עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    המקרה של דאגלאס סירק

    8 תגובות   יום ראשון, 21/3/10, 09:31

    נרשם ברוח

     

     


     השיח הקבוע על משמעותם של השוליים מוביל כמעט תמיד למושגים כמו: אוואנגארד, חדשנות, מרד.  אבל מה עם העבר, מה עם כל אותן יצירות נשכחות שמוצאות עצמן מעלות אבק בארכיונים מעופשים? האם הן לא הופכות לשוליות ככל שהזמן חולף, מחכות למלומד שיגאל אותן משכחת ההמונים? ככל שהתרבות העכשווית הופכת ליותר ויותר מושפעת מהרגלי הצריכה של אנשים צעירים, כך הופכת הקלאסיקה לדבר זניח, מיושן, משמים, אנכרוניסטי (שלא לדבר על תרבות שמצולמת בשחור-לבן, שומו שמיים!) – משהו ששיך לדור אחר ושאינו יכול להביא את הקהל הזה על סיפוקו. כמובן שישנו קאנון שמקומו מובטח בתודעה – במקרה של הקאנון הקולנועי מדובר בסרטים כמו "מטרופוליס", "חלף עם הרוח", "קזבלנקה" ו"פסיכו", אולם אחוז גבוה לאין ערוך של קולנוע מצוין נשכח והופך לנחלתם של חוגים אקדמאיים ואספנים יחידים. עלותו הכלכלית של שימור הסרטים או העברתם לפורמטים מתקדמים יותר לצורך הפצה, מעוררים לעיתים התנגדות בקרב אלה שאמונים על ההפצה הזו, כמו גם על הגופים הממשלתיים-ציבוריים ששואפים בתיאוריה (ולפעמים בעיקר בתיאוריה) לשמר את התרבות שבתוכה הם פועלים. כך מוצאות עצמן יצירות מופת לשוליות, בעיקר בזכות הזמן החולף, הטרנדים המשתנים, עצלנותם ופינוקם של הצרכנים.   

    אם זאת, אותו עבר שנדחק לשוליים יכול למצוא עצמו עובר החייאה בתקופות מאוחרות יותר, בעיקר בזכות אמנים חדשים ששואבים ממנו השראה ומייצרים סביבו וייב של סקרנות והערצה. כך מצא עצמו יוהאן סבסטיאן באך, שבני תקופתו (ואפילו בניו) לגלגו עליו, הופך למרכזי בהתפתחותה של המוזיקה, תודות לעניין הרב של הרומנטים בו, מאתיים שנה מאוחר יותר. לבמאי הקולנוע דאגלאס סירק, מקרה המבחן הנוכחי, היה מזל גדול יותר, כשריינר וורנר פאסבינדר, צעיר ובועט, צפה בששה מסרטיו כעשר שנים בלבד לאחר שסיים את סרטו האחרון בהוליווד, וכתב עליהם מסה משתפכת ב-1971.  פאסבינדר, מן הסתם, לא הסתפק במלל בלבד אלא פנה ליצירה מסיבית של מחוות והתייחסויות למלודרמה הסירקית, בסרטים כדוגמת "פוקס וחבריו" ו-"פחד אוכל את הנשמה". מאז ועד היום עמדה יצירתו של סירק – המלודרמה, הצבעים, הפרשנות החברתית – במרכז ההשראה של לא מעט במאי קולנוע סופר-מצליחים כדוגמתם של פדרו אלמודובר, פרנסואה אוזון וטוד היינס (שסרטו "הרחק מגן עדן" הוא פראפרזה בוטה על סרטו של סירק "כל שהשמיים מרשים"). השימוש בכללי ההתנהגות הז'אנריים של המלודרמה תוך הטבעה של מסרים חדשניים בתוכם, כמו גם האירוניה הגדולה הכרוכה בשימוש בהם, מאפשרת ליוצרים העכשוויים הללו להגיד את כל מה שסירק לא יכול היה לומר בתקופתו (באופן בולט: סוגיות של התנהגות מינית בכלל והומוסקסואליות בפרט) . העבר שהפך לשולי מקבל חיים חדשים.

     

     

     

     

    ג'יין וויימן ורוק הדסון ב"כל שהשמיים מרשים"    

    קלאוס דטלב סירק נולד בשנת 1900 למשפחה דנית בהמבורג, הפך בבגרותו לבמאי תיאטרון מצליח בגרמניה הוויאמרית, עד שקיבל הצעה מפתה מאולפני UFA להתחיל לביים סרטים. סירק עבד בגרמניה עמוק לתוך עידן החושך של הרייך השלישי, למרות נטיותיו השמאלניות, אך החליט לברוח עם אשתו השנייה, היהודייה, ב-1937. המעבר לארצות הברית, דרך צרפת והולנד, ערך שנתיים, אך כשהגיע סירק ל"ארץ המובטחת", התקשה למצוא עבודה בתחומו ופנה לחקלאות. רק לקראת סוף המלחמה, הצליח סירק לחזור לפעילותו האמנותית שהגיעה לשיא פוריותה בסדרה של מלודרמות גדולות מהחיים שביים עבור אולפני "יוניברסל" בין השנים 1954-1959. "יוניברסל" היה מוכר כאולפן של בידור זול (סרטי B מז'אנרים שונים – אימה, הרפתקאות וכו'), וסירק מצא לעצמו נישה נוחה לעבודה כ"יצרן" של מה שכונה "סרטי נשים" או weepies (מעוררי דמע). הז'אנר, שהיה פופולארי בעיקר בקרב עקרות בית והביא עמו הכנסה נאותה, זכה לזלזול בקרב מבקרי התקופה שלא ייחסו חשיבות גדולה לעיסוק שלו בעניינים דומסטיים, בנרטיבים המופרכים שלו ובהקצנת הרגשות שבדרך כלל ליוותה אותם. הם לא שמו לב לאינטלקטואל הגרמני שלקח את הז'אנר, שתל בו מסרים אמביוולנטיים, לעיתים קרובות חתרניים, ופיתח את השפה הקולנועית שלו כפי שיכול רק אמן בעל שיעור קומה, כושר הבחנה וגישה אסתטית מורכבת. בדומה למקס אופולס, סירק היה משורר עם מצלמה, באמצעותה הוא שאף לעסוק ברגש האנושי, במושגים כמו תשוקה, חרדה, אימה, תסכול ואושר.  

     

     

     

     

    מיתרים רועמים בטונים מאיימים, מכונית מרוץ צהובה קורעת את הכביש במהירות, חוצה שדה של מתקנים לקידוח נפט. קלוז-אפ: קייל האדלי שיכור, קורע את הפקק מבקבוק הוויסקי שהוא אוחז בידו. הוא חוצה את העיירה, עובר על פני בניין חברת הנפט שבבעלותו ומגיע לבית האחוזה בה חי עם אשתו לוסי (השחקנית לורן באקאל) ואחותו מרילי (דורות'י מאלון המצוינת שזכתה על הופעתה בפרס האוסקר). עם כניסתו לשביל המוביל לבית, הופכת המוזיקה לרומנטית, קטיפתית. זהו שיר הנושא – Written On The Wind. הרוח מעיפה את העלים בפראות וכשקייל נכנס לאולם הכניסה, חודרים העלים הנשורים, הזהובים, לתוך הבית. כוחות הטבע האיתנים מאיימים להרוס את הפנים. נשמעת ירייה. הרומנטיקה מוחלפת שוב בטונים הגותיים מעוררי האימה. לוסי מתעלפת וקייל יוצא החוצה, מתמוטט על המדרגות הקדמיות. דפיו של לוח שנה משרדי מתעופפים במהירות בדיוק כמו ענפי העצים בחוץ. לוח השנה מחזיר אותנו אחורה בזמן. סצנת פתיחה אחת שאומרת הכל על תכניו של סירק, על העוצמה הרגשית הטבועה ביכולת שלו למזג בין מרכיבי הקולנוע השונים – מצלמה, פסקול, עריכה. עבור סירק המלודרמה כשמה כן היא – שילוב של דרמה ומוזיקה (מלוס ביוונית). אין בה מן הצורך לתת ביטוי לחיים כפי שהם, אלא לחיים כפי שהם נחווים: בליל של כמיהות, תסכולים וחרדות. המוזיקה בסרטיו לא באה רק להדגיש מצבים אלא דווקא לייצר אותם. כך גם התאורה האקספרסיוניסטית, הצילום דרך מראות והשתקפויות והשימוש התדיר והקיטשי בצבעים ראשוניים. כשהאלמנה קארי סופגת הרצאה מבנה בסרט All That Heaven Allows (רוק האדסון מככב בתפקיד שהפך אותו ליקיר האומה כמאהב שלה), זהו לא רק ויכוח דומסטי זניח, כפי שאולי ראו זאת חלק ממבקרי התקופה, אלא קרב של ממש בין שתי כוחות: החרות האישית מול הקונפורמיזם השמרני. הניצחון של קארי בסרט הוא לא הניצחון המלודרמטי השגור שבו הגיבורה זוכה לאהבה תוך שהיא מקבלת על עצמה את דין הקונפורמה. נהפוכו, ניצחונה הוא הניצחון הרומנטי הקמאי של רוחו של האינדיווידואל מול הכוחות החברתיים ששואפים לדכא אותה. בשנות ה-50 הייתה זו אמירה בוטה. כזו גם עמדתו ב"נרשם ברוח", שבו הוא חושף את הרקב הפושט בבורגנות האמריקאית השבעה. בני משפחת האדלי – האחים קייל ומרילי – שבויים בתוך בועה נרקיסיסטית שעומדת על סף פיצוץ טראגי, לא פחות. סצנה אחת בסרט שבה מנפץ קייל כוס על המראה שבו הוא רואה את השתקפותו החייתית, מגדירה באופן מושלם את השנאה העצמית הבוערת, את ההרס העצמי שמוביל אותו לכדי טירוף ואלימות. הפינוק, העושר והנהנתנות מובילים, על פי סירק, להידרדרות מוסרית ולמוות. אולם סרטו אינו הטפה קנטרנית ומיופייפת, אלא תיאור חסר רחמים של הטרגדיה העומדת לפקוד את הקפיטליזם האמריקאי, את אותה חברת שפע שעומדת לפשוט את הרגל. כשמרילי בוכה ומחבקת את פסלון עמוד הקידוח במשרדו של אביה המנוח, היא יודעת שלכאורה יש לה את האימפריה כולה, אך למעשה אין לה דבר חוץ מאובדן, אבל וריקנות תהומית. אבל סירק לא סוגר את החשבון סופית עם "נרשם ברוח", ובסרטו האחרון בהוליווד – Imitation of Life (בכיכובה של לאנה טרנר),  חושף את סוגיית הגזע בחברה האמריקאית ודן בכובד ראש ברעיון הפמיניסטי (נקודה שלמעשה מאפיינת את מרבית סרטיו, כולם עוסקים בדמות אישה המחפשת את מקומה בעולם של גברים). הקשר שנוצר בין האישה הלבנה למשרתת השחורה מגדיר אותן, למרות פער המעמדות, ככוח שמצליח לספק את צרכיו באופן עצמאי מניסיונותיהם של הגברים ושל השיטה הפטריארכלית לקחת עליהן חסות. הקשר הזה מקורו לאו דווקא בסולידאריות פוליטית מובחנת, אלא כחלק מיצר של הישרדות. אולם הוא בפירוש מתפתח לסוג של אהבה שיש בה משהו טהור יותר מכל ביטויי האהבה הרומנטיים הגדולים מהחיים (ובמידה לא מבוטלת, המזויפים) שמתקבלים במפגש עם הגברים. "חיקוי לחיים" הוא לכאורה מלודרמה רומנטית, אך למעשה מסמך חברתי אנטי-ריאקציונרי בדבר שחרור האישה. אפילו סיומו של הסרט שם דגש דווקא על לווייתה של המשרתת הנאמנה ולא על חתונתה של מעסיקתה, כוכבת הקולנוע. הפרידה על ערש דוויי בין שתי הנשים נראית יותר כמו פרידה מאהובה מאשר ממשרתת. לתימה הזו מיתוספים מוטיבים של פערי מעמדות, אך בעיקר פערי גזעים באמריקה שמקדשת את הלבן על פני השחור. מוטיב זה מתמצה בניסיונה של בת המשרתת השחורה למחוק את המטען הגנטי שלה ולעבור כלבנה, על מנת לזכות בכרטיס הכניסה לגן העדן הלבן של אמריקה המדושנת.

      

    לאנה טרנר וסנדרה די ב"חיקוי לחיים" 

     

     

     

     

    הסרטים הנ"ל נחשבים לפסגת יצירתו של סירק ונעשו לקראת סוף הקריירה שלו ובתקופה הזוהר ההוליוודית שלה. אולם סירק ביים למעלה מ-40 סרטים, חלקם הגדול בגרמניה עד מלחמת העולם וחלק נכבד בארה"ב בשנות ה-40, לפני שהתאפשר לו לייצר סרטים בקנה מידה גרנדיוזי, בעלויות גבוהות, בטכניקולור נוצץ ובמסך רחב. חלק מהסרטים הללו מצאו את דרכם לשיחזור והפצה מחודשת, ביניהם A Scandal In Paris (1946) ו-Lured (1947) שקיימים בספריית האוזן השלישית. כמו כן קיימת מהדורה המכילה שבע מהקלאסיקות הגדולות של סירק. מלבד שלושת הסרטים שנידונו כאן, ניתן למצוא שם את Has Anyone Seen My Gal (1952), All I Desire (1953) בכיכובה של ברברה סטאנוויק המופלאה, Magnificent Obsession (1954) המרהיב, בעל התכנים הרוחניים, בכיכובם של רוק האדסון וג'ין ווימאן (מעין חזרה גנרלית לקראת "כל שהשמיים מרשים") ו-The Tarnished Angels (1957). אתנחתא בכל הקשור בקולנוע עכשווי ונפישה במחוזות העבר של דאגלאס סירק, מאפשרים התרפקות נוסטאלגית (אפשר לצרף גם את סבתא), בידור, השכלה קולנועית ושיעור בסוציולוגיה אמריקאית.   

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/3/10 18:00:

      צטט: ערן קידר 2010-03-26 10:50:43

      צטט: shabat shalom 2010-03-26 10:15:40

      "נכתב ברוח" היה סרט להיט בזמנו אבל אז לא נתנו לו פרושים שאתה מתרכז בהם.

      ו"חיקוי לחיים" הוצג עשרות רבות של שבועות בבתי הקולנוע (ככה היו מודדים רייטינג - אז). נדמה לי שחזרו לשדר אותו בכבלים לפני כשנה.

      הייתי שמח לקרוא אצלך על פנינים קולנועיות שנשכחו משנות ה70-80.

      השבוע נזכרתי שוב בסרט שנקרא שוטטות  (walkabout) בעקבות פוסט של ריקי פרנקל.

      יש לךהמלצות נוספות? 

       

       

      אולי כי אז היה אסור לדבר על מחלותיו של הקפיטליזם, באמצע המלחמה הקרה.

       

      בהקשר של קפיטליזם וסרטים משנות ה-70 - את "רשת שידור" של סידני לומט כבר ראית?

      כן, מזמן.

      סרט חזק. גם הוא נחשב לאבן פינה בבקולנוע האמריקאי.

       

        26/3/10 10:50:

      צטט: shabat shalom 2010-03-26 10:15:40

      "נכתב ברוח" היה סרט להיט בזמנו אבל אז לא נתנו לו פרושים שאתה מתרכז בהם.

      ו"חיקוי לחיים" הוצג עשרות רבות של שבועות בבתי הקולנוע (ככה היו מודדים רייטינג - אז). נדמה לי שחזרו לשדר אותו בכבלים לפני כשנה.

      הייתי שמח לקרוא אצלך על פנינים קולנועיות שנשכחו משנות ה70-80.

      השבוע נזכרתי שוב בסרט שנקרא שוטטות  (walkabout) בעקבות פוסט של ריקי פרנקל.

      יש לךהמלצות נוספות? 

       

       

      אולי כי אז היה אסור לדבר על מחלותיו של הקפיטליזם, באמצע המלחמה הקרה.

       

      בהקשר של קפיטליזם וסרטים משנות ה-70 - את "רשת שידור" של סידני לומט כבר ראית?

        26/3/10 10:15:

      "נכתב ברוח" היה סרט להיט בזמנו אבל אז לא נתנו לו פרושים שאתה מתרכז בהם.

      ו"חיקוי לחיים" הוצג עשרות רבות של שבועות בבתי הקולנוע (ככה היו מודדים רייטינג - אז). נדמה לי שחזרו לשדר אותו בכבלים לפני כשנה.

      הייתי שמח לקרוא אצלך על פנינים קולנועיות שנשכחו משנות ה70-80.

      השבוע נזכרתי שוב בסרט שנקרא שוטטות  (walkabout) בעקבות פוסט של ריקי פרנקל.

      יש לךהמלצות נוספות? 

        24/3/10 15:52:

      צטט: אהוד אמיר. 2010-03-24 14:18:55


      לא יודע מה דעתך על אורי קליין, אבל לדעתי הוא כותב משובח ומעמיק, וזה כהקדמה לדעתי, שאתה שווה קריאה כמותו.

       

      אז עכשיו אני צריך רק לכתוב בקצב שלו והכל יהיה בסדר :)

       

      שמח שנהנית ותודה על המחמאה. אורי קליין הוא מבקר הקולנוע היחיד ששווה לקרוא. זו גם דעתי

        24/3/10 14:18:

      לא יודע מה דעתך על אורי קליין, אבל לדעתי הוא כותב משובח ומעמיק, וזה כהקדמה לדעתי, שאתה שווה קריאה כמותו.
        23/3/10 15:00:
      כל הכבוד - ממש מעמיק
        21/3/10 23:40:
      מעניין ומעורר סקרנות - הישר לאוזן השלישית..
        21/3/10 19:57:


      עוד ילמדו את הפוסטים שלך.

      שאפו.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין