כשאתה עצוב, כשאתה אוהב , כשאתה שונא או מתאכזב, כשאתה בודד, כשאתה מחפש מקום לברוח כשחם ולהסתתר בו כשקר , כשאתה סתם כותב מכתב או שותה קפה , כשאתה נפגש עם חברים וחוזר הביתה בחושך , כשאתה קם בבוקר וקצת לפני השינה , כשאתה חושב על המילה הנכונה , כשמשהו מפריע לך , כשמישהו מחבק אותך , כשאתה מנסה לשנות את העולם, כשאתה רגיש , כשאתה עקשן , כשאתה מנסה לקרוא סימנים שאנשים נותנים לך , כשאתה מנסה לחיות , מנסה להתעורר מחלום ולהבין את המשמעות, מנסה לפענח את הזמניות שלך ושל כל מה שמסביבך.

אתה מחפש מילים שאחרים אמרו , מחפש מנגינה שאחרים כתבו כדי להבריא , כדי להבין עם עצמך את הדברים הפשוטים שלא לכולם נראים ברורים .

אתה יושב על כורסה מרופדת בחדר חשוך , היא נכנסת עם סיגר ביד ובלבוש ממלכתי , ממושקפת ועדינה. היא מתיישבת מולך. אתה מחכה לספר לה את סיפור חייך ,אתה מנסה לפתח שיחה והיא מתחילה להתנגן.עשן אופף את החדר, היא מרגשת עד דמעות אבל אתה לא בוכה , אתה ממשיך להקשיב ומנסה לדמיין את הרגעים היפים יותר של חייך, אתה עוצם עיניים ורואה רק ים כחול , מקשיב לגלים ולשקט.אתה מחזיק חזק בשלט ולוחץ על השיר הבא , המילים כאילו נכתבו עליך , המנגינה הזאת נשמעת מוכרת , היא לוקחת אותך לאהבה הראשונה וממשיכה לשניה ולשלישית , אתה חושב על המלחמה בלבנון ,התמונות הקשות עוברות מולך שוב , הפחדים ,הרצון להציל את החבר שותת הדם שלצידך, אתה חושב על האדם האמיץ שהפכת להיות במסעות בשלג, בטיפוס על הר ובהליכה ממושכת במדבר.

המנגינה הזאת מתנגנת בך כל יום וכל שעה , עכשיו היא מנסה לרפא את הכאבים , שהיא מפסיקה לדבר אליך מגיע תורך לספר על הקשיים , על התקופות האפלות שנמצאות מסביבך כל הזמן , על ההיסטוריה של אדם אחד קטן בעולם כזה גדול שאסור לו לסטות מהדרך שהוא מאמין בה אבל בכל זאת מחפש שינויים.אתה מספר לה והיא מתנגנת , אתה צוחק איתה והיא מחזירה חיוך , אתה מודה לה על שנתנה לך כוח להמשיך ליום הבא, היא תהיה פה גם מחר , על אותה כורסה אדומה עתיקה שהיא יושבת עליה כבר שנים , עם צלילים שייגרמו לך אושר לרגעים קטנים, יירפאו כאבים שמלווים אותך לאורך הזמן ויתנו לך את התשובות שאדם לעולם לא יוכל לתת.