עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    היכן את, רבקה?

    10 תגובות   יום שבת, 17/4/10, 18:40

    היכן את, רבקה?

     איבדתי את הקשר עם רבקה קולט לפני למעלה משלושים שנה. זה אינו "המדור לחיפוש קרובים", אך אם מישהו  מהקוראים מכיר את רבקה, הייתי שמח לחדש עמה את הקשר.  

    עמדתי במתחם בית הכנסת ובית העלמין בניו-דלהי, עם נציג בית חב"ד, שסייע בידי לאתר מחדש את המקום, והבטנו בכתובת החרוטה בקיר "יראת ה' ראשית דעת". הכל נראה לי כה מוכר, אך באותה עת כה שונה - עברו שלושים ושלוש שנים מאז שהיתי במקום בפעם האחרונה! 

    "שלום", אמרתי להודי המזקין שבא לקראתי מבית השומר, ואותו לא זיהיתי.

    "נמסטה", השיב, והחווה לי אנג'לי.

    "אתה זוכר אותי?", יריתי באפלה, מבלי שהייתי בטוח שהוא - הוא. לכל היותר יגיד שאינו מכיר אותי.

    הוא הביט בי במבט בוחן, ואמר:

    "כן, אני חושב שלפני הרבה שנים גרת פה".

    "נכון", אמרתי, "לפני שלושים ושלוש שנים!"

    "מה שלום מר עזרא קולט ?", הוספתי לשאול.

    "נפטר", אמר, והוביל אותי אל קברו של אביה של רבקה קולט. לא נותר לי אלא להצטער על מותו, ולהניח אבן על קברו. 

    פגשתי את רבקה לראשונה בירושלים ב-1966, כחניכה במכון למדריכי חו"ל, שבו שירתתי כמדריך חברתי. לא הייתי המדריך של המחזור שלה, אך חזותה ההודית משכה את תשומת ליבי, והתפעלתי מן היופי האקזוטי שלה ומן השלווה שניבטה מעיניה. היכרותנו בירושלים הייתה קצרה, אך כשהגעתי לניו דלהי ב-1967, הלכתי בראש ובראשונה לחפש אותה. 

    שמחנו על פגישתנו המחודשת, וגם משפחתה קיבלה אותי בזרועות פתוחות. אביה, מר עזרא קולט, היה גבר גבה קומה ומרשים, פקיד בכיר במשרד התחבורה ההודי, ונשיא הקהילה היהודית בניו דלהי. לאחר אירוח בביתם, הוביל אותי מר קולט אל מתחם בית הכנסת ובית הקברות היהודי שבאחריותו, ושיכן אותי בדירת חדר קטנה, הכלולה במתחם. 

    במשך שהותי אז בניו דלהי, הייתי בקשר הדוק עם משפחת קולט. יום אחד באתי אל משרדו של מר קולט ובמקרה נקבצו ובאו אליו עוד יהודים - אחד מארצות הברית ושניים מהונגריה. בניו דלהי של אותם הימים, שלא היו בה יהודים רבים, היינו לפתע חצי "מניין" באותו משרד!  

    מיעטתי לצאת עם רבקה - היא הייתה עסוקה בענייניה, ואני בענייניי - אך זכורות לי פעמיים שיצאנו לבלות יחד. יום אחד הצטרפתי אל כל המשפחה והלכנו לקונצרט באולם מופעים, לחזות באחותה עדנה מנגנת בכינור עם התזמורת הסימפונית של ניו דלהי. את התזמורת ייסד האב, עזרא קולט, שהיה גם הוא כנר. כל היצירות היו לקוחות מן הרפרטואר הקלאסי – צ'ייקובסקי, מנדלסון, ועוד – ונהניתי מאד.

    הבילוי האחר היה רק אתה, אך גם הוא בקונצרט. היה זה מופע עממי באוהל גדול. נגן הודי ניגן על וינה (כלי מיתרים הודי, מסמליה של האלה סרסווטי), לחנים הודים מסורתיים – ראגות – ונתן הסברים ארוכים, ולעיתים אף מייגעים עבורי, על אמנות הווריאציות של לחנים אלה.  

    בתום כל יום פעילות בניו דלהי ובסביבתה, הייתי חוזר אל חדרי שליד בית הכנסת. ביני לבין ילדיו של השומר נקשרו קשרי ידידות, למרות שלא יכולנו כל כך לתקשר מילולית. שפת ההינדי בפי הייתה מאד דלה, והם לא ידעו אנגלית כלל. למרות זאת היינו משחקים וצוחקים יחד ואף הנצחתי אותם בשקופית, כשהם עומדים לפני קיר בית הכנסת: סילה - הגדולה, סוסילה - הבינונית, ומונסי ראם הקטן.  

    כשחזרתי עתה, שמחתי לגלות שהשומר ובני משפחתו עדיין מתגוררים במקום.

    "מה שלום סילה, סוסילה ומונסי ראם?", דרשתי בשלום ילדיו.

    "רק מונסי ראם עדיין גר אתנו, והוא בעבודה. הבנות התחתנו ועזבו את הבית, אבל סוסילה באה בדיוק היום לביקור".

    "סוסילה!!!", קרא בקול רם לעבר הבית.

    מן הבית יצאה אישה, ואתה שני בניה הגדולים, ובתה הקטנה – נערה בשנות העשרה שלה, גדולה בהרבה ממה שהיתה אמה בעת שהכרתי אותה.   

    הוצאתי מתרמילי את תמונת הילדים ששכפלתי מן השקופית שצילמתי אז, והגשתי אותה במתנה לשומר ולרעייתו, שחברה גם היא אלינו. התמונה עוררה תגובות רבות אצל בני המשפחה. כולם דיברו יחד בשפתם, במהירות ובסערת רוחות. סוסילה גילתה סימני שמחה ומבוכה, והראתה את התמונה לילדיה. ההתרגשות שלהם דבקה גם בי, ואפילו באיש חב"ד. 

    גם לאחר ששבנו לפהר גנג', וחזרתי לחדרי במלון, לא נרגעתי מן הפגישה המחודשת עם בני משפחת השומר החיים, ועם משפחת קולט שכבר בין המתים. 

    אחרית דבר: 

    רבקה קולט ועדנה אחותה עלו ארצה, ובראשית שנות השבעים של המאה הקודמת, הייתי אף פוגש אותן לפעמים בשכונת קריית היובל בירושלים. למיטב זיכרוני, רבקה נישאה לעובד משרד החוץ, ומאז אבדו לי עקבותיה.  

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/4/10 12:47:

      צטט: Design4U 2010-04-24 11:09:33

      לפעמים מנקרים לנו בראש זכרונות מדמויות מהעבר, שרק בפרספקטיבה אנחנו מבינים עד כמה היו משמעותיים לנו

      אבל אז, זה מאוחר...

      תודה, מיכל.

      בעקבות פרסום הסיפור ותגובה מעודדת של אחת החברות, עשיתי מאמץ נוסף לגילוי מוצאותיה של רבקה, וגיליתי שהיא בירושלים. שוחחנו, ואני מקווה שגם ניפגש בקרוב.

      כל טוב, עמוס.

       

        24/4/10 11:09:

      לפעמים מנקרים לנו בראש זכרונות מדמויות מהעבר, שרק בפרספקטיבה אנחנו מבינים עד כמה היו משמעותיים לנו

      אבל אז, זה מאוחר...

        22/4/10 13:12:

      צטט: מחשבות שבלב 2010-04-22 12:58:38


      כותב רהוט ונפלא

      והזכרת לי תוכנית רדיו

      רשת ב כמדומני..

      כל התוכנית פשוט

      מאתרים אנשים /קרובים

      ומגלים תגליות מענינות מאד על הדרך.

      וזה - לדעתי - מרתק:)

      תודה רבה, וברוכה הבאה.

      במקור רציתי לספר על היכרותי עם רבקה, כחלק מסיפורי החוויות שצברתי במהלך חיי.

      תגובה שקיבלתי על הסיפור הביאה אותי לחשוב למה בעצם לא לחדש קשר שהיה חשוב לי בזמנו?

      פניתי למספר אנשים בשם "קולט" בפייסבוק והתגובות מעודדות, למרות שהקשר עדיין לא חודש.

      כל טוב, עמוס.

       

       

       

        22/4/10 12:58:


      כותב רהוט ונפלא

      והזכרת לי תוכנית רדיו

      רשת ב כמדומני..

      כל התוכנית פשוט

      מאתרים אנשים /קרובים

      ומגלים תגליות מענינות מאד על הדרך.

      וזה - לדעתי - מרתק:)

        21/4/10 10:43:

      תודה, ריקי.

      את ללא ספק צודקת, אך זו גם חוויה לשוב אל מחוזות שניטשו זה מכבר, ולראות "מה נשתנה".

      כל טוב, עמוס.

        21/4/10 10:35:


      לו הייתי במקומך עמוס

      הייתי בוחרת לנצור את הזכרון

      ואת התמונות של פעם.

      כי מה שרואים משם לא רואים מכאןחיוך

        18/4/10 12:46:

      צטט: אילנה אדנר 2010-04-18 12:27:24


      אני אוהבת סיפורי חיים כאלה המאתגרים להתחיל בחיפוש דרכים למצוא אנשים.

       

      אנשים נפגשים, נפרדים, אבל ממשיכים לחיות בתוכנו

      וכאשר שוב נפגשים, המעגל נסגר.

       

      כדאי לנסות ולחפש את הגברת. מי יודע, אולי היא שכנה שלך ואתה לא יודע...

       

       

      אזלו המטבעות באמתחתי. אשוב כשתתמלא.

       

      תודה, אילנה.

      מסכים אתך. כשאני מסתכל לאחור על מהלך חיי, הרבה אנשים שהכרתי - ואפילו היו חברים - נותרו מאחור והקשרים נותקו.

      כשאני כותב היום על חוויות הטיול הראשון שלי בהודו, וגם מספר פעמים בעבר, דמותה של רבקה חוזרת אלי, ואני אכן מקווה לשוב ולפגוש אותה יום אחד. ניסיתי, אחרי שביקרתי בקבר הוריה, אך לא הצלחתי למצוא אותה.

      כל טוב, וחג עצמאות שמח, עמוס. 

       

        18/4/10 12:27:


      אני אוהבת סיפורי חיים כאלה המאתגרים להתחיל בחיפוש דרכים למצוא אנשים.

       

      אנשים נפגשים, נפרדים, אבל ממשיכים לחיות בתוכנו

      וכאשר שוב נפגשים, המעגל נסגר.

       

      כדאי לנסות ולחפש את הגברת. מי יודע, אולי היא שכנה שלך ואתה לא יודע...

       

       

      אזלו המטבעות באמתחתי. אשוב כשתתמלא.

       

        17/4/10 23:28:

      צטט: עדידוש :) 2010-04-17 19:21:57

      נעים לקרוא מחוויותיך עמוס, תודה על השיתוף :))

      שבוע טוב! 

      תודה, עדידוש.

      שבוע טוב גם לך.

       

        17/4/10 19:21:

      נעים לקרוא מחוויותיך עמוס, תודה על השיתוף :))

      שבוע טוב! 

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין