עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סריטה

    כשסרטים ושריטות נפגשים

    ארכיון

    שבת נוסטלגית

    4 תגובות   יום שני, 1/2/10, 11:28

    סוף שבוע נחמד עבר עליי. כה נחמד, עד כי הוא דחק את הפוסט שהתחלתי לכתוב בעקבות לכתו של ג'יי די סאלינג'ר ביום שישי. ושאני מקווה שעוד אמצא לו זמן, הוא ראוי לכך. למרות ששוב גיליתי, בצער רב, שישנן אך ורק 24 שעות ביממה. אותן יש לחלק בין מטלות, רצונות, מחוייבויות, אנשים. אבל לא כך היה יום השבת שהיה.

     

    לפני שנתיים, בעודי מתגורר בדירת השותפים הראשונה שלי בירושלים, בשנה הראשונה שלי בעיר, הגה שותפי וחברי הטוב רעיון כביר. יום הולדתו חל כשבוע לפני זה שלי והוא סבר שיהיה נחמד לאחד חגיגות. הצעתו הייתה מרתון סרטי ילדים, בטעם של פעם. כל מיני זכרונות ילדות קולנועיים, שיעמדו למבחן הזמן. הרעיון קסם לי, אך בהיותי משבית שמחות ימי הולדת, העדפתי להישאר במיטה כל היום. שנתיים אחרי, הביצוע של אותה תוכנית יצא אל הפועל.

     

    הזמנתי חברים ולמזלי התברכתי בכאלה שמגיעים קומפלט עם אוכל. בין אם ביקשת ובין אם לאו. הרבה יותר מדי אוכל. את צהריי יום שבת, הקדשנו לרביצה מול המסך המרצד. היות וסרטי ילדות יש יותר מדי, הוחלט להגביל את ההיצע לדיסני בלבד. אני יודע, מדובר באולפן די מושמץ שאיבד מקסמו ואף ניכס לעצמו את אולפני פיקסאר המצליחנים, כדי שלא להתחרות ולהפסיד להם. אולם, באמת שאינני מכיר בן או בת גילי שלא גדלו על הקלאסיקות של דיסני.

     

    "בת הים הקטנה" הוא הזיכרון הקולנועי הראשון שלי. ימד"ב טוען שהוא מודל 1989, מה שאומר שהוא ודאי הגיע לקולנועי ארצנו כשנה לאחר מכן ומה שהופך אותי לצופה נלהב בן 5. בחיי שזכרתי רגעים מסויימים, ואת אורסולה המרשעת ניסיתי לשכוח ללא הצלחה עוד מאז. אחד הדברים המשונים בצפייה בסרט שגדלת עליו, הוא לצפות בו בשפת המקור. כלומר, למי שרגיל לדיבוב העברי, האנגלית נשמעת מוזר. הקולות אחרים, הבדיחות שונות. במקרה של בת הים הקטנה, כיוון שלא צפיתי בו בעשרים השנה האחרונות, לא הייתה לכך משמעות רבה. אם כי היה נחמד לגלות שסבסטיאן מתהדר במבטא ג'מייקני! Ya Man חיוך


    סוגיית הדיבוב התגלתה כמכשול אצל "חתולים בצמרת". כאן מדובר בסרט שראיתי עשרות פעמים, ואני יודע בעל פה (נסו אותי). וכאשר המשפט המוכר מבושש לבוא ומוחלף בעוד בדיחת שפה מתוחכמת שאי אפשר לתרגם – נכנעתי, התביישתי, קיפלתי זנב ושבתי לדיבוב העברי. למרות שאני מודע לחלוטין לעובדה שדיבוב הוא רציחת נשמתו של הסרט, פשוט לא יכולתי להתגבר על הנוסטלגיה.

     

    עם "אלאדין" עזרתי אומץ, ובו צפינו כולם בגרסה המקורית. אלאדין ויסמין (סליחה, ג'סמין) התגלו כשני אמריקאים מעצבנים, בתחפושת אוריינטלית. כל השאר נשארו פחות או יותר אותו הדבר, כולל ג'אפר מטיל האימה, להוציא שני שינויים מהותיים. עם כל חיבתי לטוביה צפיר, ג'יני הוא רובין וויליאמס, הוא ג'יני ולהיפך. תפקיד חייו, תפור בדיוק למידותיו. פסיכוטיות סכיזופרנית מתוקה ומקסימה במשוגעותה. רק כעת, כמעט שני עשורים אחרי שנוצר הסרט, אני מבין שטעיתי כל השנים בהתעקשותי להתרפק. הגילוי השני הוא זהותו של יאגו. ברגע שהוא פתח את הפה, כבר הבנתי במי מדובר. אבל רק אחרי הפעם הראשונה בה הפסיק עם הצגת התוכי המטופש והתנהג כעצמו, קלטתי שכל הדמות של יאגו גם היא נתפרה במיוחד עבור גילברט גוטפריד! שוב סערה בכוס מים ותגלית רחוקה מלהרעיש עבור שאר היקום, אבל רגע גדול מבחינתי.

     

    האם מרבצי הנוסטלגיה הללו עמדו במבחן? את "בת הים הקטנה" כאמור לא זכרתי כלל, אז בצפייה כמו-ראשונית התרשמתי ממנו לטובה. אחלה סרט, ממש לא רק לבנות (כפי שטענו חלק מהנוכחים בסלוני). אם כבר, מצאתי את אריק, מושא אהבתה של אריאל בת הים, יותר נסיכה מאשר נסיך. מציץ מעבר לחומות ארמונו, חולם על האחת המיוחדת, שתגאל אותו, שתציל אותו, תשחררו. אקט ההירואיזם בסיום והרושם הרראשוני של ימאי עשוי ללא חת, הרשימו אותי הרבה פחות. מדובר בבחור חובב כלבים, נגן חליל וחולם בהקיץ. לא ממש גבר-גבר טיפוסי. ל"חתולים בצמרת" יש לי חולשה איומה. זהו הסרט ממנו שאובים הכי הרבה ציטוטים הנזרקים לאוייר באופן תדיר ביני ובין אחיי. גם היום. ו"אלאדין", בגרסתו המקורית, התגלה כפנינה קולנועית רבת חן. המערכה הראשונה שלו, היא מופת של קולנוע בעיניי, מבחינת עיצוב אווירה, בניית דמויות וגם הכנת קרקע פוריה לסיפור שינבט. עד שהוא נהפך בערך באמצע לסרט... דיסני כזה. אבל עדיין מצויין.

     

    את הרווח בין הסרטים, מלבד הפסקות בליסה ולגימה, ריפדו פרקים אקראיים של "סיינפלד". החבורה הניו-יורקית הזו מדהימה אותי. הם כמו חברים טובים, שנשארו קפואים בזמן, ורק מחכים לשובך. למרות שאתה כבר יודע מה הם הולכים להגיד, זה עדיין מעניין. על אף שאת הבדיחה שמגיעה ממש עוד רגע שמעת כבר אלפי פעמים, היא תמשיך להצחיק בקול רם. ככה זה כשעושים משהו באמת חד פעמי, שאין שני לו.

     

    אה, והיה גם "וול-אי". לא בדיוק זיכרון ילדות מתקתק, אבל קלאסיקה עתידית בוודאות. גם בצפייה שלישית (או רביעית, אני לא בטוח) הסרט הזה פשוט מושלם בעיניי. בדיוק כשהיה בפעם הראשונה בו נפגשנו. בעצם לא. הוא רק משתבח מצפייה לצפייה. אם בתחילה הסכמתי עם טענות הגורסות כי חלקו השני נופל מן הראשון, כעת אינני מסכים לכך. כמות הניואנסים בהם הבחנתי בצפייה האחרונה כה רבה, עד כי אין בי יכולת להיות ביקורתי כלפיי הסרט הזה. עדיין לא. ממש כשם שאני עדיין לא מוכן, כך נראה, לירות פוסטים היישר מהבטן, ברגע שמשהו מדגדג לי באצבעות. אולי בקרוב. בכל זאת, רק עכשיו גדלתי בשנה...

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/2/10 13:29:

      צטט: ליאת z 2010-02-01 23:18:59


      רעיון מעולה. עוד חודש וטיפונת- נתת לי רעיון.

       

      אגב סיינפלד - דווקא אצלי, שעבדתי בערוץ 3 כששודרה שם הסדרה, שאספתי את כל הפרקים על המדיה נכון לאותה עת -קלטות VHS (וואלה אני דיוזאור), הסדרה כבר לא עושה לי דבר. הפסיקה לרגש אותי, אולי בגלל שראיתי אותה יותר מדי פעמים.

       

       שמעתי כבר את התיאוריה הזו על סיינפלד, מכמה אנשים. שהסדרה לא בדיוק התיישנה, אלא דהתה. שלדעת את הפרקים בעל-פה זה לא רעיון כל-כך מוצלח בטווח הארוך. אבל כל עוד יש בעולם אנשים כמו ריטה קורן, שאמרה לי פעם "אתה יודע, אם יש סיינפלד מתישהו בטלוויזיה, זה פשוט לא משנה מה ישודר במקביל או מה אני אמורה לעשות במקום לצפות בזה" - כל עוד אני לא לבד בעניין, אני מרגיש בסדר עם זה חיוך

      וזה לא קל, הרי יותר מדי פעמים בחיים שמעתי "אולי די כבר לצטט את סיינפלד?! זה נגמר, אתה יודע".

        2/2/10 13:25:

      צטט: Soul Sista 2010-02-01 21:45:45

      פוסט מקסים.

      אתה גורם לי להבין שהגיע הזמן לאיזה מרתון סרטים שכזה גם עבורי.

      המרתון האחרון שעשיתי היה של סרטי ג'ון יוז:-)

       

      ומסכימה עם כל מילה לגבי Wall-E.

      אחד לפנתאון...

       

       

      תודה לך!

      אין כמו מרתונים כדי לדפוק קצת את המוח. אישית, אני לגמרי ממליץ על מרתונים "נושאיים" (פילמוגרפיה של במאי מסויים כפי שהזכרת, או סרטים בעלי מכנה משותף כגון הנוסטלגיה שהם מעוררים במקרה הנ"ל). עדיף בעיניי על 12 שעות של כל סרטי שר הטבעות בגרסאות המורחבות (מניסיון...)

        1/2/10 23:18:


      רעיון מעולה. עוד חודש וטיפונת- נתת לי רעיון.

       

      אגב סיינפלד - דווקא אצלי, שעבדתי בערוץ 3 כששודרה שם הסדרה, שאספתי את כל הפרקים על המדיה נכון לאותה עת -קלטות VHS (וואלה אני דיוזאור), הסדרה כבר לא עושה לי דבר. הפסיקה לרגש אותי, אולי בגלל שראיתי אותה יותר מדי פעמים.

        1/2/10 21:45:

      פוסט מקסים.

      אתה גורם לי להבין שהגיע הזמן לאיזה מרתון סרטים שכזה גם עבורי.

      המרתון האחרון שעשיתי היה של סרטי ג'ון יוז:-)

       

      ומסכימה עם כל מילה לגבי Wall-E.

      אחד לפנתאון...

      פרופיל

      אורון שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      כותרות עכבר סרטים