תופעות מוזרות של נשים צעירות שמסרבות לאכול, כשעל מרקעי הטלוויזיה ומעל דפי המגזינים התנוססו גופיהן הדקיקים של דוגמניות מזן חדש, גיבורות רזות לעידן הדימויים החיצוניים של תרבות הצריכה. אבל האנורקסיה, הבולימיה ושאר הפרעות האכילה אינן התופעות היחידות שתופסות יותר ויותר מקום בחברה המערבית של חמישים השנים האחרונות. תקשורת ההמונים וגרורותיה – תרבות הסלבריטאות ועולם הפרסום – אחראיות במידה לא מבוטלת לתופעות נוספות הכרוכות באי-שביעות רצון של האובייקט האנושי מגופו. הרצון להיות רזה כמו טוויגי או קייט מוס דומה מאוד לרצון להיראות כמו פאולה עבדול, דיאנה רוס, או לחלופין – סילבסטר סטאלון או ארנולד שוורצנגר. תרבות הדיאטות, הכושר הכפייתי, הסטרואידים והניתוחים הפלסטיים – כל אלה מקורן ברצון להיטמע בזוהרם של האלילים החדשים, אלה שגופם המושלם מתנוסס שתי וערב על דפי המגזינים ובפרסום החוצות האגרסיבי.

      

    סוגיית דימוי הגוף בעידן שלנו תופסת יותר ויותר מקום גם בקולנוע העולמי, והרבה מעבר לקולנוע הדוקומנטרי שמתוקף תפקידו העיתונאי חושף טרנדים ומגמות חברתיות. משנות ה-70 ועד היום קיבלו הפרעות האכילה ייצוגים במימדים שונים עד שבימינו הפרעת האכילה הפכה להיות נושא מרכזי בכמה סרטים של כמה קולנוענים בולטים כמו קים קי דוק הקוריאני, למשל. פיסות של התופעה הכרנו כבר בשנות ה-80 אצל אחת הדמויות המצחיקות-עצובות של מייק לי, הנערה הבולמית בעלת התודעה המרקסיסטית ממותק של חיים (1990(. סיפורה של הזמרת קארן קרפנטר שנפטרה בשנת 1983 מהתקף לב כתוצאה מהרעבה עצמית, מצא את דרכו לדרמת טלוויזיה ב-1989 ושנתיים קודם לכן לסרט קצר שיצר טוד היינס (הרחק מגן עדן) עם בובות בארבי במקום אנשים. מותה של קרפנטר, אגב, היה טריגר רציני להבאה למודעות הציבור של תופעת האנורקסיה, בין היתר באמצעות "יציאה מהארון" של ידוענים כמו הנסיכה דיאנה. גם במאי האינדי הנרי יאגלום נוגע בקשר האימננטי בין הרגלי אכילה לדימוי גוף אצל נשים, בסרטו המאוד דברני, Eating מ-1990. הסרט מתאר מפגש בו מתאספות נשים רבות בבית פרטי לצורך חגיגת יום ההולדת של שתיים מהן. הסרט כולו מורכב משיחותיהן על החיים, באווירה כמו דוקומנטרית שבה כולן מראיינות ומרואיינות בו זמנית, במיוחד בהשראת אורחת צרפתייה שכולן מעריצות, שהגיעה לארה"ב כדי לצלם סרט דוקומנטרי לטלוויזיה הצרפתית. הקולנוענית הזו מעידה על ההפרעה האנורקסית שחוותה ומתייחסת אליה כאל חוויה שעיצבה את הצורך שלה לעסוק בדימוי העצמי של נשים. מעבר לעובדה שגם אחותה של כלת היומולדת מעידה על פעילות בולמית (למעשה, היא מתוודה על כך בפני אמה), נראה שכמעט אין אישה אחת במסיבה הזו שלא מתעסקת באי-שביעות הרצון שיש לה מגופה. מרבית הסרט עוסק בהרגלי אכילה משונים, הפרעות אכילה, דיאטות, פחד מפני הזדקנות, ניתוחים פלסטיים (שיחה משעשעת עם אישה שלא מפסיקה לנתח את שדיה). נראה שהפחד מאיבוד הנעורים, מאיבוד האפיל המיני, עומד במרכז עולמן הרגשי של נשות האייטיז "המשוחררות" בסרטו של יאגלום. כמה שהן לכאורה קרייריסטיות, נטולות תלות בגברים שבחייהן, ככה הן הפכו לשפחות של גופן הבוגדני. התוצאה היא היסטריה מוחלטת.

    מתוך מותק של חיים - מייק לי       

     

     

     

    כמובן שאי אפשר לשכוח את האימפקט של נערה בהפרעה, הסרט שפחות או יותר ברא את אנג'לינה ג'ולי. שם מתואר מפגש בין שתי בחורות, אחת דיכאונית (ווינונה ריידר) השנייה בורדרלינית מופרעת (ג'ולי) במהלך שהות משותפת במוסד פסיכיאטרי. את דרכן של השתיים חוצות מאושפזות צעירות אחרות, אחת מהן היא דייזי שלא נוהגת לאכול מול אחרים ומסתירה מזון מתחת למיטתה לצורך טקסי הבליסההטהרות שלה.  בל נשכח גם את סצנת ההקאה המפורסמת בסרטו של גאס ואן סנט, אלפנט. הסרט מתחקה אמנם באופן מופשט אחר אירועי הירי בתיכון קולומביין, אבל שואף להיות דמות מראה לתרבות הנוער האמריקאית במפנה המאה ה-21, זו שמחפשת אמצעי הבעה במציאות של ריק ערכי. בנות הטיפשעשרה מתפלשות בעולם רוחני שמתמצה בחוויית השופינג והדייטינג, שחלק מטקס הצריכה שמרכיב אותו הוא טקס היטהרות (purging) משותף בשירותי הבנות. ההתנהגות הבולימית נתפסת ע"י ואן סנט כמתבקשת מתוך חברת הצריכה, זו שניזונה מעודף (excess).     בצידו השני של האוקיינוס, החברה היפנית מוצאת עצמה מתמודדת עם חוליים מאוד דומים לאלה של החברה האמריקאית, ואין זה מפתיע ששני סרטים בולטים מהשנים האחרונות, שניים שנוגעים בהווייתן של נשים צעירות, מספקים התייחסות לתופעת הפרעות האכילה. למעשה, כמה מהתצפיות המוקדמות ביותר בתחום הפרעות האכילה, נעשו ביפן כבר בשנות ה-60. הן ב-Welcome to the Quiet Room וב- Strawberry Shortcakes מופיעות דמויות משנה בעלות הפרעות אכילה. ב-Quiet room מוצאת עצמה הגיבורה מאושפזת במוסד פסיכיאטרי לאחר שנאמר לה כי ניסתה להתאבד (למרות שהיא אינה זוכרת הרבה מהאירוע). הסרט, שהוכתר כ"נערה בהפרעה" היפני, הולך על סגנון סאטירי יותר ומשלב קריקטורות ותעלומה בתוך העלילה שלו. אחת הנשים שמתחברות עם הגיבורה היא נערה גותית עטורת רסטות שסובלת מבולימיה, שמנחה אותה בדרכי "ביתה" החדש. שנה קודם לכן, יצר הבמאי היטושי יזאקי, את סרטו Strawberry Shortcakes המבוסס על מאנגה ומתאר את חייהן של ארבע צעירות תושבות טוקיו בהתמודדותן עם הניכור האורבני והצורך שלהן למצוא משמעות לחייהן. אחת מהן היא טוקו, אמנית גראפית שבמסגרת משימה שניתנה לה, מסתבכת בניסיונה לצייר את אלוהים. הקושי לגעת בבלתי מושג כמו גם זה שנובע מהעובדה שננטשה ע"י החבר שלה, מחזיר אותה לדפוסי האכילה הבולימיים שלה. אם בעבר הבריחה האולטימטיבית מהמצוקה האורבנית המעיקה קיבלה ייצוג באלכוהוליזם והתמכרות לסמים, הרי שבמאה ה-21 תופסת לה הבולימיה מקום של "כבוד" ברשימת ההתמכרויות, בעיקר בייצוגן של נשים צעירות. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שכ-20 אחוזים מהנשים הצעירות במערב סובלות מהתופעה שהיא נפוצה הרבה יותר מהאנורקסיה ופחות התאבדותית ממנה.

    Welcome to the Quiet Room

      

    לקבלת תמונה רחבה של הפרעות האכילה, בעיקר האנורקסיה, כדאי לצפות בסרטה התיעודי של לורן גרינפילד, Thin, שסוקר מוסד מיוחד לטיפול בהפרעות אלה הממוקם בפלורידה. על הכוונת ארבע נשים, אחת מהן נערה בת 15, שנאבקות במחלה מילדותן. הסרט מדגים בצורה הבוטה ביותר כיצד באה לידי ביטוי דלוזיית השומן של הצעירות, כיצד מתקיים עיוות בכל מה שקשור לדימוי הגוף שלהן. סצנה אחת כזו היא הסצנה שבה נדרשת אחת מהן לשרטט את מימדי גופה על נייר. אין צורך להדגיש עד כמה היא סטתה מהמציאות, בציירה צללית עבה בהרבה ממה שהיא באמת. הסרט מתמקד בתהליך הטיפולי שמנסה לבצע מסגור מחדש (reframing) לתפיסת המציאות של הבנות, לעורר אותן להשלכות של ההתמכרות שלהן לדיאטות ולטקסי ההיטהרות. והתוצאה – לא מרנינה במיוחד. נראה שרוב הבנות חוזרות לדפוסי התנהגותן לאחר השיחרור, אפילו אם במהלך האישפוז הצליחו להגיע למודעות גדולה ביחס למצבן הקריטי.  

         

    אוטר חשוב בקולנוע העולמי ששם דגש על הפרעות הכרוכות בדימוי הגוף הוא, כאמור, קים קי דוק הקוריאני (אביב, קיץ, סתיו, חורף...ואביב), המוכר בזכות המשלים המטרידים שלו, רובם בעלי מטען נוצרי של הקרבה אישית, חמלה וגאולה. את הסרט Beautiful הוא אמנם לא ביים (עשה זאת במאי צעיר בשם ג'ון ג'יי-הונג, שזהו לו סרט ביכורים), אך כתב את הסיפור עליו מבוסס התסריט. כמו בסרטים אחרים שלו כמו The Isle, להרגיש בבית ונערה שומרונית, גם כאן הוא בוחר להתמקד באישה צעירה שנופלת קורבן לחברה שבה היא חייה, הפעם בחורה "יפה מדי" שלא מפסיקה לקבל התייחסות ללוק שלה מצד הסביבה הגברית והנשית כאחד. לאחר שמטרידן שעוקב אחריה חודר לביתה ואונס אותה, היא מחליטה לכער את עצמה בכוח ופוצחת בדיאטת השמנה מבעיתה. עד מהרה הבולמוס הופך למערכת שלמה של ארוחות שחיתות והקאה תוך כדי אכילה. הסיפור לא נצמד בנאמנות לסימפטומים ההתנהגותיים של הבולימיה (אכילה והקאה בסתר), אלא ממציא הפרעת אכילה שנראית יותר כמו משהו מתוך סרט אימה. הסרט טורח לבצע את ההקשר החברתי המציאותי הן בסצנה שבה שוטר שמנסה לעזור לגיבורה מאזכר את האנורקסיה והבולימיה, הן בכתבה עיתונאית המשודרת בטלוויזיה שמציגה עד כמה רווחות הפרעות האכילה בקרב נשים קוריאניות. מחקרים שונים מראים עלייה חדה באי-שביעות רצון בקרב צעירות קוריאניות ביחס למשקל גופן (עד כדי 70% מתלמידות התיכון ועד 80% מהסטודנטיות באוניברסיטאות!!). אגב, גם ביפן, מובחנת עלייה חדה במקרים של אנורקסיה ובולימיה מאז שתועדו שם לראשונה בשנות ה-60. המשותף לשתי המדינות האסייתיות הללו היא העובדה שמדובר בשתי המדינות הכי מערביות, הכי מתקדמות טכנולוגית ואלה שהכי הפנימו את הרוח הקפיטליסטית-צרכנית של ארצות הברית. גיבורת סרטם של קים וג'ון מייצגת במשל המופרע הזה את הנשים הקוריאניות באופן כללי, ולוקחת את המצוקה הכרוכה בתרבות הסגידה לגוף, למקומות פסיכוטיים ואלימים.

      אבל קים קי דוק לא הסתפק בכך. שנתיים לפני כן יצר בעצמו את הסרט זמן, שלמעשה נוגע באותה סוגייה עצמה – נשים שדעתן נטרפת עליהן עקב אי שביעות רצון מאיך שהן נראות. כמו במרבית סרטיו גם סרט זה הוא משל בעל אופי פנטסטי מסויים, סרט שמבלבל תדירות בין מציאות להזייה. אלא שבמקום הפרעת אכילה, משמשת כאן תרבות הניתוחים הפלסטיים ההולכת ומתרחבת בקוריאה (עיתונים מקומיים מדווחים כי כ-50% מהנשים הקוריאניות ביצעו ניתוח פלאסטי כלשהו), אולי תוצר לוואי של סטטיסטיקה אחרת, על פיה המגזינים "ווג" ו"אל" הם שני המגזינים הנמכרים ביותר במדינה. בזמן, מחליטה צעירה לשנות את פניה לחלוטין על מנת לעורר מחדש את תשוקתו של החבר שלה. התוכנית שלה מורכבת ממערכת ניתוחים קיצוניים בפנייה, החלמה של חצי שנה ואז פיתויו מחדש תחת שם בדוי. קים קושר פה בין הדימוי העצמי הירוד לצורך לספק את מושא ההערצה הגברי, בדיוק כפי שב- Beautiful הוא כרך בינו לבין הרצון להפסיק להיות אובייקט עבור הסובייקטים הגבריים. הקורבן הנשי מוצא עצמו שוקע בתוך שנאה עצמית מתוך האינטראקציה עם המקרבן הגברי, שנאה שבאה לידי ביטוי בהשחתה עצמית מזוכיסטית. הדימוי האולטימטיבי של הדוגמנית האנורקסית (ששוקלת פחות מהאישה הממוצעת ב-23%), זה שהפך לעיקרי בעיתונות הפופולרית ובקמפיינים הפרסומיים משנות ה-80 ואילך, הרסני משני הכיוונים. מצד אחד, הרצון להיראות כמו על מנת למצוא חן, מוביל להפרעה התנהגותית, מצד שני הפנמתו של הדימוי מייצר את האישה כאובייקט מיני, מותיר אותה חשופה להתעללות, כמו מנת גורמה מול סועד מורעב. בשני הסרטים הללו מתאר קים קי דוק את החברה המערבית ככזו שמקדשת נעורים נצחיים ואז מתעללת בנעורים הללו, מייצרת אותם באמצעות אינדוקטרינציה רק כדי להשחית אותם. בחברה שבה 25% מהנשים נמצאות בדיאטה כלשהי, אי אפשר להתעלם מהאימאז' המזעזע מתוך Beautiful שבו הגיבורה דוחסת המבורגר של מק'דונלדס לפיה ומקיאה אותו תוך כדי אכילה. אין כמוהו כדי לתאר חברה צרכנית שדוחסת כל כך הרבה זבל לסובייקטים שמרכיבים אותה, רק כדי להכריח אותם להקיא את כל הזבל הזה החוצה.   
    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/5/10 05:35:
      אני חושב שהסרט "פרשס" קושר בצורה הכי ריאליסטית את נושא הפרעות האכילה לסביבה האנושית של האדם.
        16/5/10 15:06:

      אני חוששת לטעות, אבל נידמה לי שמקור השם בולמיה בלטינית הוא "התכלבות" או משהו כזה משום שהוא מזכיר את התנהגותם של הכלביים בטבע לטרוף טרף ולהקיא אותו בכדי להאכיל צאצאים. התופעה קיימת גם נדמה לי בעופות דורסים. בבני אדם זה מוזר כי האדם מקיא אך ללא כול מטרה כלשהי לכן אולי אפשר לקשור את זה לפגיעה מוחית שגורמת לרגרסיה אשיותית לכדי התנהגות חייתית ...
        14/5/10 22:40:

      צטט: קלרינה 2010-05-14 15:09:53

      הי

       לא מבינה בקולנוע אבל בולימיה אונורקסיה הן תופעות שקיימות מזה אלפי שנים.

       הרומאים נהגו להסב בארוחות שחיתות של שעות ובסיומן הקיאו את מה שאעכלו ע"י שימוש בנמוצה.

      גם האנורקסיה היא תופעה ידועה שבה גילו שנשים מרעיבות את עצמן למוות .יש שקשרו זאת לאדיקות מופרזת.

      בכול אופן לנשים צעירות אין כיום לדעתי יכולת להתגונן בפני המסרים הסותרים של התיקשורת. האם ניתן להציל אותן על ידי חינוך מונע?

       

       

      המסרים הניתנים בתקשורת אכן בעייתיים מאוד ולדעתי מלבים תופעה שאולי יכלה להיות בעלת מימדים קטנים יותר (אולי). אני לא בטוח עד כמה חינוך מונע ישפיע. נראה לי שיש עוד כל מיני גורמים נסתרים להיווצרות של אנורקסיה ובולימיה, שעדיין אי אפשר להיות בטוח לגביהם ולגבי האפשרות לחשוף אותם ולטפל בהם. אנורקסיה, כפי שהזכרת פה, היא תופעה נילווית להלקאה עצמית שהייתה כרוכה רבות באדיקות מסויימת. יש משהו באדיקות הדתית הנוצרית, למשל, שיכול להוביל לסוג כזה של מזוכיזם שמתבטא בהרעבה עצמית. משהו שאולי לא קשור באופן ישיר לדימוי גוף. הקטע של הרומאים בכלל נשמע ביזארי. מסקרן לדעת על זה יותר. אבל בכל מקרה נדמה לי שהקולנוע בבואו לעסוק בתופעה, מדגיש את האלמנט החברתי שקשור בעידן שלנו, שבו דימויים מאוד מעוותים מושפרצים כל הזמן מתוך הטלוויזיה ומתוך הפרסומות. ההערצה לרזון הקיימת בטרנד החברתי מלבה תופעה שהייתה כרוכה בעבר בדברים אחרים (כמו דת), אבל עובדה היא שהפרעות האכילה הפכו למושא מחקר רציני רק משנות ה-60 ואילך, באופן לא מפתיע - במקביל לצמיחתה של התקשורת האלקטרונית ושל כלכלת השוק חסרת המעצורים.
        14/5/10 15:09:

      הי

       לא מבינה בקולנוע אבל בולימיה אונורקסיה הן תופעות שקיימות מזה אלפי שנים.

       הרומאים נהגו להסב בארוחות שחיתות של שעות ובסיומן הקיאו את מה שאעכלו ע"י שימוש בנמוצה.

      גם האנורקסיה היא תופעה ידועה שבה גילו שנשים מרעיבות את עצמן למוות .יש שקשרו זאת לאדיקות מופרזת.

      בכול אופן לנשים צעירות אין כיום לדעתי יכולת להתגונן בפני המסרים הסותרים של התיקשורת. האם ניתן להציל אותן על ידי חינוך מונע?

        13/5/10 18:45:

      צטט: דב הקוטג' 2010-05-13 11:43:23

      תודה על הפוסט המעניין ערן, רוצה להזכיר בהקשר זה את הסרט הצרפתי המקסיםשל אגנס ז'ווי

       Comme une image

      באנגלית קראו לו 

      Look at Me

      ולא ידוע לי האם הוקרן בישראל ותחת איזה שם (אבל הוא זמין באמזון, ובטח באוזן השלישית)

      הוא עוסק במתבגרת שמנמונת, זמרת מחוננת, שנאבקת על אהבתו של אביה, המלחין האגוצנטרי שמבחין רק באחותה היפה ממנה.אהבתי את האופן שבו הסרט עוסק בנושאים של דימוי גוף בלי להציג את תיקון הגוף כפיתרון, אפילו לא כפיתרון כוזב. יפה ונוגע ללב, ומאוד מאוד חכם.

       

       

       

      כן, אני מכיר את הסרט והאמת היא שרציתי לצפות בו. תודה שהזכרת לי :)

        13/5/10 11:43:

      תודה על הפוסט המעניין ערן, רוצה להזכיר בהקשר זה את הסרט הצרפתי המקסיםשל אגנס ז'ווי

       Comme une image

      באנגלית קראו לו 

      Look at Me

      ולא ידוע לי האם הוקרן בישראל ותחת איזה שם (אבל הוא זמין באמזון, ובטח באוזן השלישית)

      הוא עוסק במתבגרת שמנמונת, זמרת מחוננת, שנאבקת על אהבתו של אביה, המלחין האגוצנטרי שמבחין רק באחותה היפה ממנה.אהבתי את האופן שבו הסרט עוסק בנושאים של דימוי גוף בלי להציג את תיקון הגוף כפיתרון, אפילו לא כפיתרון כוזב. יפה ונוגע ללב, ומאוד מאוד חכם.

       

       

        9/5/10 23:24:

      נהנה לקרוא את הכתבות שלך.

      ישר כוח!

        9/5/10 17:57:
      תודה ערן עבור המאמר רב העניין*.
        9/5/10 17:28:

      תודה, isicat, אני חושב שניהלת את השיחה הזו יותר טוב ממני. מה שהכי מפתיע אותי כל פעם מחדש זה שאני רוצה, באמצעות המלצות על סרטים, לעורר למודעות לגבי כל מיני תופעות אנושיות, ובסוף יוצא שאני לא בסדר. האמת היא שאני פשוט צריך לחייך ולהמשיך הלאה כי יש את אלה שתמיד יחיו בחוסר שביעות רצון, לא משנה מול מה. not my problem... :)
        9/5/10 12:05:


      ערן- תודה על הסקירה המרתקת של תופעה תרבותית, שהיא נפוצה הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב.

      וגם, כפי שציינה בנדורה- על כמה סרטים שנוספו לרשימת ה-must see.

       

      חוצמזה, אני רוצה קצת לצאת כאן להגנתך בפני מיי10,

      בשם החקירה והניתוח שמיי מצהירה בכרטיסה שהיא ככ אוהבת לעשות (בלי ציניות).

       

      אז קודם כל צרמה לי מאוד הנימה התוקפנית האישית שבה נפתחה התגובה- ואיזה גוף אתה אוהב אצל האישה שלך?

      אם אתה מעדיף שתהיה פרופורציונלית במידותיה הרי שאתה חתיכת צבוע וכאן בעצם נגמרת לגיטימיות הדיון.

      האמנם? מדובר פה בדיון בתופעה תרבותית/ אנושית נרחבת, ולשם הדיון אין כל צורך בירידה לתחתוניו של הכותב.

       

      שנית, יש פה ראייה מאוד שטחית של התופעה. מה שמיי בעצם אומרת זה ש"יש ויש"- יש רזות טבעי ויש רזות אנורקטיות.

      האם טענה זו סותרת את הסטטיסטיקות? זה מזכיר לי הטיעון המטופש (שעדיין נשמע שוב ושוב): "סבא שלי שתה ועישן כל חייו ומת בגיל 100"- האם מתוך היוצא מהכלל ניתן להסיק על הכלל?

       

      בנוסף, לא ממש הצלחתי לרדת לעומק הטיעון המבולבל-

      שמירה על המשקל ברוב המקרים תהיה מלווה בהפרעת אכילה (כי זה קשה)--> בד"כ אנחנו צריכות להסתיר את זה (אז כנראה זה כן משהו שצריך להתבייש בו ולא ככ לגיטימי)--> גברים מעודדים נשים רזות כי זה מעיד על אופי טוב ושימת גבולות (אז איפה כאן הפרעת האכילה?).

      בואו נחדד את זה- הפרעת אכילה זה לא להגיד לעצמך 'אכלתי ארוחת צהריים ולכן אוותר על הבורקס במשרד'

      אלא יותר כמו 'כל מה שאכלתי היום זה תפוח, נראה לי שזה מספיק, אני גם ככה דוחה ומכוערת'

       

      איפה הצביעות?

      ומי את שתחליטי על מה לעשות סרטים?

      והאם להמשיך לקבור את תופעת האנורקסיה/ בולימיה ובכך לתת למחלה (כן, זו מחלה לכל דבר) לגבות עוד ועוד קורבנות- נקרא בעינייך 'לתת לאנשים לחיות את חייהם?'

      מצטערת מיי, אבל הצביעות וההתחסדות כאן הן כולן שלך.

       

       

       

        7/5/10 11:08:

      צטט: מיי 10 2010-05-07 10:28:22

      צטט: ערן קידר 2010-05-07 09:33:55

      צטט: מיי 10 2010-05-06 21:28:04


      נורא מעניין אותי עליך הכותב , איזה גוף יש לחבה שלך?

      או איזה גוף תירצה שיהיה לה?

      למרבית הנשים יש איזו נטיה מעצבנת להשמנה, בגלל כמה מאגרי שומן שכאלו סביב הרחם.

      כאלו שנורא מאוותים אותנו.

      ישנם נשים כאלו שהתברכו בגנטיקה של חילוף חומרים מדהים וניראות טוב, ויש את כל השאר שמחקות את המראה הזה.

      ואווי כמה זה קשההההההההההההההההההה

      חלק מהשמירה מלווה בהפרעת אכילה למרבית המיקרים.

      ובמרבית זמננו אנחנו גם יכולות להסתיר את זה.

      למרות שגברים טוענים למלאות.

      הם בעצם משבחים רזות.

      אני שהייתי מלאה למרבית חיי, רזיתי פתאום עקב חולי,ולכשיצאתי מבית החולים.

      גברים נתנו לי להרגיש מוצר יקר ערך.

      אנשים רואים בנשים שמורות, עדות לאופי טוב ,ושימת גבולות, בקיצור מ,ע,מ.

      ואתה יודע מה ?

      גם אתה.

      אז בואו נפסיק עם הצביעות, וניתן לאנשים לחיות את חייהם, ונפסיק לעשות על זה סרטים.

      במיוחד כל השאפו הפלצני שקיבלת כאן.

      מי באמת יודע מה מסתתר מאחורי  גוף רזה של בחורה?

       

       

      או-אה.. כמה מרירות ואנטגוניזם מפוסט על קולנוע... לא הייתי רוצה להיכנס איתך לדיון על פוליטיקה :)

       

      ועכשיו לענייננו:

       

      1. אם את לא יודעת מה ההבדל בין להיות רזה או לאכול במידה ללהיות אנורקסית, קודם כל כדאי שתלכי להתעדכן. אפשר לשמור על הרגלי אכילה בריאים, ולהראות טוב גם אם הכמה צמיגים הנוספים האלה בבטן...

       

      2. את צודקת שיש הרבה נשים היום שיש להן סוג כזה או אחר של הפרעת אכילה, אבל בדרך כלל מינורית ולא כזו שמגיעה לכדי אנורקסיה או בולימיה. אני אישית חושב שזה עצוב, והניסיון שלך לכפות עלי את מה שאת חושבת שאני חושב הוא ילדותי, אבל את זה תפטרי את אצל המטפל שלך.

       

      3. בעיני גם השמנה ואכילה כפייתית היא בעיה נפשית (ולא רק בעיני), מה שלא הופך אותי אוטומטית למישהו שחוגג על אנורקסיה. אבל מכיוון שאת נשמעת לי כמו בנאדם מאוד קיצוני, את יכולה כנראה לראות את החיים רק בשחור ולבן, כי אין אצלך אפורים.

      למעשה, אלו הם שני צדדים של בעיה מאוד דומה. בארה"ב, אגב, קוראים לזה obesity ואנשים בהחלט סובלים מזה.ככה שלא חייבים לסגוד לשומן כדי להוכיח שאתה רואה בעין לא יפה את הסגידה לדיאטה ולתרבות הרזון. הסגידה לסוג זה של רזון בתרבות המערבית היא חולנית, וזו זכותי לומר את זה. את בכלל לא מכירה אותי, מאיפה את יודעת מה אני אוהב?

       

      4. אני כותב על קולנוע, אם לא שמת לב. אני לא שופט, אלא מדגים כיצד תופעה אנושית מסויימת מופיע בתחום שבו אני מבין. מי את בכלל שתגידי למישהו על על מה לעשות סרטים ועל איזה סרטים לכתוב?? לא חיייבים תמיד להקיא החוצה כל מיני תחושות בלתי רציונליות שעולות במהלך קריאת מאמרים...:)

       

      יום טוב

       

       

       

      לידע קצת כללי על אנורקסיות.

       

      אנורקסית לא ממש יודעת שהיא אנורקסית, עד שהיא לא נימצאת בבית חולים.

      אילו הייתה מרגישה רזה לא הייתה מגיעה לאנורקסיה.

      הבעיה עם האנורקסיה זה שהם אף פעם לא מרגישות רזות.

      וזה בכלל לא מגיע מצריכה תרבותית.

      אלה ממקומות לגמרי אחרים, מן הסתם עבדתי איתם.

      והפרעות אכילה זו קטגוריה אחרת.

      לא כל הפרעת אכילה מגיעה לאנורקסיה.

      ולשמור על מישקל במתקונת בריאה....? הצחקת אותי, ככל שאני פוגשת יותר ויותר נשים.

      כמעט אין חייה כזאת.

       

      ו לסעיף 4 קולנוע זו מציצנות שיוצרת ויכוח,, שזה בסדר בעניי.

      ו כשאתה כותב על קולנוע,,שים לב שיש לך קצת מעורבות לכיוון אחד הצדדים.

      אחרת לא הייתי מגיבה.

       

      אני בכלל לא מבין על איזה "צדדים" את מדברת. לי נראה שאת קוראת את הפוסט הזה בצורה כל כך מעוותת שאין לי בכלל מה לומר. או שאני לא מבין מה את רוצה כי את לא מתנסחת כראוי. אבל זה נשמע כאילו את לא חושבת שצריך להתעסק בתופעת הפרעות האכילה, לא באומנות ולא בעיתונות. אני חושב שהתעסקות בהן מובילה למודעות גדולה יותר בקרב הקוראים ובקרב צרכני התרבות, לתופעה שנראית לי מטרידה מאוד. מה בדיוק הבעיה שלך עם זה? לא רוצה - אל תקראי, מישהו מכריח אותך?

       

      אני אישית גם מוטרד מהמשפט הבא שלך:

      ולשמור על מישקל במתקונת בריאה....? הצחקת אותי, ככל שאני פוגשת יותר ויותר נשים.

      כמעט אין חייה כזאת.

       

      קודם כל, עצם זה שאת כותבת "לשמור על משקל" מעוות את מה שכתבתי. אני כתבתי: "לשמור על הרגלי אכילה בריאים"....  רק עוד הוכחה לכך שהויכוח חסר טעם, כי לא אכפת לך מה אני כותב. דבר שני - אין חיה כזאת? אני רואה חיה כזאת כל הזמן. אולי אני חי על המאדים.

       

      אבל מה שהכי מטריד אותי בפניה שלך, היא שאת מנווטת את כל הדיון הזה למקום בכלל לא רלוונטי. אולי מישהו אחר כאן יוכל להסביר לי מה את רוצה.

        7/5/10 10:28:

      צטט: ערן קידר 2010-05-07 09:33:55

      צטט: מיי 10 2010-05-06 21:28:04


      נורא מעניין אותי עליך הכותב , איזה גוף יש לחבה שלך?

      או איזה גוף תירצה שיהיה לה?

      למרבית הנשים יש איזו נטיה מעצבנת להשמנה, בגלל כמה מאגרי שומן שכאלו סביב הרחם.

      כאלו שנורא מאוותים אותנו.

      ישנם נשים כאלו שהתברכו בגנטיקה של חילוף חומרים מדהים וניראות טוב, ויש את כל השאר שמחקות את המראה הזה.

      ואווי כמה זה קשההההההההההההההההההה

      חלק מהשמירה מלווה בהפרעת אכילה למרבית המיקרים.

      ובמרבית זמננו אנחנו גם יכולות להסתיר את זה.

      למרות שגברים טוענים למלאות.

      הם בעצם משבחים רזות.

      אני שהייתי מלאה למרבית חיי, רזיתי פתאום עקב חולי,ולכשיצאתי מבית החולים.

      גברים נתנו לי להרגיש מוצר יקר ערך.

      אנשים רואים בנשים שמורות, עדות לאופי טוב ,ושימת גבולות, בקיצור מ,ע,מ.

      ואתה יודע מה ?

      גם אתה.

      אז בואו נפסיק עם הצביעות, וניתן לאנשים לחיות את חייהם, ונפסיק לעשות על זה סרטים.

      במיוחד כל השאפו הפלצני שקיבלת כאן.

      מי באמת יודע מה מסתתר מאחורי  גוף רזה של בחורה?

       

       

      או-אה.. כמה מרירות ואנטגוניזם מפוסט על קולנוע... לא הייתי רוצה להיכנס איתך לדיון על פוליטיקה :)

       

      ועכשיו לענייננו:

       

      1. אם את לא יודעת מה ההבדל בין להיות רזה או לאכול במידה ללהיות אנורקסית, קודם כל כדאי שתלכי להתעדכן. אפשר לשמור על הרגלי אכילה בריאים, ולהראות טוב גם אם הכמה צמיגים הנוספים האלה בבטן...

       

      2. את צודקת שיש הרבה נשים היום שיש להן סוג כזה או אחר של הפרעת אכילה, אבל בדרך כלל מינורית ולא כזו שמגיעה לכדי אנורקסיה או בולימיה. אני אישית חושב שזה עצוב, והניסיון שלך לכפות עלי את מה שאת חושבת שאני חושב הוא ילדותי, אבל את זה תפטרי את אצל המטפל שלך.

       

      3. בעיני גם השמנה ואכילה כפייתית היא בעיה נפשית (ולא רק בעיני), מה שלא הופך אותי אוטומטית למישהו שחוגג על אנורקסיה. אבל מכיוון שאת נשמעת לי כמו בנאדם מאוד קיצוני, את יכולה כנראה לראות את החיים רק בשחור ולבן, כי אין אצלך אפורים.

      למעשה, אלו הם שני צדדים של בעיה מאוד דומה. בארה"ב, אגב, קוראים לזה obesity ואנשים בהחלט סובלים מזה.ככה שלא חייבים לסגוד לשומן כדי להוכיח שאתה רואה בעין לא יפה את הסגידה לדיאטה ולתרבות הרזון. הסגידה לסוג זה של רזון בתרבות המערבית היא חולנית, וזו זכותי לומר את זה. את בכלל לא מכירה אותי, מאיפה את יודעת מה אני אוהב?

       

      4. אני כותב על קולנוע, אם לא שמת לב. אני לא שופט, אלא מדגים כיצד תופעה אנושית מסויימת מופיע בתחום שבו אני מבין. מי את בכלל שתגידי למישהו על על מה לעשות סרטים ועל איזה סרטים לכתוב?? לא חיייבים תמיד להקיא החוצה כל מיני תחושות בלתי רציונליות שעולות במהלך קריאת מאמרים...:)

       

      יום טוב

       

       

       

      לידע קצת כללי על אנורקסיות.

       

      אנורקסית לא ממש יודעת שהיא אנורקסית, עד שהיא לא נימצאת בבית חולים.

      אילו הייתה מרגישה רזה לא הייתה מגיעה לאנורקסיה.

      הבעיה עם האנורקסיה זה שהם אף פעם לא מרגישות רזות.

      וזה בכלל לא מגיע מצריכה תרבותית.

      אלה ממקומות לגמרי אחרים, מן הסתם עבדתי איתם.

      והפרעות אכילה זו קטגוריה אחרת.

      לא כל הפרעת אכילה מגיעה לאנורקסיה.

      ולשמור על מישקל במתקונת בריאה....? הצחקת אותי, ככל שאני פוגשת יותר ויותר נשים.

      כמעט אין חייה כזאת.

       

      ו לסעיף 4 קולנוע זו מציצנות שיוצרת ויכוח,, שזה בסדר בעניי.

      ו כשאתה כותב על קולנוע,,שים לב שיש לך קצת מעורבות לכיוון אחד הצדדים.

      אחרת לא הייתי מגיבה.

        7/5/10 09:33:

      צטט: מיי 10 2010-05-06 21:28:04


      נורא מעניין אותי עליך הכותב , איזה גוף יש לחבה שלך?

      או איזה גוף תירצה שיהיה לה?

      למרבית הנשים יש איזו נטיה מעצבנת להשמנה, בגלל כמה מאגרי שומן שכאלו סביב הרחם.

      כאלו שנורא מאוותים אותנו.

      ישנם נשים כאלו שהתברכו בגנטיקה של חילוף חומרים מדהים וניראות טוב, ויש את כל השאר שמחקות את המראה הזה.

      ואווי כמה זה קשההההההההההההההההההה

      חלק מהשמירה מלווה בהפרעת אכילה למרבית המיקרים.

      ובמרבית זמננו אנחנו גם יכולות להסתיר את זה.

      למרות שגברים טוענים למלאות.

      הם בעצם משבחים רזות.

      אני שהייתי מלאה למרבית חיי, רזיתי פתאום עקב חולי,ולכשיצאתי מבית החולים.

      גברים נתנו לי להרגיש מוצר יקר ערך.

      אנשים רואים בנשים שמורות, עדות לאופי טוב ,ושימת גבולות, בקיצור מ,ע,מ.

      ואתה יודע מה ?

      גם אתה.

      אז בואו נפסיק עם הצביעות, וניתן לאנשים לחיות את חייהם, ונפסיק לעשות על זה סרטים.

      במיוחד כל השאפו הפלצני שקיבלת כאן.

      מי באמת יודע מה מסתתר מאחורי  גוף רזה של בחורה?

       

       

      או-אה.. כמה מרירות ואנטגוניזם מפוסט על קולנוע... לא הייתי רוצה להיכנס איתך לדיון על פוליטיקה :)

       

      ועכשיו לענייננו:

       

      1. אם את לא יודעת מה ההבדל בין להיות רזה או לאכול במידה ללהיות אנורקסית, קודם כל כדאי שתלכי להתעדכן. אפשר לשמור על הרגלי אכילה בריאים, ולהראות טוב גם אם הכמה צמיגים הנוספים האלה בבטן...

       

      2. את צודקת שיש הרבה נשים היום שיש להן סוג כזה או אחר של הפרעת אכילה, אבל בדרך כלל מינורית ולא כזו שמגיעה לכדי אנורקסיה או בולימיה. אני אישית חושב שזה עצוב, והניסיון שלך לכפות עלי את מה שאת חושבת שאני חושב הוא ילדותי, אבל את זה תפטרי את אצל המטפל שלך.

       

      3. בעיני גם השמנה ואכילה כפייתית היא בעיה נפשית (ולא רק בעיני), מה שלא הופך אותי אוטומטית למישהו שחוגג על אנורקסיה. אבל מכיוון שאת נשמעת לי כמו בנאדם מאוד קיצוני, את יכולה כנראה לראות את החיים רק בשחור ולבן, כי אין אצלך אפורים.

      למעשה, אלו הם שני צדדים של בעיה מאוד דומה. בארה"ב, אגב, קוראים לזה obesity ואנשים בהחלט סובלים מזה.ככה שלא חייבים לסגוד לשומן כדי להוכיח שאתה רואה בעין לא יפה את הסגידה לדיאטה ולתרבות הרזון. הסגידה לסוג זה של רזון בתרבות המערבית היא חולנית, וזו זכותי לומר את זה. את בכלל לא מכירה אותי, מאיפה את יודעת מה אני אוהב?

       

      4. אני כותב על קולנוע, אם לא שמת לב. אני לא שופט, אלא מדגים כיצד תופעה אנושית מסויימת מופיע בתחום שבו אני מבין. מי את בכלל שתגידי למישהו על על מה לעשות סרטים ועל איזה סרטים לכתוב?? לא חיייבים תמיד להקיא החוצה כל מיני תחושות בלתי רציונליות שעולות במהלך קריאת מאמרים...:)

       

      יום טוב

       

       

        6/5/10 21:28:


      נורא מעניין אותי עליך הכותב , איזה גוף יש לחבה שלך?

      או איזה גוף תירצה שיהיה לה?

      למרבית הנשים יש איזו נטיה מעצבנת להשמנה, בגלל כמה מאגרי שומן שכאלו סביב הרחם.

      כאלו שנורא מאוותים אותנו.

      ישנם נשים כאלו שהתברכו בגנטיקה של חילוף חומרים מדהים וניראות טוב, ויש את כל השאר שמחקות את המראה הזה.

      ואווי כמה זה קשההההההההההההההההההה

      חלק מהשמירה מלווה בהפרעת אכילה למרבית המיקרים.

      ובמרבית זמננו אנחנו גם יכולות להסתיר את זה.

      למרות שגברים טוענים למלאות.

      הם בעצם משבחים רזות.

      אני שהייתי מלאה למרבית חיי, רזיתי פתאום עקב חולי,ולכשיצאתי מבית החולים.

      גברים נתנו לי להרגיש מוצר יקר ערך.

      אנשים רואים בנשים שמורות, עדות לאופי טוב ,ושימת גבולות, בקיצור מ,ע,מ.

      ואתה יודע מה ?

      גם אתה.

      אז בואו נפסיק עם הצביעות, וניתן לאנשים לחיות את חייהם, ונפסיק לעשות על זה סרטים.

      במיוחד כל השאפו הפלצני שקיבלת כאן.

      מי באמת יודע מה מסתתר מאחורי  גוף רזה של בחורה?

        6/5/10 19:53:

      סקירה מעניינת מאד.

      תודה.

       

      הערה טכנית -

      אם תפריד קצת יותר בין הפסקאות, יהיה יותר נוח לקרוא.

        6/5/10 18:13:

      פוסט מעניין ביותר!

      תודה על הוספת עוד כמה סרטים לרשימת ה"לא לשכוח לראות"..

      דורית

        6/5/10 16:37:


      עבודה יפה מאוד. הקולנוע האמריקאי תימצת את כל הסוגיה לתוך הסרט "מיס סנשיין הקטנה".

      כך שבסוף אתה יוצא עם הרגשה טובה. שלא כמו בחיים.

        6/5/10 09:32:
      מה שהיא אמרה - גם אני :-)
        5/5/10 16:04:

      תודה לך מיתר
        5/5/10 14:50:
      פוסט מרתק, ערן. שאפו

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין