עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    שחלות מחפשות חתן

    ארכיון

    פקקים באילון

    1 תגובות   יום שני, 22/2/10, 02:27


    כבר חודש שמספרים לי כל בוקר שהדר מרקס מתחתנת. "ובכן חברים", אומרת הדס אהרון, "אנחנו שמחים לבשר לכם שנפתח הפקק בכביש גהה ושהדר מרקס מתחתנת." וככה כל בוקר לאחרונה. אני קמה בבוקר אחרי לילה לא שקט, פותחת גלגל"צ, שומעת שעמוס מאוד ממחלף גנות עד גינות סחרוב ושהדר מרקס מתחתנת. לא מספיק לי שהחברות שלי מתחתנות, ושהחברות של החברות שלי יולדות, אני עוד צריכה לשמוע שהדר מרקס מתחתנת. הדר מרקס, המגישה שמשמיעה לי כל בוקר את התוכנית שנקראית "סינגל'ס", אפילו היא הבינה שהגיע הזמן לשנות תוכנית וכדאי שזה יהיה בליווי שבירת כוס. וואלה יופי. פעם כשהייתי בת עשר, אולי שתיים עשרה, היתה לי רשימה. רשימה כזו קטנה וסודית שמתארת את הבן זוג האידיאלי. לא אכפת לי לגלות לכם שברשימה הופיעו תכונות לגמרי מולדות כמו "יפי תואר","מצחיק", "חכם", "דוקטור", "הורס בג'ינס וטי שירט לבנה".  אין לי ספק שאותה רשימה נמצאה גם אצל טובות מחברותיי, למרות שבפועל מעולם לא השוונו רשימות, כי פה זה לא מכולת ואין פה רישום בהקפה. עברו כמה שנים, בחורים באו והלכו, אני באתי והלכתי ועם כל ההליכות האלו מצאתי את עצמי יושבת וחושבת, איך מכל הפקק תנועה הזה, יצא שאני עדיין במסלול הימני.  

    עשר שנים מאוחר יותר שיניתי את הרשימה למשפט אחד מסכם: "אהבה זה מי שאוהב אותך בגלל מי שאתה ומקבל אותך כמו שאתה, על היתרונות והחסרונות".  אהה. מה שקרה שאני פשוט הבנתי שערכה של הרשימה שלי הקצרה שווה כמו הנייר של הקרמבו בסוף האכילה שלו. הקרמבו היה כל כך טעים אבל מה אני עושה עכשיו עם החתיכת נייר אלומיניום שכל ביכולתו לעשות (וגם זה במידה והוא עדיין לא נקרע) הוא להתכווצץ' לעיגול שגם אותו לא יודעים לאן לזרוק. אז החלטתי שגמרנו עם הרשימות המטופשות האלו ולקחתי אז את הרשימה וזרקתי אותה לכל הרוחות או כמו שאומרים "לסל ולחסל".

    אז זהו, שלא.

     

    יחד עם המצעד השנתי, גם אני סגרתי עשור וכמו כל עיתון שישי שמכבד את עצמו, עשיתי לי את מצעד הרגעים הגדולים והטובים והרגעים שאותם הכי חשוב זה לשכוח. וכל פעם שעברתי לרגע הבא, הבנתי שחוויתי את אותם רגעים טובים יותר ומופלאים פחות - לבד. כן, ברור שהיו שם משפחה וחברים אבל לא היה שם את האיש שלי. ולא, זה לא במקום. זה לא אותו דבר. זה אפילו לא קרוב.
    אז כמו ילדה גדולה שהחליפה עכשיו קידומת, החלטתי לעשות את הדבר הכי נכון וראוי לעשות במצב כזה וזה כמובן לבכות את נשמתי. בכיתי איזה שעה (כולל הפסקות) בכל מיני מקומות ראויים לבכי טוב: בסופרמרקט ליד השקיות המתכלות, תוך כדי צחצוח שיניים, עם קריאת המיילים בעבודה, בדרך למוסך, בתור בבנק. אתם יודעים, במקומות הרגילים.  בשלב השני חלחלה בי ההכרה הפנימית, שאי אפשר להתעלם מהרשימה הזו אלא פשוט לזרום איתה,כמו בפעם ההיא שהכריחו אותי לשוט בקיאקים בנהר הירדן למרות שהזהרתי ואמרתי ששום דבר טוב לא יצא מזה, ואכן בסופו של דבר נמרחתי יחד עם הקיאק שלי על הגדה וזה עוד אחרי שנתקעתי עם הגב על הסלע הכי גדול. היה כואב אז. כואב לי גם עכשיו.

    ומה כבר ביקשתי? (להלן רשימה חלקית ולא על פי שיטת "מה אתה יכול לתרום למדינה". פה זה בדיוק ההפך, דהיינו, מה המדינה יכולה לתרום לי)

     

    אני רוצה שהגבר שלי יעזור לי להבין את המונחים הלא ברורים באוטו כמו מה ההבדל בין מים ורודים לירוקים. אני רוצה מישהו שיגיע למדף העליון כי נמאס לי כל פעם להביא את השרפרף רק כדי שאני אוכל לבשל בסיר הגדול. אני רוצה שבערב הוא יהיה בבית כי אלפי דברים קרו במשך היום ואני פשוט חייבת לספר לו. אני רוצה גבר שיקריא לי את עיתוני השבת אבל רק את המוסף ואת 7 ימים כי את גלריה אני רוצה לקרוא לבד. אני רוצה להרים את הטלפון שעושה קולות של סימסוס ולראות את השם שלו על המסך. אני רוצה שנריב על מי מכין את הקפה בבוקר ומביא למיטה. אני רוצה מישהו שיודע להיות בטמבור ולדבר בשפה של המוכר. שידע להרוג ג'וקים כי אני פוחדת פחד מוות מהם. וגם יתושים עם רגליים גדולות. ועכבישים מכל סוג. אני רוצה מישהו שיכין לי מרק עוף כשאני חולה אבל יזכור להוציא אותו החוצה כולל את כל החלקים שנשכחו במרק כי זה מגעיל אותי. אני רוצה מישהו שיצחיק אותי כל כך עד שנגיע ביחד למיון ואני אגיד שלא נעים לי אבל נתפסה לי הסרעפת מרוב צחוק. אני רוצה לדעת שאם אני רואה תמונה יפה ואומרת בקול רם שזה מזכיר לי את הציור של רותקו שאפשר ללכת בו לאיבוד כי ההפשטה שלו עברה את כל הגבולות ההכרתיים ומעתיקה לך את הנשמה, אז הוא יחייך לו בצד ויגיע להבנה שלפעמים כדאי לו פשוט לתת לי להיות.  אני רוצה שבבוקר אני אפקח את עיני והוא יהיה הדבר הראשון שאני רואה. אני רוצה שהוא ינשק אותי בנקודה בצוואר שלי שמשם אין דרך חזרה. אני רוצה להגיע למצב שלא משנה איפה אני נמצאת, אני אדע שהוא הגבר שלי. ושאני האישה שלו. שאני ארגיש, שאני אדע שהוא שם. שאני אוכל להסתכל עליו ולחשוב שהוא הגבר הכי יפה בעיני. הכי מושך. הכי מעניין. הכי בשבילי. שיום אחד הקטנה תשאל איפה אבא והוא יהיה זה שיסתובב אליה. שבחיוך אחד שלו אני אדע שהוא מכיר אותי. ואני מכירה אותו.

    אני יודעת שהרשימה הזו טיפה ארוכה ועוד חלקית, אבל זה לא ממש משנה. כי זה באמת מה שאני רוצה. אז מה נשאר לומר? אני מקווה שממש עוד רגע יפתח הפקק באיילון דרום ושאני סוף סוף אראה שהתנועה זורמת.   

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/2/10 22:22:

      עפרהלה. חייכתי

      איתיאל

      פרופיל

      ofrazart
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין