אני וחיות אחרות
הכל ולא כלום
פוסטים פופולאריים
-
עליונות הרוח האנושית ונפילתה
23/8/08 | 4337 צפיות
-
לילה עם קיפוד ומוזיקה
22/6/07 | 2067 צפיות
-
על חתולים וחוצנים
25/1/08 | 4708 צפיות
-
דוכיפת - כי לנו איכפת
29/5/08 | 4065 צפיות
-
על יעל נחשון שמעתם?
19/5/07 | 1393 צפיות
-
רופוס ווינרייט יביא גשמי ברכה
27/11/08 | 2418 צפיות
פוסטים אחרונים
- ניסיון 16/2/11
- סיכום מקוצר לסרטי העונה - חורף 2011 6/2/11
- מורמים מעם? זה הזמן לרדת 30/1/11
- מרי כריסמס 25/12/10
- מי אביבים או מי אפסיים 18/12/10
- אמנות רחוב - מקבץ מקרי 13/12/10
לזכרן של בתיה ברמן, אירנה סנדלר והלן בר
| מעולם לא הגדרנו, אחי ואני, את עצמנו כ'דור שני'. דור שני הוא זה שמגלה שילדותו המוזרה נגזרה מהיותו דור שני לאנשים שנדפקה להם הילדות, עד כמה שהבנתי. לנו היתה ילדות נורמלית לחלוטין. אחר כך הבנו שלאבא היתה ילדות ממש אחרת. את הילדות של אבא גילינו בפיסות קטנות שסיפרה המשפחה אבל האבא הצעיר שלי, בן 78, שיצא לפנסיה רק השנה, לא דיבר מעולם על חייו לפני גיל 16. אני מניחה שאפשר לסכם, ברגע של פסיכולוגיה בשקל, שהרעב התמידי שלנו לכל פיסת מידע הקשורה לתקופה מובנת למדי אחרי כל ההקדמה הזו. יומנים, ביוגרפיות, סרטים, עדויות שבעל פה ובכתב, כל מה שרק אפשר לשים עליו את היד. אני מוצאת את סל הרכישות של אחי משבוע הספר מורכב מ"אבודים", "נוטות החסד" והביוגרפיות של הימלר והיטלר. עד כדי כך מלבב. אני הולכת יותר על סרטים, תכניות והרבה יומנים וספרי עדויות. ככל שמתקרב היום הזה, יום השואה, אני מוצאת את עצמי, באופן בלתי מודע, חווה עוד מהתקופה ההיא. השנה אני מכירה גם את הצד האחר, את אלה שעשו ודווקא עזרו, חלקם הוכרזו כחסידי אומות העולם – אנשים שלא הסכימו להסתכל בזוועה ולקבל אותה אלא עשו מעשים וסיכנו את עצמם אל מול הרוע שאיים להשתלט. זה הבציר שלי והדרך שלי להזכיר אנשים, רגע לפני שייעלמו בשיכחה: עיר בתוך עיר / בתיה טמקין-ברמן (תרגום: אורי אורלב) – יומן אחד מתוך עשרות יומניה של טמקין, שנעלמו במהלך המלחמה. בתיה ובעלה, ד"ר אדולף ברמן ברחו מגטו ורשה במהלך האקציה הראשונה אל הצד הארי של העיר וחיו במהלך כל המלחמה כאח ואחות, במסמכים מזויפים, ברחו ממקום למקום וקיבלו עזרה רבה מהמחתרת הפולנית, ה-AK במסגרת ז'גוטה, מועצת העזרה ליהודים, שגייסה עבורם כספים. הכספים עזרו להחביא ולהבריח יהודים מהגטו וממקומות מסתור לא בטוחים.
 בתיה טמקין בתל אביב עם בנה עמנואל ערכו של היומן הוא מעבר למהותו הספרותית. היומן משופע בפרטים, שמות ומקומות ומנוקד במאות מראי מקום שמחיים את אלפי הדמויות האנונימיות, שראינו בצילומי שחור-לבן לאורך השנים. סיפורי גבורה של אנשים שלא היו גיבורים קלאסיים ביערות אלא קול המצפון והשפיות וסיכנו את חייהם תוך כדי – פולנים יהודים וכאלה שאינם יהודים. מסמך היסטורי חשוב.בתיה נפטרה בארץ בגיל 45 ממחלת הפרקינסון. ידה הארוכה של המלחמה גבתה קורבנות הרבה אחרי שהסתיימה, מסתבר. הלב האמיץ של אירנה סנדלר - סרט טלוויזיה מ-2009 בכיכובה של אנה פקווין המתאר את אירנה סנדלר, עובדת סוציאלית ומנהלת במחלקת הרווחה של עיריית ורשה, שלאורך כל המלחמה הבריחה מגטו ורשה, כמפעל חיים ובעזרת המחתרת הפולנית, והצילה מעל 2,000 ילדים יהודים.  אירנה סנדלר בצעירותה היא שיכנעה הורים להיפרד לנצח מילדיהם כדי שיצילו אותם. בעזרת חברים היא תיעדה באובססיביות כל ילד, מה היה שמו המקורי ומה השם שנתנו לו במקום בו הוסתר: מנזרים, משפחות מאמצות והכל בלב המאפליה. סנדלר, שנפטרה ב-2008, בגיל 98, זכתה בתואר חסידת אומות העולם והיתה מועמדת אפשרית לפרס נובל לשלום.  ובשנותיה האחרונות
צווים, הגבלות, הסתתרויות ובריחות ועתיד שנחתם. |
תגובות אחרונות
-
face
בתגובה על (צילום: אלכס ליבק)
-
MathewBen
בתגובה על שיניים זה סקסי?
-
dantoren
בתגובה על חג המוזיקה הבינלאומי - בלוג חי
-
מרדכיאשכנזי
בתגובה על מסעדת אסיף
-
ex libris
בתגובה על וגר חתול עם קיפוד. אצלי בחצר.
-
אופירבננו
בתגובה על צריכים פיית חניה?
תגובות (21)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בתור ילדה, בת דור שני, שגדלה בלי סבים וסבתות וכמעט כל משפחת הוריה נמחקה
זוכרת את עצמי בולעת ספרי שואה, יומנים וביוגרפיות. חושבת שלא ממש הבנתי,
כי זוכרת את עצמי מדמיינת את עצמי בפנימיה של "מאה ילדים שלי" או אחת מהילדים בכיכר שלושת הצלבים
כאילו מדובר בספר הרפתקאות.
בגיל הנעורים עד כמעט לאמצע שנות השלושים
פשוט הפסקתי, לא יכולתי יותר. מצאתי את עצמי לא פותחת את הטלוויזיה ביום השואה, על השואה
קראתי ולמדתי רק בשיעורים תאורטיים באוניברסיטה, ובשנים האחרונות שוב קוראת
משהו השתחרר ונותן לי לשוב ולקרוא אולי בעיניים בוגרות יותר.
קראתי עכשיו את "יומן" ועכשיו קוראת את הביוגרפיה של גרינג.
נשים גדולות מהחיים.
תודה *
-
-
פנינה
דור שני
חרדה לזיכרון
היי ליאת,
ע"פ המלצתך קראתי את הפוסט יותר לעומק והתחושה שעולה , מעבר לתיעוד
היא שלמרות הכל, בכל תקופה ליד כל סבל, קושי או רוע יש אנשים שנושאים
ברוחם, בגופם ובעיקר במעשיהם את המשפט "יצר לב האדם - טוב מנעוריו"
שמתי לב שיש כאן 3 סיפורים שקשורים ללב :
גבורת הלב
אומץ לב
אחווה ואהבה.
מזכירה לעצמי לבוא מאהבה ולקחת אותה איתי
לכל מקום או סיטואציה לכל מצב ש"עומד עלינו לכלותינו".
תודה,
נגה
פוסט אנושי
תודה
יואב
היו גיבורים רבים ועל חלקם לא נדע לעולם.
סבי היה גיבור לפחות בעיניי.
הוא סיכן את חייו והבריח כל יום מזון לאלפי יהודים שהיו בבית הזכוכית תחת חסות שגרירות שוויץ בבודפשט.
היו עוד 10 מבריחים. כולם נהרגו. רק הוא שרד.
חשוב לזכור ולא לשכוח.
לא יודע
לא בטוח
אחת הסיבות שלי לחזרה לארץ היא ההבנה שהמקום שלי כאן
השבוע דיברתי עם אמנית ספרדיה מברצלונה שמאוכזבת ממה שקורה שם
עם צרפתי שמספר על מה שקורה בחברה הצרפתית (חוויתי זאתעל בשרי בעיר המופלאה/מטורפת פריז)
אנחנו לא שוכחים,זה כבר ב DNA שלנו .
כוכב. ללא מילים.
כל מילה מיותרת.
חסידי אומות העולם - אחת התופעות היותר לא מובנות מאליהן -
אנשים שסיכנו לא רק את חייהם אלא גם את חיי משפחתם למען אחרים.
אם חושבים על זה, כמה מאיתנו היו מוכנים לעשות זאת באמת?
תודה שהבאת את שלושת הסיפורים.
התחברתי לסיפור של בתיה ברמן
ולנאיביות של תרומתה ,גם לאחר המלחמה.
כמו הורי שהיו קומוניסטים
ונסעו לרוסיה "לבלות" קרוב לסטלין
שנחשב 'שמש העמים'.
תעדתי את סיפורם
"מרוסיה באהבה"
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1155354
על אחותי נינה שאבדה שם בערבות רוסיה
ולכן קראתי לעצמי פורטה נינה.
טבע אנושי מחורבן, כנראה
יותר מעם אחד מאיים לשכוח.
מרגש במיוחד אפילו לבני הדור השלישי.
בעיניי ישראל היא צומת של כל-כך הרבה עמים שגורמת למגוון מופלא של ריחות, טעמים, תבשלים,
רעיונות, מנהגים חגיגיים. לצערי (והוא אכן גדול) לא כולם שותפים לאמונה אופטימית וחיובית
על למידה מסבלם של הקודמים לנו. לכן מאמין וממשיך באופטימיות נצחית.
ורק שהיא תנצח ותכנס לליבם של אנשים רבים.
תודה,
ויקטוריו חכים.
אגב, זה מה שכתבתי בסוף הביקורת, בזמנו, על "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי:
למלחמה הזו הרבה יותר פנים מבחינתי מסך חוויותיי האישיות. מעבר לאבא הפרטי שלי שמחק ושכח אפילו שפת אם אבל תמיד רצה שנהיה יותר ישראלים מישראלים, מהסבים הציוניים שלי שעלו לארץ הקשה הזו לבד וממניעים ציוניים כ-10 שנים לפני המלחמה כי קראו את כל הסימנים נכונה, שאיבדו את כל משפחתם הענפה עד האחרון שבהם. מאיתנו, שגדלנו במשפחות קטנות-קטנות, מהסליחה המשפחתית לבני העם הגרמני והחבר הגרמני שלנו שהוא עצמו קרבן המלחמה רק מהצד השני. המלחמה הזו מבחינתי, היא חשיפה של אופיו של האדם, הנגרר, על פניו הרעים כל כך והטובים כל כך, כפי שחשפה המלחמה והאמת הנוראית, שהמין האנושי לא למד לפני המלחמה הזו וגם לא אחריה - על הגזענות שטבועה עמוק בכולנו ועל השואות שקורות על פני הכדור שלנו גם בעצם הימים האלו.
שני ספרים וסרט
http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=26866 זה מה שכתבתי על סוויטה צרפתית לפני 3 שנים כאן
אמיר גוטפרוינד - נו, ברור. הוא נהדר כל כך
את השלישי רשמתי
הוא מוזכר ביומנה של בתיה ברמן, שהכירה אותו, כמובן. כנסי ללינקים שצירפתי תקראי על בתיה טמקין ובעלה ומה עלה בגורלם אחרי המלחמה.
גם את כתבת פוסט מעולה שעוד לא קראתי. אתעמק בו בהמשך.
תודה
תודה שהמלצת לי על שני סרטים וספר שלא קראתי. הייתי מויסף מחווית דור השני שלי מהשנים האחרונות יצירות אחרות לא תיעודיות
אך שעדיין הצליחו להשפיע ולהעשיר עדיין את הדבר הגדול הזה השואה ב-הא הידיעה. שואה שלנו של אמיר גוטפרוינד, סוויטה צרפתית של הלן נמירובסקי וגרמניה אם חיוורת מנקרודת המבט הגרמנית של הלמה סאנדרס בראהמס. פוסט מעולה ליאת!
כל סיפור של ניצול וכל פיסת מידע שאנחנו כדור שני ננציח במאגר
שלנו. הוא מה שיהיה יום אחד "פני הקיר של השואה" אותם
יצטרכו ילדינו להעביר הלאה כלפיד או כגחלת.
עבדתי במוזיאון לוחמי הגיטאות
והיו לי הרבה שנים שלא יכולתי לשמוע ולספוג עדויות נוספות
מאז נרפאתי מטראומת מאות הסרטים שראיתי והספרים שהשאירו בי חותם.
ורוצה להמליץ על שני ספרים שבעיני הם רפרנס להבנת מה שקרה ולמורשת
לדור הבא:
הספר הראשון:הקומנדנט מאושוויץ מעיד-רודולף
הס בעצמו ניהל יומן -לקרוא את הספר כי הוא שומט כל תאוריה אנושית ובטח
הוא הספר הנכון להתמודד עם מכחישי השואה בעתיד
לימים כשעדויות יישארו בספרים בלבד.
הספר השני- של צביה לובטקין-ימי כליון ומרד-כאישה וכיהודיה היא השראה.
הכרתי אותה בסוף חייה כשהיא כבר הייתה חולה
מדי פעם באה לבקר במוזיאון ,יצחק צוקרמן[אנטק] עדיין היה
מנהל המוזיאון.
אכן עם ששוכח
ולא מפיק לקחים
ואין בו אהבת חינם
ולא הכרה בטעויות, ורצון לתקנן,
ואין בו חרטה...
ויש בו ריקנות
ורצון לחכות בתור של H&M
אובדן נשמה ואובדן דרך,
ופחות מדי אנשים אמיצים שירצו לקום ולשנות, כי למה להם באמת??
אני מתרגשת מאנה פרנק כל פעם מחדש, תודה לך על איזכור הנשים החשובות האלה ועל המידע מאיר העיניים והלב.