הכל התחיל בהתערבות מטופשת.

סיון, החבר שלי דאז אמר לי "בואי נראה מי אוכל הכי הרבה קרמבואים".

אחרי 30 קרמבואים, קיבלתי בחילה נוראית.

הוא לא הפסיק ב-50...

מאותו יום לא אכלתי קרמבו שנים.

עד שהגיע דנדן.

הוא היה השכן שכולן רצו שיהיה להן.

גבוה, חתיך, עם חיוך מדהים.

הוא תמיד היה פוגש אותי בכניסה לבניין התל אביבי ותמיד עם קרמבו ביד.

"רוצה ביס?", היה שואל ואני שרק להסתכל על קרמבו עשה לי רע, סירבתי בנימוס.

גם במכולת מתחת לבית, ידעו שדנדן אוהב קרמבו.

הוא היה הלקוח מספר אחת שלהם. לקרמבו.

כמעט ולא דיברנו, רק חייכנו.

אי אפשר היה שלא לחייך אליו.

עד שהגיע הערב ההוא.

אני חוזרת הביתה מבילוי ושומעת קול בכי נוראי בחנייה.

מציצה לראות מי זה ורואה את דנדן, שוכב על הרצפה, בוכה.

לא ידעתי מה לומר ואם לגשת.

אבל לא יכולתי ללכת.

פתאום הוא קלט את המבט שלי וקרא לי לבוא.

"איבדתי את החבר הכי טוב שלי", אמר. "נהרג בעזה במילואים".

ואני, לא ידעתי מה לומר. רק הבטתי בו.

הוא הביט בי חזרה ולחש "נגמר לי הקרמבו"...

עליתי איתו לדירה שלו.

הכנסתי אותו למיטה ואמרתי לו "חכה".

המכולת הייתה סגורה. יצאתי לחפש לדנדן קרמבו.

אחרי שעה, חזרתי. עם חבילה מלאה בקרמבואים.

דנדן חייך אליי ואז סיפר לי את הכל על החבר שלו, שנהרג.

על ההיכרות שלהם מילדות, על הנתק כשנסע למזרח, על האהבה המשותפת לקרמבואים.

"אני לא יכולה לגעת בקרמבו", אמרתי.

"את חייבת לספר לי למה", אמר.

"פעם התערבתי עם חבר שלי מי אוכל יותר קרמבואים. אתה בטח יכול לנחש מי ניצח".

"סיון ניצח", הוא אמר. " הוא תמיד אהב קרמבו. גם כשהוא הלך למילואים, הוא היה לוקח איתו חבילת קרמבואים ומתערב עם החבר'ה."