עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    פגיון פולחני סיקהי

    6 תגובות   יום חמישי, 14/1/10, 00:22

    פגיון פולחני סיקהי 

    באוסף הפגיונות שלי מצויים שלושה סכינים סיקהים – חרב בעלת להב מצופה כרום מבריק, בנדן מצופה קטיפה בצבע בורדו; פגיון בעל ניצב מגולף כראש אריה, נתון בנדן מתכת מעוטר, אך להבו עשוי ממתכת ירודה ואין הוא מסוגל לחתוך אפילו פרוסת לחם; ופגיון פולחני. את כל הפריטים הסיקהים השגתי בעת ביקורי בעיר אמריטסאר בפנג'אב, בה מצוי "מקדש הזהב" - האתר המקודש ביותר לעדה הסיקהית בהודו.

    בזמנו היה הפגיון הפולחני אחד הפריטים היותר יפים באוסף שלי, וכיום אני מכה על חטא ההזנחה – הפגיון איבד מיופיו, כתמי חלודה זעירים פשו בחלקי המתכת שלו, וזוהרו הועם. 

    בשעת צהרים הגעתי לאולם ההסעדה הצמוד ל"דהרמסלה" - מעון חינם לפוקדים את מקדש הזהב באמריטסאר - לאחר שרכשתי באחת מחנויות המזכרות את החרב הסיקהית בנדן הקטיפה. התיישבתי בשיכול רגליים על המחצלת, חבוש כובע טמבל דהוי שפעם היה כחול, ולמותניי מונדו שחור, מעין חצאית מעטפת, שהבאתי ממדינת קרלה. עובדי המקום חילקו פנכות מתכת למאות המבקשים מזון: עולי רגל סיקהים שהגיעו לפקוד את המקדש; סיקהים שבאופן קבוע שוהים במתחם; ואורחים לרגע, כמוני. ישבנו בשורות ארוכות והמתנו לארוחת החינם.

    שכני מימין היה גבר נאה, בעל עיניים ירוקות, ערניות, ותווי פנים תקיפים. זקנו ושפמו, שזורקה בהם שיבה, היו עשויים בקפידה, ולראשו חבש טורבאן כחול מפואר. חזותו העידה עליו שהוא משתייך לחאלסה – כת העילית של העדה הסיקהית.

    "מהיכן אתה?" שאל אותי, כשהבחין שאני מתבונן בו.

    "מישראל", עניתי.

    "ישראל היא פלשתינה, נכון? אחי שרת בפלשתינה בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם", אמר בגאווה.

    "גם אתה נראה לי חייל ותיק", הערתי.

    "כן, גם אני שירתי במלחמת העולם בצבא הבריטי, ואחר כך בצבא הודו".

    "היכן שירת במלחמה, אם מותר לי לשאול?"

    "שירתי בגבול בורמה".

    "באמת? היית לוחם ביחידת הצ'ינדיטים?"

    "לא", ענה לי. "הייתי נהג ביחידת תובלה שהובילה אספקה לצ'ינדיטים".

    התאכזבתי מעט. על פי כתפיו הרחבות והמבט העז שבעיניו, היה מתאים שיהיה לוחם רב עלילות.

    "איך אתה יודע על הצ'ינדיטים?" שאל.

    "בריגדיר גנרל וינגייט, מפקד הצ'ינדיטים, שירת בשנות השלושים גם בפלשתינה, והיה ידיד גדול של היהודים. הוא הקים יחידות לוחמות של צעירים יהודים, שעזרו לבריטים במלחמה נגד 'המרד הערבי' הגדול בשנים 1936-9. גם אבי התגייס לאחת מאותן יחידות".

    השיחה התגלגלה, וגילינו שצ'רלס אורד ווינגייט הוא נשוא הערצתנו המשותף.

    לאחר הארוחה ביקשתי לצלם אותו. הוא נענה ברצון, אך ביקש ממני להמתין רגע. הוא יישר את הטורבאן, החליק את שער זקנו, ורק לאחר שסלסל את שפמו סימן לי שאני יכול לצלם. הפורטרט שלו הוא אחד מהצילומים היותר מוצלחים שהבאתי ממסעי הראשון בהודו.

    לאחר הצילום הזמין אותי ראם סינג, ידידי החדש, לביתו. הגענו לבית צנוע בן קומה אחת, שבו התגורר לבדו. רעייתו נפטרה וכל ילדיו נישאו והקימו משפחות משלהם. חלצנו את מנעלינו, והנחתי גם את תרמילי ליד סנדליי. התיישבנו בחדר הכניסה ששימש כ"סלון", וראם סינג הביא קנקן של מים קרים וכוסות, וכן מגש עם מיני תרגימה.

    בעת שישבנו ושוחחנו, הבחנתי שהחדר מעיד על ההיסטוריה של יושביו כמשפחת לוחמים. על הקיר היו תמונות של סיקהים במדים, וכולם נראו לי דומים. ראם סינג הציג בפניי את בני משפחתו. היו שם סבו ואביו, דודו ואחיו, וגם מספר תמונות שלו, שבאחת מהן צולם כשחזהו מעוטר במדליה שזכה בה בעת שירותו בגבול בורמה.

    על הקיר היו תלויות גם שתי חרבות ארוכות, בנדנים מפוארים, שגדילי בד בצבע זהוב, תלויים להן מן הניצב. ראם סינג שאל על התעניינותי בחרבות, וסיפרתי לו על אוסף הפגיונות שלי, והצבעתי על ניצב החרב הסיקהית שבצבץ מתרמילי.

    כחבר בחאלסה, כת הלוחמים של הסיקהים, הדבר מאד מצא חן בעיני מארחי. בני הכת מחויבים לשאת חרב, או פגיון באופן תמידי, כאחד מ"חמשת ה-K":   

    •     קש (Kesh) – שיער שלא עלה עליו תער.
  • קנגה (Kanga) – מסרק מעץ.
  • קצ'צהה (Kaccha) – סוג של תחתוני בוקסר.
  • קרה (Kara) – טבעת פלדה.
  • קירפאן (Kirpan) – חרב, או פגיון.
  • ראם סינג הוביל אותי אל שידה שעמדה בפינת החדר, שעליה הייתה תצוגה של שלושה  סוגי חפצים מתוך חמשת ה-K  – מסרקים, טבעות פלדה ופגיונות. היו שם כעשרה מסרקים מגולפים ופשוטים, בגדלים שונים, והיו מספר טבעות פלדה חלקות, ללא עיטורים, חלקן לחבישה על הטורבאן ומרביתן כצמידים שעונדים על היד. אני התעניינתי כמובן, במיוחד בפגיונות, שהיוו את עיקרה של התצוגה על השידה. החרבות שאפיינו פעם את לוחמי הכת, הפכו לחרבות סמליות, כמו החרב שרכשתי מוקדם יותר. גם הפגיונות שהיו פעם כלי נשק, הפכו לסמלים בלבד, ונוצרה תעשיית פגיונות, שייעודם הוא מילוי הצו הפולחני בלבד. כמו כן, היו שם גם פגיונות זעירים, שבעידן המודרני משמשים כחלק קישוטי של מחזיקי מפתחות.

    מבין כעשרים הפגיונות שהיו על השידה, עשרה בערך היו פגיונות פולחניים, עשויים על פי דגם דומה. הפגיון עצמו עשוי מקשת פלדה אחת, מהניצב ועד החוד המתעקל. הנדנים היו עשויים מעץ, מחוזקים במתכת – כסף נוצץ, או פלדה ממורטת. חלק מנדני העץ היו מעוטרים בפיתוחי זהב, וחלקם בפיתוחי ברונזה.

    ראם סינג הרים אחד מהפגיונות היותר פשוטים, בעל נדן מעץ אגוז מעוטר בברונזה, והגיש לי אותו במתנה. לא היו מילים בפי להודות לו. שמחתי על התוספת לאוסף שלי ונשאתי את הפגיון הסיקהי בתרמילי במשך החודשים הבאים, עד חזרתי לישראל.

    כיום הוא מוזנח למעצבה יחד עם יתר הפגיונות, ורק הסיפור עליו מביא לו עדנה מחודשת.          

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/1/10 22:39:

      צטט: דפדפ 2010-01-15 17:18:31

      יופי של סיפור....

      תודה, דפני, ושבת שלום, עמוס.

       

        15/1/10 17:18:
      יופי של סיפור....
        15/1/10 10:33:

      צטט: sherry refael 2010-01-15 09:13:40


      ספור יפה כרגיל.

       

      תודה, שרי.

      נכון שהתמונה של הלוחם הסיקהי מוצלחת? מאז צילמתי עוד תמונות רבות, אך אני עדיין נחשעב את זאת, וזאת של הסיקהי הזקן, בין התמונות הטובות ביותר שצילמתי.

      שבת שלום, עמוס.

        15/1/10 09:13:

      ספור יפה כרגיל.
        14/1/10 08:16:

      צטט: שולה63 2010-01-14 05:21:28

      מזכרת יפה.

      היום אי אפשר להעביר פגיון כמזכרת.

      מנסיון אישי.

      תודה, שולה.

      מזלי שנסעתי בשנות השישים, וחלק נכבד מן האוסף שלי נרכש אז. 

       

        14/1/10 05:21:

      מזכרת יפה.

      היום אי אפשר להעביר פגיון כמזכרת.

      מנסיון אישי.

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין