פולי נולדה תחת שם אחר. קראו לה WWJD. השם שלה הוכרע למעשה עוד בבטן אמה, אבל למרבה הצער בהגיחה לעולם, אנשים לא היו מסוגלים לבטא את השם שלה. אפילו כשהייתי קוראת לה אני מהמרפסת לשוב לארוחת ערב, הייתי נאבקת בעיצורים הרצופים. כולנו אהבנו את השם שלה כי ידענו מה הוא אומר וזכרנו איך הוא נוצר, והוא התאים לה ככפפה ליד. אבל בסופו של דבר הזכרנו לעצמנו שלפולי יהיו חיים משלה. את השם שלה יקראו ויקריאו, יאמרו בקול רם בנימות רוגז או מרוב תשוקה, יבטאו במבטאים זרים וגם בעיר שלה. (למרות שספציפית בעירה, אין נביא.) ואם ככה, היא זקוקה לשם אחר. קריא.

WWJD הוא ביטוי שהיה נפוץ בארה"ב בשנות התשעים של המאה ה-19 ושוב בשנות התשעים של המאה ה-20. יש הקוראים את זה כ What Would Jesus Do ויש שגורסים שהמדובר ב Walk With Jesus Daily. את שניהם אני אוהבת ממש באותה מידה. האדם מזכיר לעצמו לנהוג כפי שישו היה נוהג. זה לא חדש, זה אפילו די מקובל. האדם מוצא קדושה ע"י הידמות לאל. בלטינית זה נקרא Imiteto dei ועם לטינית לא מתווכחים.כנראה שכמו בדקה ה-90 של כל פרוייקט, כך לקראת סופים של מאות זה קורה שאנשים מרגישים צורך דחוף לתקן. אולי כי בכל סוף מאה נדמה שהנה מקיץ הקץ (נוסטרדמוס או Y2K או שיר פופולרי מושמע לאחור) ומהר כדאי לשוב לסורינו, ואין לנו על מי לסמוך אלא על הבחור הבלונדיני עם הדיקור הלא סיני. אבל לפולי שלנו קראו WWJD במובן What Would Johannes Do או לחילופין Walk With Johannes Daily. יוהן כמובן הוא היוהן האחד והיחיד. אמן צעיר ומבטיח בשם באך.

בואו נחזור לרגע להתחלה. אחרי "נע באוזן" שהחזרות שלו התקיימו ללא מוסיקה, או עם מוסיקה מתחלפת, או עם טקסט מאולתר וכתוב וחוזר חלילה, והסאונד בהופעות שלו "הוגרל" ע"י הקהל והוצא לחלוטין משליטתי והועבר לשליטת הקהל, ידעתי שבעבודה הבאה אני רוצה פרטיטורה. מזוזת תווים בפתח הסטודיו. תפילין חמשות בין עיניי. רציתי להיתלות בגדול ממני. התנ"ך שלי בחודשים הללו היו 6 דפים שהם הפרטיטורה של השאקון ברה מינור של באך, שקיבלתי כקובץ PDF מידידי הטוב מתן, במייל ולא על נייר קלף. הוא גם זה שסיפר לי על השאקון ושלח לי את הביצוע שבו אנו משתמשים עד היום, של יאשה חפץ. עד כדי כך אדוקה אני, שאפילו לא הקשבתי לביצוע אחר של היצירה מתחילתו ועד סופו מעולם. אני אישה של גבר אחד מסתבר.

יש רגעים שאתה מרגיש קליק. מה שנקרא באנגלית in your element. בעברית זה מיתרגם למשהו נוסח "כמו דג במים". אתה פתאום בלי משים מגייס יכולות שליקטת בנקודות שונות בחיים. בתהליך של כמו channeling שבו אליי שיעורי הפסנתר של ימי שישי בצהריים עם ריח העוף-בגריל שהמתין למורה בשקית (תמיד) מתערב בריח כוס נס קפה (תמיד בכוס זכוכית כהה), שבו אליי שיעורי התאוריה וההכתבות, שבו אליי שיעורי הקומפוזיציה ושחזור "קנוניק" של מרק מוריס. שבו ועלו, לא ממש לרמת המודע, אבל בעיני רוחי ניצבו סביבי כמו מתמקמים לתמונה משפחתית, לאילן יוחסין, ומילאו אותי בתחושת שייכות ובטחון.

פולי היא מחול עבודת-יד. מעין רקמה צפופה של פיזיות, מוסיקליות, קומפוזיציה של הגוף ושל המרחב. תמונות-תמונות שיוצרות שטיח. כמו השאקון, כל היצירה בנויה מאותו משפט תנועתי שעובר מניפולציה שונה. המבנה המדיטטיבי של השאקון (יש אומרים שזהו גלגולו של ניגון הלוויות אינדיאני שנדד אל העולם החדש עם הספרדים) שקו הבאס ההרמוני שלו חוזר שוב ושוב בהשתקפויות שונות היתרגם לתנועה. האתגר - ליצור אטום תנועתי - ואז להמשיך ליצור אך ורק ממנו. לעשות אותו עשיר ופורה, להתמסר אליו במונוגמיות אמנותית מוחלטת.
ללכת עם יוהן יום יום.
לעשות מה שיוהן היה עושה.

.

POLY תתן לראות אותה לראשונה בעוד שבועיים. יום חמישי 13.5.10 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע. עוד יופיעו העבודות המצויינות "לה דיווינה" של שלומית פונדמינסקי, ו"מהומה" של שקד דגן שהיא רקדנית הלהקה ויוצרת מתחילה בפני עצמה. בערב כולו יעלו ויבואו: שקד דגן (כבר אמרנו) רעות שץ (שהצטרפה אלינו ואנו אוהבים אותה נורא) אושרת בנון (התמנונה הותיקה והמופלאה), ענבל אלוני (מריה קאלאס מייד אין יזרעאל) ויגאל פורמן (הגבר).