עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    הצריף של הזקנה

    24 תגובות   יום שישי , 9/4/10, 17:57

    הצריף של הזקנה

    אי שם, במעבה היער האפל, עמד צריף עשוי כולו רקיקים ותופינים.... לא, לא! זו אינה אגדה לילדים, זהו סיפור אמיתי - לא היו בצריף תופינים, והוא לא עמד ביער, אלא במושבה הצופה אל הכרמל.

    הצריף של הזקנה עמד במגרש ריק בפאתיה הצפוניים של המושבה, בצידה של דרך עפר, ממערב לבית שבו גרנו בשכירות. היה זה צריף קטן עשוי לוחות עץ מאונכים, שצבעם השחור דהה ונשחק מרוב שנים, והגג היה מחופה רעפי מלבר חיוורים, שפעם היו אדומים. את הצריף לא הקיפה חצר, ואת המגרש רחב הידיים לא הקיפה גדר. רק הרחק מצד מערב היו גדר ושדרת ברושים, שתחמו את חצר הנפח של המושבה. הצריף עמד לו בדד במגרש, ומלבד הזקנה, אין יוצא בו ואין בא.

    כילד, נראתה לי דיירת הצריף מאד, מאד זקנה, אולי בת מאה! ואולי באמת היתה? בוודאי היתה סבתא של מישהו, אך לא היה ידוע של מי. היו כאלה שאמרו שהיא סבתא, ואפילו סבתא רבתא, של רבקה - הילדה שהיתה גדולה ממני בשנתיים וגרה בבית שעמד אחרי הצריף של הזקנה - אבל אני מעולם לא ראיתי את רבקה נכנסת אליה, או אותה הולכת לביתה של רבקה.


    את שמה לא ידעתי מעולם, והיא תמיד היתה בשבילי "הזקנה". אולם הכרתי את שמה של חיה זלקינד - זקנה אחרת שגרה אז במרכז המושבה, שנפטרה בגיל מאה ושתיים. כיום אני תוהה מדוע לא ידעתי מהו שמה של "הזקנה"? האם מפני שהיתה מזרחית, ולא אשכנזייה כמונו?

    למען האמת, כילד די פחדתי מהזקנה. היא אמנם בקושי דידתה על מקלה, ולא היתה יכולה להשיג אותי גם אם רצתה, אך בכל זאת היה בה משהו מפחיד. בחוטמה הנשרי, בשמלתה הכהה הארוכה, ובמטפחת הצבעונית שהיתה כרוכה תדיר על ראשה, הזכירה לי מכשפה, ובמיוחד את המכשפה מהסיפור על הנזל וגרטל. כשחבריי ואני היינו מתקרבים אל צריפה תוך כדי משחק במגרש הריק, היתה יוצאת אלינו ומנופפת במקלה וצועקת עלינו שנסתלק, ואנחנו היינו בורחים. מעולם לא התעמתנו אתה - מי רוצה להסתבך עם מכשפה?

    למרות הפחד והסלידה ממנה, ה"מכשפה" הזקנה סקרנה אותי והיתה עבורי גם חידה - מין תסמונת של דחייה-משיכה. תהיתי איך היא חיה לה לבדה שם בצריף? מה היא אוגרת בו - חומרי כישוף? אוצרות?

     

    ביום מותה של הזקנה נתקלתי במוות בפעם הראשונה בחיי.

    יום אחד, קצת לפני חופשת הפסח, ואני רק בן שש או שבע, חזרתי בצהרים הביתה מבית הספר. צמחי הבר במגרש שהקיף את צריפה של הזקנה, צמחו צפופים וגבוהים, בגלל ריבוי הגשמים באותה השנה, ובאביב הם פרחו במלוא הדרם. פרחי החרדל והחרציות נראו כמעין מרבד, שזע קלות ברוח, ויוצר גלים בשלל גוונים של צהוב וכתום.


    נכנסתי לים הפרחים והוא כיסה אותי כמעט כליל - רק העיניים בלטו מעליו. כהרגלי, התעכבתי לצפות בחרקים, ובמיוחד ריתקו אותי הדבורים העמלניות, ששקיות אבקה כתומה תפחו על רגליהן. עכביש ירקרק קטן, שטווה רשת של קורים דקיקים בין שני גבעולים יבשים של גדילנים מהקיץ החולף, משך את תשומת לבי, ועצרתי להתבונן מי ייתפס אצלו ברשת. מדי כמה דקות היתה חטפית צוללת מענף של אחד הברושים, וחוזרת ונוסקת עם זבוב, או חיפושית במקורה, ושבה ונעמדת לה בעמדת התצפית. האוויר המה מזמזום החרקים ומקולות הציפורים.

    בעוד המולת החיים רוחשת מסביבי, הגיח המוות מפתח הצריף. בתחילה יצאו ממנו מספר אנשים לבושי שחורים וחבושי כיפות. אחריהם יצאו ארבעה אנשים נוספים, זרים לי, שנשאו אלונקה ועליה היתה מוטלת הזקנה. עוד לפני שהתקרבו אלי ולפני שיכולתי לשמוע את דבריהם, הבנתי שהזקנה מתה - גם "מכשפה" מגיע יומה.


    כשעברה התהלוכה ראיתי שהזקנה היתה מכוסה בשמיכה עד צווארה, ועל ראשה אותה מטפחת צבעונית, שיצרה מסגרת כהה סביב פניה. הפנים, שהיו קודם לבנים מזקנה, היו עתה לבנים עוד יותר. עמדתי במבט מרותק, נטוע במקומי, ובקושי שמעתי את האנשים אומרים לי "תסתובב ילד, אל תסתכל"! היה זה מאוחר מדי - ראיתי את חיוורון המוות, והתמונה נחרתה עמוק במוחי.

     

    כשהגעתי הביתה, הבחינה אמי שפניי אינם כתמול שלשום, ובמקום לגעור בי על האיחור, כהרגלה, שאלה בדאגה "מה קרה"? סיפרתי לה שהזקנה מתה. היא חיבקה אותי ואימצה אותי אל ליבה, משתדלת, ללא הצלחה, למחות את הרושם הקשה של המוות.

     

    לאחר מותה, עמד הצריף של הזקנה בשיממונו, וכמעט בכל יום נגרע ממנו חלק נוסף. בתחילה נעלמו הדלתות והחלונות. אחר כך נעלמו הרעפים, ולבסוף נותר שלד הצריף בלבד.

    הידרתי את רגליי משם. גם לאחר מותה של הזקנה, עדיין היה משהו מאיים בקירותיו השחורים של הצריף, ובמסתורין שאפפו אותו. ביום קיץ אחד גברה עלי סקרנותי והרהבתי עוז - עמדתי על המדרגה הנמוכה בפתח הצריף והצצתי פנימה. כצפוי, הצריף היה ריק לחלוטין ורק סבכה של קורות עץ חשופות הפרידה בין הרצפה והשמים.


    זמן קצר אחר כך נשרף הצריף כליל. נותרה ממנו רק ערמה של אפר ושרידים מפוחמים. גשמי החורף הבא שטפו את האפר, ושרידי השרפה כמעט ולא נודעו. הרצפה המוגבהת הרבועה, שרבים מאריחיה חסרים או שבורים, היתה חשופה ישירות לשמים, וסביבה פזורים שבבים של עץ חרוך ושברי זכוכיות וחרסינה.

    כשהייתי חוזר מבית הספר, חזרתי לפקוד את רצפת הצריף העזובה. הסקרנות גברה אצלי על החשש, וכמעט מדי יום הייתי עובר במגרש ובוחן את השרידים שנשארו מן הצריף, ושוב תוהה מה אגרה הזקנה בצריף הקטן בעת שגרה בו. בדרך כלל לא הייתי מוצא דבר בעל עניין, אך יום אחד מצאתי ליד המדרגה, שעשבים שוטים החלו לצמוח בסדקים שניבעו בה, בלורה (גולה) מזכוכית ירקרקה שהועם ברקה. מי שיחק בלורות אצל הזקנה? אף פעם לא ראיתי ילדים מגיעים לצריף!

    כשהייתי בן תשע, עברנו מהדירה השכורה לבית צנוע משלנו, בשיכון שהיה מרוחק מרצפת הצריף השרוף. למרות שלא נתקלתי יותר בשרידי הצריף, במשך שנים עוד היתה תמונת הזקנה צצה ועולה לנגד עיניי מדי פעם, עד שברבות הימים כמעט ונמוגה כליל.

    נזכרתי שוב בזקנה כעבור שנים רבות, כשנאלצתי לזהות את גופת אמי לפני קבורתה. כאשר הסירו בחדר המתים את הסדין מפניה, לרגע התמזג חיוורון פניה של אמי עם חיוורון המוות של הזקנה שנחרת בי בימי ילדותי, למסכת מוות אחת. ההלם הילדותי מהפגישה הראשונה עם המוות התמזג עם הכאב הבוגר והעצים אותו. ואז שבו פניה של אמי וקיבלו את תוויהם, ואני נותרתי עם הכאב הבוגר בלבד.

     

     מאז נשרף הצריף עברו למעלה משישים שנה, והמושבה שינתה כליל את פניה. ותמהני - היש עוד מי שזוכר את הצריף השחור של הזקנה, בפאתיה הצפוניים של המושבה?

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/4/10 11:49:

      צטט: anata1000 2010-04-17 11:01:26

      היי

      קראתי פעם שנייה ושוב היה מהנה, תודה. 

      ושוב תודה, ענתב.

      היום אני מתכוון להעלות סיפור חדש.

      שבת שלום, עמוס.

       

        17/4/10 11:01:

      היי

      קראתי פעם שנייה ושוב היה מהנה, תודה. 

        15/4/10 16:36:

      צטט: Design4U 2010-04-15 13:02:35

      תודה על סיפור מרתק הכתוב ביד רגישה, נהנתי מאוד עמוס.

       

      מיכל

       

      תודה, מיכל.

      מבטיחה ומקיימת!

      כל טוב, עמוס.

        15/4/10 13:02:

      תודה על סיפור מרתק הכתוב ביד רגישה, נהנתי מאוד עמוס.

       

      מיכל

        13/4/10 07:55:

      צטט: גרייס ל 2010-04-13 02:29:08

      אתה זוכר וזה נפלא שהגברת הזקנה חקוקה בראש לעולמים ועכשיו גם אני יודעת על צריף בחצר שבו התגוררה אשה בודדה אולי מכשפה ,זאת אף פעם לא נדע ,אבל הסיפור יפה,,זכרון ילדות יש לו ריח מיוחד,,

      תודה, גרייס.

      גם כיום, אחרי שנים כה רבות, מבלי שיש בידי שום אמצעי עזר להיזכר בה - לא כתוב ולא מצולם - עדיין עומדת דמותה לנגד עיניי, גם בחייה וכמובן, במותה.

      כל טוב, עמוס.

       

        13/4/10 02:29:
      אתה זוכר וזה נפלא שהגברת הזקנה חקוקה בראש לעולמים ועכשיו גם אני יודעת על צריף בחצר שבו התגוררה אשה בודדה אולי מכשפה ,זאת אף פעם לא נדע ,אבל הסיפור יפה,,זכרון ילדות יש לו ריח מיוחד,,
        12/4/10 12:51:

      צטט: שיווה 2010-04-12 12:09:13


      תודה עמוס

      כתוב יפה ומרגיש.

      אהבתי את המחזוריות של החיים והטבע

      פריחות, ציפורים, חרקים, גשם, חיות

      בצל המוות והפרידה ממחוזות וזכרונות ילדות

      תודה, ריקי.

      ניסיתי להנגיד את החיות שבטבע עם הופעתו הפתאומית של המוות, מה שהעצים את חוויית המפגש עם המוות, שגם כך היתה קשה.

      כל טוב, עמוס.

       

        12/4/10 12:09:


      תודה עמוס

      כתוב יפה ומרגיש.

      אהבתי את המחזוריות של החיים והטבע

      פריחות, ציפורים, חרקים, גשם, חיות

      בצל המוות והפרידה ממחוזות וזכרונות ילדות

        11/4/10 19:21:

      צטט: יעל מ 2010-04-11 19:05:50

      עמוס, כל כך יפה הצגת את זכרונות הילדות שלך. מקסים. 

      אולי באמת היא הייתה מכשפה שרוקחת שיקויים ומתאמנת על לחשי קסם בצריף ההוא. מי יודע? זאת תעלומה! והחיבור הסיפורי לסיפור של הנזל וגרטל (עמי ותמי, בלשוני) כ"כ מתאים ומוסיף לאווירה!


       

      תודה, יעל.

      התעלומה לא נפתרה גם לי!

      לא בכדי כתבתי "הנזל וגרטל". אבי היה יליד גרמניה, ואך טבעי שהם היו חלק מהתרבות שהביא עמו משם, ושאותה ספדתי כילד.

      נדמה לי שעיברות השמות נעשה כשכבר הייתי בוגר יותר.

      כל טוב, עמוס.

       

        11/4/10 19:18:

      צטט: איילת הלר 2010-04-11 19:04:00

      קראתי בנשימה עצורה. אתה מתאר  את התחושות בצורה כל כך חיה שנדמה היה לי כאילו אני רואה את הדברים שאתה מספר עליהם.

      וגם לנו בכפר סבא הייתה מכשפה זקנה כזאת. ברחוב רוטשילד.

       

       

      תודה, איילת.

      כנראה שהסיפורים שמלעיטים אותנו בילדותנו, אכן נוגעים ברגשות עמוקים, וכילדים אנחנו מזהים את המכשפות ומרעין בישין אחרים בסביבתנו הפיסית.

      שמח שהצלחתי לעורר בך תחושת בזדהות.

      כל טוב, עמוס. 

       

        11/4/10 19:05:

      עמוס, כל כך יפה הצגת את זכרונות הילדות שלך. מקסים. 

      אולי באמת היא הייתה מכשפה שרוקחת שיקויים ומתאמנת על לחשי קסם בצריף ההוא. מי יודע? זאת תעלומה! והחיבור הסיפורי לסיפור של הנזל וגרטל (עמי ותמי, בלשוני) כ"כ מתאים ומוסיף לאווירה!


       

        11/4/10 19:04:

      קראתי בנשימה עצורה. אתה מתאר  את התחושות בצורה כל כך חיה שנדמה היה לי כאילו אני רואה את הדברים שאתה מספר עליהם.

      וגם לנו בכפר סבא הייתה מכשפה זקנה כזאת. ברחוב רוטשילד.

       

       

        11/4/10 15:56:

      צטט: פרמינה דאסה 2010-04-11 14:36:01


      גם אני גדלתי במושבה קטנה, שמזכירה את בנימינה.

      קראתי את הכתוב ונשאבתי פנימה.

      כל כך מוכר, התחושות- אולי פחות הסיפור....

      הדמיון הילדותי, הרגישות , הפרטים הקטנים....תענוג......:)

      תודה, טלי.

      הבטחתי סיפור על המושבה, וקיימתי.

      אגב, הסיפור "אהבת ציון", שפרסמתי עם הגעתי ל"קפה", גם הוא מתרחש במושבה.

      שבוע טוב, עמוס

        11/4/10 14:36:


      גם אני גדלתי במושבה קטנה, שמזכירה את בנימינה.

      קראתי את הכתוב ונשאבתי פנימה.

      כל כך מוכר, התחושות- אולי פחות הסיפור....

      הדמיון הילדותי, הרגישות , הפרטים הקטנים....תענוג......:)

        11/4/10 13:34:

      צטט: Lola Bar 2010-04-11 13:09:29


      היי עמוס,

      יש לך כתיבה מאד יפה והצלחת להעביר לקורא מחשבות מעולמו של ילד, שזה לא פשוט בכלל.

      תודות לדמיון הפרוע של הילדים, המציאות העגומה מקבלת פן מיוחד וסוחף לעולם אפל ומהפנט.

       

      מאחר ואילנה העלתה כבר את הנקודה העדתית שנרמזת בסיפור, אני אעלה נקודה יותר קשה והיא הפגישה עם המוות: 

      לרגע התמזג חיוורון פניה של אמי עם חיוורון המוות של הזקנה שנחרת בי בימי ילדותי, למסכת מוות אחת.

       

      פעם אחת ויחידה ראיתי פנים של אדם מת וזו הייתה אמי ז"ל ואני כבר הייתי אישה בוגרת. זה נחרת לי עמוק בזכרון ואיני מסוגלת לשכוח את פניה הלבנים והמבט, המבט עם המוות.

       

       

      תודה לך על סיפור נפלא,

      לולה

       

       

       

      תודה על התגובה המפורטת, לולה, היה כדאי לחכות.

      במקורו, קראתי לסיפור "מות הזקנה", כי באמת המוות ורושם המוות היו המניע לכתיבה.

      יתר על כן, לאחר מותה של אמי, באופן מוזר, במשך שנים, דווקא חיוורון המוות שלה היה הזיכרון היותר חד שנשאר לי ממנה.

      קשה להתמודד עם מראה המוות בכל גיל, ובמיוחד בגיל כה צעיר שחזיתי בו לראשונה.

      כל טוב, עמוס.

       

       

        11/4/10 13:09:


      היי עמוס,

      יש לך כתיבה מאד יפה והצלחת להעביר לקורא מחשבות מעולמו של ילד, שזה לא פשוט בכלל.

      תודות לדמיון הפרוע של הילדים, המציאות העגומה מקבלת פן מיוחד וסוחף לעולם אפל ומהפנט.

       

      מאחר ואילנה העלתה כבר את הנקודה העדתית שנרמזת בסיפור, אני אעלה נקודה יותר קשה והיא הפגישה עם המוות: 

      לרגע התמזג חיוורון פניה של אמי עם חיוורון המוות של הזקנה שנחרת בי בימי ילדותי, למסכת מוות אחת.

       

      פעם אחת ויחידה ראיתי פנים של אדם מת וזו הייתה אמי ז"ל ואני כבר הייתי אישה בוגרת. זה נחרת לי עמוק בזכרון ואיני מסוגלת לשכוח את פניה הלבנים והמבט, המבט עם המוות.

       

       

      תודה לך על סיפור נפלא,

      לולה

       

       

       

        11/4/10 12:57:

      צטט: עמנב 2010-04-11 12:43:15

      צטט: אילנה אדנר 2010-04-11 11:33:48

       

      קראתי בנשימה אחת, ומה הפלא? הכתיבה מרתקת.

      לרגע חשבתי, אולי הוא מתאר את הצריף בו גרה סבתי ז'ל?

      אבל, מיד נזכרתי שבבנימינה המדובר ולא בעכו

      וחוץ מזה, הצריף של סבתי היה ירוק ולא שחור.

      וגם סבי היה שם. וגם אנחנו, הילדים...

      ובנוסף, לסבתי לא היתה מטפחת צבעונית

      אלא כזו עם עיטורים מזרחיים בצבעי הבורדו והחרדל

      (חייבת לבדוק שוב את תמונת סבי וסבתי בביקור הבא בישראל!)

       

      לא נעלמו מעיניי המילים 'אולי כי היא היתה מזרחית' (אם הציטוט נכון)

      אני חושבת שהזרות הזו נטבעה והוטבעה בנו, הילדים, ואולי מבלי משים לב

      ואולי בגלל הגזענות הסמויה, והגלויה, - בשני הכיוונים - איתה גדלנו, ובתקווה שלמדנו להיפטר ממנה...

       

      תודה.

       

      תודה על התגובה החמה, אילנה.

      המשפט 'אולי כי היא היתה מזרחית' לא נכנס במקרה. מעולם לא הוסתתי כילד נגד עדה כזאת או אחרת, אך אני מודע למסרים הסמויים שספגתי. אני מקווה מאד שלא העברתי מסרים סמויים כאלה לילדיי.

      אני מאמין באחדותו של עם ישראל, אם כי לא באחידותו. שמעתי פעם הערכה של מישהו שהפערים העדתיים יתפוגגו במשך הדורות כשילכו ויתכפו הנישואים הבין עדתיים, ואני מאמץ הערכה זו.

      נקווה לטוב, עמוס. 

      אחת הבעיות הגדולות ביותר היא שגזענות גלויה הופכת להיות לחסויה שכזו,

      או כפי שאחד המרצים שלי כינה - underlying racism

      המושג כבר התקבע ומקובל כתופעה הקיימת בחברה.

       

      אין לי מושג אם 'נישואים בין-עדתיים' אכן יצליחו לבטל את התופעה, אבל אין ספק שהם יעזרו לטישטוש.

      יהיה טוב!

      :)

       

        11/4/10 12:43:

      צטט: אילנה אדנר 2010-04-11 11:33:48

       

      קראתי בנשימה אחת, ומה הפלא? הכתיבה מרתקת.

      לרגע חשבתי, אולי הוא מתאר את הצריף בו גרה סבתי ז'ל?

      אבל, מיד נזכרתי שבבנימינה המדובר ולא בעכו

      וחוץ מזה, הצריף של סבתי היה ירוק ולא שחור.

      וגם סבי היה שם. וגם אנחנו, הילדים...

      ובנוסף, לסבתי לא היתה מטפחת צבעונית

      אלא כזו עם עיטורים מזרחיים בצבעי הבורדו והחרדל

      (חייבת לבדוק שוב את תמונת סבי וסבתי בביקור הבא בישראל!)

       

      לא נעלמו מעיניי המילים 'אולי כי היא היתה מזרחית' (אם הציטוט נכון)

      אני חושבת שהזרות הזו נטבעה והוטבעה בנו, הילדים, ואולי מבלי משים לב

      ואולי בגלל הגזענות הסמויה, והגלויה, - בשני הכיוונים - איתה גדלנו, ובתקווה שלמדנו להיפטר ממנה...

       

      תודה.

       

      תודה על התגובה החמה, אילנה.

      המשפט 'אולי כי היא היתה מזרחית' לא נכנס במקרה. מעולם לא הוסתתי כילד נגד עדה כזאת או אחרת, אך אני מודע למסרים הסמויים שספגתי. אני מקווה מאד שלא העברתי מסרים סמויים כאלה לילדיי.

      אני מאמין באחדותו של עם ישראל, אם כי לא באחידותו. שמעתי פעם הערכה של מישהו שהפערים העדתיים יתפוגגו במשך הדורות כשילכו ויתכפו הנישואים הבין עדתיים, ואני מאמץ הערכה זו.

      נקווה לטוב, עמוס. 

        11/4/10 11:33:

       

      קראתי בנשימה אחת, ומה הפלא? הכתיבה מרתקת.

      לרגע חשבתי, אולי הוא מתאר את הצריף בו גרה סבתי ז'ל?

      אבל, מיד נזכרתי שבבנימינה המדובר ולא בעכו

      וחוץ מזה, הצריף של סבתי היה ירוק ולא שחור.

      וגם סבי היה שם. וגם אנחנו, הילדים...

      ובנוסף, לסבתי לא היתה מטפחת צבעונית

      אלא כזו עם עיטורים מזרחיים בצבעי הבורדו והחרדל

      (חייבת לבדוק שוב את תמונת סבי וסבתי בביקור הבא בישראל!)

       

      לא נעלמו מעיניי המילים 'אולי כי היא היתה מזרחית' (אם הציטוט נכון)

      אני חושבת שהזרות הזו נטבעה והוטבעה בנו, הילדים, ואולי מבלי משים לב

      ואולי בגלל הגזענות הסמויה, והגלויה, - בשני הכיוונים - איתה גדלנו, ובתקווה שלמדנו להיפטר ממנה...

       

      תודה.

       

        11/4/10 00:02:

      תודה, אוסי.

      גם במושבה בה גדלתי, בנימינה, יש תנופת בינוי גדולה. הגורן ושטחי מטע שהכרתי כילד, הפכו לשכונות וילות.

      נעים לקבל תגובה כה אוהדת מפתח תקוואית. הייתי שמח לקבל גם תגובה מקורא בן בנימינה, ואני תוהה אם אמנם אקבל.

       גם אני שמח על הדיאלוג אתך, ואשמח להרחיבו.

      כל טוב, עמוס.

        10/4/10 17:51:

      עמוס היקר

      קראתי בעיון את הסיפור היפה שכתבת. נזכרתי אני בילדותי . גם אצלינו בפתח תקווה עמד צריף של איזו אישה זקנה.

      שאף אחד לא נכנס אליה. ובתור ילדה הסתובבתי סביב הצריף ותמיד ניסיתילהציץ ולראות מה נמצא בפנים.

      החזרת אותי כל כך מהר לילדותי. לא רק בגלל הצריף והזקנה , אלא גם בגלל פרחיי החרציות (שעוד מעט ייראו אותם רק באינציקלפודיות),כי הכל יהיה בטון בטון בטון ושום פרח לא יגדל .

      עד עכשיו אני ממש בתוך הסיפור שלך. כתיבתך מאד יפה ומסוגננת. לא כמו הבלגאן אצלי.

      תודה על הסיפור המקסים.

       

      אשמח גם לשוחח איתך אם תרצה כמובן.

      חברתך

      אוסי

       

        10/4/10 09:41:

      אני תמיד אומרת "שגם לכתוב על עצמך צריך לדעת איך".

      אתה מאוד מוכשר, ניסחפתי בדימיון. 

        10/4/10 00:38:

      צטט: anata1000 2010-04-09 19:07:58

      הכנסת אותי לסרט של פליני.

      תודה, ענתה. ברוכה הבאה.

       

        9/4/10 19:07:
      הכנסת אותי לסרט של פליני.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין