עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סריטה

    כשסרטים ושריטות נפגשים

    ארכיון

    שיקום העשור - השירים

    5 תגובות   יום שלישי, 29/12/09, 11:09

    כן, גם אני שונא סיכומי עשור, בדיוק כמו כולם. וכן, גם אני לא אפספס את ההזדמנות לערוך אחד פרטי למרות זאת, כמו כולם. אבל קצת אחרת. במקום סיכום, שיקום העשור. זה שקיטרתי עליו בלי הרף בלי שבאמת יגיע לו. הוא דווקא נחמד, העשור הזה. והוא גם בטח הולך להיזכר כאחד המשמעותיים בחיי, כתוחם התקופה שבין גיל 15 ל-25.

     

    את שיקום תדמיתו אתחיל בתחום המוזיקה. לפני שליכדתי את 20 השירים שעשו לי את האואיז, הייתי בטוח שראשית שנות האלפיים יתגמדו ויחווירו מול הניינטיז המונומנטליות. אך נדמה לי שהיה פייט הגון, למרות וודאות התבוסה. מסתבר שהמון אמנים שאני עדיין אוהב התחילו את דרכן בשנות ה-2000, כך שבחירת השירים מייצגת ברוב המקרים גם חיבה עזה לעבודתה המקיפה של הלהקה או הזמר/ת. לכן יהיו פה רק שירים שגיליתי בשנות ה-2000, אז הם גם נוצרו. בנוסף, חשוב לי להבהיר שלמרות שחלק מהשירים כאן לא יצטופפו תחת קטגוריית הגג של "חשובים", לי הם חשובים מאוד. ואני לא מכיר דרך אחרת לסכם תקופה, מלבד דרך חוויות אישיות.

     

    כמה מסקנות שהגעתי אליהן במהלך העבודה:

    א. עשור זה מלא זמן. אלוהים, כמה תקופות מוזיקליות היו לי בעשר השנים האחרונות. הרבה יותר מתקופות בחיים אפילו.

    ב. הטעם שלי לא כזה אקלקטי כמו שהייתי רוצה לחשוב.

    ג. רוב הדברים שאני שומע כרגע, לא הוקלטו והופקו בעשור האחרון.

    ד. מוזיקה מכירים הכי טוב מאנשים. לא מהרדיו, לא מסרטים, לא מאתרים כמו פנדורה – רק מאנשים. חברים, מכרים, או סתם מישהו שפגשתם בפעם הראשונה והאחרונה באיזה מקום, וגלגלתם איתו שיחה. אז תודה לכל מי שאי פעם חלק איתי את העדפותיו המוזיקליות.

    ה. יוטיוב הוא המצאת העשור (למרות שלא את כל הקליפים מצאתי).

    ו. יש לי חיבה עזה לאלבומי בכורה.

    זין, בטח שכחתי המון...

     

    אז הנה שירי (ואלבומי ואמני) העשור שלי, בסדר חסר חשיבות (לחצו ושמעו) :

     

    Interpol - Untitled 1

    הרצועה הפותחת את האלבום הראשון של אינטרפול, "Turn on the Bright Lights", הכתה אותי באלם והלם בפעם הראשונה שנתקלתי בה. את הלהקה הכרתי כבר מ-M2, אבל לא ממש התחברתי לסגנון שלה. חבר טוב הפציר בי לנסות שוב, הפעם כחווייה כוללת שמציע אלבום. התגובה שלי לשיר הזה, על שלוש השורות שלו, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. מהשניה הראשונה של מתקפת האודיו, מצב הרוח הנוכחי שלי נמחק במיידי, מתחלף במעין קטטוניה. בכניסה של התופים, אני כבר בוכה, ואף פעם לא ממש יודע למה. אולי כי זה כל-כך יפה. אינטרפול, על מסכי הגיטרות מערפלי התודעה וקול נביא החורבן של פול בנקס, הם הפסקול המושלם לעשור.

     

    Regina Spektor – Chemo Limo

    הו, רג'ינה רג'ינה. המלאכית העליונה. אהובתי המוזיקלית הנצחית. איזה שיר מופלא שלך לבחור? כיוון שאני אוהב את כולם באותה המידה, נלך על הפעם הראשונה ששמעתי את קולך. החשוף, מלא הכנות, הבלתי מתפשר, הלא-שם-זין-על-כלום והכה נעים לאוזן. קריספי קריספי בנג'מין פרנקלין. את ההופעה בבארבי לעולם לא אשכח, גם לא את החיוך עימו הסתובבתי בשבוע שאחרי, או את העובדה שרגליי לא נגעו באדמה גם ארבעה ימים אחרי ההופעה. מי ידע שאפשר לחוות היי טבעי ומתמשך של אושר כה צרוף? ואיך לעזאזל את מצליחה להיות כל-כך מצחיקה ומרגשת באותה נשימה? המון שאלות יש לי לרג'ינה ספקטור, זמרת העשור שלי ללא שום תחרות.

     

    Muse – Plug In Baby

    עוד אחת מסמלי העשור, היא הלהקה שאחראית לכמה מהריפים הכי מגניבים בהיסטוריה. לכן גם בחרתי בשיר הזה שלהם, שהוא לא האהוב עליי ביותר, אבל הוא זה שהכיר לי את גאוניותו של מאט בלאמי והוא ללא ספק ריף כל הריפים. כמה כישרון בבנאדם אחד? גם שירת פאלצט מצמררת, גם פסנתרן בחסד וגם האיש שעושה דברים שלא ידעתי שאפשר לעשות עם גיטרה חשמלית. אם בתחילת העשור חשבתי שהבס-תופים שם רק כי בלאמי לא יכול לנגן בכל הכלים בבת-אחת, האלבומים האחרונים התיכו את הבסיסט והמתופף לישות אחת שלחלוטין נמצאת ברמה של הסולן/גיטריסט הכל-יכול.

     

     

    Kings of Convenience – Winning a Battle, Losing a War

    סיימון וגרפונקל הנורווגים, אחראים למוזיקה היפהפיה ביותר ששמעתי בעשור זה. כה יפהפיה, עד כי רק מלנסות ולתארה במילים עלות בי דמעות. כמה רוך, אלו מלודיות וכיצד מגיעים שני בני תמותה עם גיטרה לנשגבות נעלה שכזו – לעולם לא אוכל לתפוס ולהכיל באמת. גם במקרה של מלכי הנוחות הסקנדינבים, בחרתי בשיר הראשון של אלבום הבכורה (בעל השם המבריק והמייצג “Quiet is the New Loud”), יצירת פאר שמימית בעיניי. כלומר, באוזניי.

     

    Kings of Leon – Red Morning Light

    חבורה מלכותית נוספת, אך שונה לחלוטין. משפחת פולוויל המורחבת מנאשוויל, טנסי, נשמעה לי בהתחלה כמו פארודיה על רוק אנד רול. אבל אחרי אלבום מופת אחד (“A-Ha Shake Heartbrake”) ועוד שניים מעולים שהפכו אותם למיינסטרים לכל דבר – שוב קרץ לי הסאונד הבתולי יותר. לעניות דעתי, זו אחת הלהקות שביצעה את המהפך הסגנוני הכי קיצוני בין האלבום הראשון לשני (גם מבחינת הלוק!). השיר הזה, שמתחיל הכי מהר שלו ואז לאט לאט מגביר (כפי שלימדו אותנו ב”מבצע סבתא”), הוא כל-כך מסטול וכל-כך רחוק משלימות בלי להתנצל, שזה פשוט מגניב.

     

    Arctic Monkeys - I Bet You Look Good On The Dancefloor

    על החיבה שלי לכל דבר בריטי אין צורך לבקש סליחה. וכאשר מדובר ברוק, במבטא קוקני זה תמיד נשמע יותר טוב. הקופים הארקטיים וזעם הנעורים המתפוצץ שלהם, הם הנירוונה של שנות האלפיים. הם הזכירו לי למה המציאו את הדיסטורשן, פצפצו לי את המוח עם שני אלבומי ענק בתוך שנתיים (שניהם די שונים למרבה הפלא) והם הדבר הכי מרענן שקרא לבריט-פופ בעשור החולף. כי מעבר לסליידים ולחבטות המהירות בגיטרה, אלכס טרנר הוא משורר מדהים שמבטא את מחשובותיו של דור שלם בסטייל מיוחד במינו.

     

    Azure Ray – November

    מכל מה ששמעתי מאת הצמד הנשי המופלא הזה, הכי קרוב לליבי הוא האי.פי. “נובמבר". ומכל הדיסק הקצר והנפלא הזה, הקטע על שמו הוא קרוי הוא האהוב עליי ביותר (למרות תחרות קשה מצד “No Signs of Pain”). עובדה ידועה היא שאין כלי מרגש מן הכינור, אבל אין הרבה שירים שמועכים לי הלב בצורה כה מוחשית, מרטיטים פיזית את נימי הנימים של נפשי ומעוררים בי התרגשות עד לשד עצמותיי. שוב, כנראה בגלל החיבור הפאבלובי לרגעים מוכרים בעבר שלי.

     

    The Black Heart Procession – It's a Crime I Never Told You About the Diamonds in Your Eyes

    אני חובב מושבע של שמות ארוכים מדי. לשירים, להקות, דיסקים, וואטאבר. אבל זו כבר מנת יתר של מילים, בתחשיב כולל של שם השיר והלהקה, שהיא, אגב, עוד אחת מאותן להקות שאני מצטער שטרם יצא לי להכיר לעומק, לאורך ולרוחב. יש משהו בעבודת הפסנתר שם שנוגעת בי. לראייה, השיר הזה, המינימליסטי, הלוכד כאילו כבדרך אגב והחביב עליי מכל הרפורטואר הידוע לי שלהם. וזה שהוא מזכיר לי מישהי, וודאי מוסיף לו נקודות.

     

    Beirut - Nantes

    זאכרי קונדון, הידוע גם כבירתה של לבנון משום מה, הוא תופעה. אין שום דבר של הבחור הזה שאינו זהב טהור, תענוג לאוזניים. הוא נמצא עכשיו בפאזת התנסויות אלקטרוניות, כך נדמה, אבל את מרבית הקריירה בילה הנשפן והזמר בהלחנת נעימות צועניות/בלקניות/מארשיות עדינות אך מרקידות. צליל קולו מפיל אותי לרצפה, באופן די מילולי, וגם משלח את מחשבותיי לנדידה אל מקומות רחוקים. לברור שיר אחד יהיה פשע, משום שאפקט ביירות עובד הכי טוב באלבומים. ובכל זאת, השיר הזה הוא אחת התשובות היותר מוחצות ששמעתי לתהייה האם מוזיקה יכולה להיות צבעונית, והוא ממסטל ומשכר באופן טבעי אך זר לגמרי.

     

    Coldplay – Shiver

    לאלבום האחרון שלהם אפילו לא טרחתי להקשיב, ואת הקודם (“X&Y”) לא היה לי בבית לולא הייתי מקבל אותו במתנה. אבל "Parachutes” הוא גאונות צרופה לפי דעתי, ולעד יהווה אנדרטה וקפסולת זמן לתקופה מסויימת שהייתה לי בחיים. כל שיר הוא ממתק מלא טעמים סותרים בבונבוניירת הבכורה של קולדפליי, ואני בחרתי את השיר שלהם שמסכם את רובם המכריע של "חיי האהבה" שלי ברובו המוחלט של העשור. הקול שאין דומה לו שבוקע מפיו של כריס מרטין, בשילוב עם ריף הגיטרה המחלחל עד שמתנחל בכל חדרי הלב - מזכירים נשכחות. מי יודע אם עוד נשוב וניפגש, קולדפליי ואני. אבל לפחות תמיד תהיה לנו התקופה ההיא.

     

    The Coral – Dreaming of You

    בתכל'ס, ממש לא ידעתי באיזה שיר של האלמוגים האהובים עליי לבחור. אני אוהב אותם גם כשהם מתפרעים (“Skeleton Key”) וגם כשהם מלטפים (“Pass it On”) ואני בעיקר מאוד אוהב אותם. כנראה הלהקה שאני הכי שמח שהכרתי בעשור האחרון, אשר פיתחה את טעמי ופתחה בפניי דלתות לעולמות מוזיקליים חדשים. הם לגמרי הגיעו הנה במכונת זמן, היישר מהסיקסטיז, אין לי ספק. לבסוף, בחרתי בשיר שלהם שמצליח להיות גם וגם, ושיר שהוא כיף גדול בכל שמיעה.

     

    Razorlight – Golden Touch

    להקה נוספת שגירתה לי את בלוטת הרוק הבריטי בעשור שעבר, הם הלונדונים המדליקים בעלי מגע הזהב. הם לא שינו את פני המוזיקה ולא הפגיזו עם סאונד שטרם נשמע כמותו. הם פשוט Good Old Fashioned Rock and Roll. בחרתי במגע הזהב כי אני חושב שהוא מייצג אותם נאמנה, למרות שאין בו שורות מתוחכמות ומפילות כמו ב-”L.O.V.E” או צווחות קורעות לב כמו ב-”Into the Sea”, אבל הוא השיר שהכי מזוהה ומסכם אותם עבורי.

     

    Weezer - Island in the Sun

    הנה להקת ניינטיז שאני מאוד מסמפט ושהמשיכה איתי גם לעשור הנ"ל. למרות שהדיסטורשן יותר מזוהה עם החנונים המגניבים מלוס-אנג'לס, השיר שלהם שהכי זכור לי בעשר השנים האחרונות הוא דווקא הבלדה הכובשת בפשטותה, עם השורות המנצחות ואווירת החופש המוחלט. כמובן שהגיטרות מגיעות בחלק האחרון, אבל הן רק מעצימות את הנועם שהיה לפניהן. עם או בלי קשר, זה גם אחד הקליפים היותר מעולים שנעשו העשור.

     

    R.E.M – the Great Beyond

    נכון, זה מתוך פסקול של סרט (“איש על הירח”, הכה חביב עליי). אבל השיר הזה הוא סוג של תמצית מרוכזת של ענקית הרוק הזו. כמו לקט של מכלול יצירותיהם, במובן הכי חיובי של המילה. אם ללהקה יש נשמה, השיר הזה הוא הנשמה של REM. איזו עוצמה עדינה, מילים מסחררות, הרמוניות נשגבות. אני מנחש שאם כל אחד בעולם יעצום עיניים ויקשיב, הוא יראה פחות או יותר את אותן תמונות שיראו כולם. ככה זה כשמוזיקה מצליחה לעורר רגשות אמיתיים.

     

    Queens of the Stone Age – Go with the Flow

    מלכות תקופת האבן, או "קוסטה" כפי שאני מכנה אותם, מזכירים יותר דברים שנהגתי לשמוע בסוף העשור הקודם. על הסאונד המטונף והגישה המאצ'ואיסטית ספק בצחוק ספק ברצינות כל-כך תהומית שהיא מצחיקה. השיר הזה, הוא המנוני וסוחף מכדי להתנגד לו או לעמוד בפניו, והוא מגיע בחבילה עם קליפ כל-כך סקסיסטי שהוא כבר פארודיה עצמית.

     

    The Doves – Caught by the River

    היונים הם להקה שטרם חקרתי באמת. למרות שאני אוהב הרבה שירים שלהם, הדיסקוגרפיה שלהם עדיין לא מפארת לי את המדף. אבל השיר האחד הזה, מעורר בי השראה ברמות אחרות. אני מקשיב לו כאשר אני זקוק לתמיכה, למרות שיש שיאמרו שבחלקו הוא לא מאוד מעודד. אבל אני לא שומע את אלה שיאמרו, כי אחרי דקה וחצי השיר ממריא ואני יחד איתו. נדמה לי שלזה מתכוונים כשאומרים "מרומם רוח".

     

    אלג'יר – בתוך הצינורות

    האלג'ירים תפסו אותי בתקופה הכי מדכאת בחיים, והם בדיוק מה שהייתי צריך – מצד אחד, מישהו שיבין אותי ומצד שני, מישהו עם צרות גדולות יותר. בזמן שאל הקול של אביב גדג' לקח לי כמה וכמה שמיעות להתרגל, גבריאל בלחסן תפס אותי מהפעם הראשונה. למרות שהוא לא ממש מייצג את האלבום. אני בכנות חושב שזה אחד מ"שירי הגיטריסטים" הגדולים ששמעתי, פרנואידי ואסוציאטיבי ברמה שלא הכרתי וכזה שמסתיים בקרשנדו אדיר של סולו גיטרה מעיף.

     

    הבילויים – אוטו זבל

    הבילויים הם ללא ספק הדבר הכי נוקב, שנון ופראי שהציעה לי המוזיקה הישראלית בעשר השנים האחרונות. ואני הכי אוהב אותם כשהם קצביים וקרקסיים. זה הולך טוב עם הפארודיות הפסיכית, הציניות שיכולה להקפיא קרחון והשנינות החדה מכל תער. למרות שאלבומם השני, “שכול וכישלון", שכלל את יכולותיהם המוזיקליות והמילוליות לשיא, אני מעדיף את התקופה הבתולית יותר שלהם. כשבאמת היממו את האוזן ואמרו לכולם את כל מה שהם לא רוצים לשמוע, ואף השכילו להצחיק עם תובנות כמו "אם לחיות עמוק בזבל, לפחות בנסיעה".

     

    מרסדס בנד – היו לי תקופאו (היו לי תקופות)

    נכון שעכשיו הם תל-אביביים ומאגניבים ואני לגמרי מכור לאלבומם השני והשונה, “תביאו בירות". אבל מרסדס הם בשבילי קודם כל מכונת הגרוב הכנענית האולטימטיבית, הFאנק הצברי בהתגלמותו. את "האלבום הירושלמי", כלומר הבכור שלהם, אני יודע בעל-פה. ואני לא מתכוון רק למילים. הניסיונות שלהם להגדיר את הגבריות הישראלית והשוביניזם המוגזם מכדי להיות אמיתי, הם רק תירוץ למוזיקה מצויינת ומקפיצה. כמו במקרה של אלג'יר, בחרתי בשיר שבו דווקא הגיטריסט מזמר. אבל רק בגלל ש"היו לי תקופאו" הוא בכלל שיר אבוד של רד הוט צ'ילי פפרס (כולל סולו ג'ון פרושיאנטאי להפליא).

     

    Red Hot Chili Peppers – Fortune Faded

    רד הוט הם החברים הכי טובים שלי, עוד מתחילת התיכון. עברנו הכל יחד, את הכי טוב ואת הנורא ביותר. אם תשאלו חברים אחרים שלי מהי הלהקה האהובה עליי, בטוחני שהם יגידו רד הוט. אם תשאלו אותי, אגיד שאני לא נוהג לערוך דירוגים שמסתיימים ב"הכי הכי בעולם". אבל בהחלט יש מצב...

    בניגוד לעשור הקודם שהתחיל עם "Blood sugar" ונסגר עם "קליפורניקיישן" (שתי מתות-אל לאנושות), את התקופה המבוגרת בה נמצאה הלהקה בעשור הזה פחות חיבבתי מבין כל התקופות שלה. אבל נו, לפחות הם מזדקנים בכבוד במקום להפוך לפתטיים (אהמ, אהמ... סליחה, הייתה תקועה לי מטאליקה בגרון.). וכמובן שזה לא אומר שכל שנה בה יצא דיסק חדש של רד הוט, הוא לא היה הדבר הכי אהוד עליי. כנראה בגלל שהסאונד שלהם כבר יושב לי בול על האוזן. אז למרות "By the Way” העמוס ו-”Stadium Arcadium” הכפול, ברחתי דווקא שיר שהוא לא מתוך שום אלבום, שבו הם מזכירים לכולם איך נותנים בראש! (וגם איך עושים קליפ).

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/12/09 10:05:

      צטט: Soul Sista 2009-12-29 21:44:19

      תשמע, יש לך אחלה טעם :-)

      הרבה מהדברים שציינת אני אוהבת גם, מלבד חריגות קלות (אף פעם לא מתתי על קולדפליי, אני מודה).

      אגב, אע"פ שחיבבתי את הארקטיק מאנקיז גם קודם, אני מודה שאלבומם האחרון הפתיע אותי במיוחד בכיפיות שלו.

      וחוץ מזה, אספר לך שהייתי בהופעה לש Weezer בלונדון, אע"פ שהם לא להקה היסטרית בעיני- הם בהחלט סיפקו את הסחורה.

       

      יופי של סיכום מושקע.זה לא פוטר אותך מסיכום קולנועי, כמובן.

       

       די! כולי קנאה... (מה שהופך אותי לירוק-אדום, כי גם המחמאות של כולכם שינו לי את הצבע).

      וויזר היו אחת האהובות עליי בניינטיז, השמועות אומרות שהם מופיעים מעולה.

      ואני עדיין לא סולח לעצמי (או לגורלי), על שנגמרו הכרטיסים להופעה של הארקטיק מאנקיז בשבוע שהייתי בלונדון, אי שם ב-2006.

       

      הסיכום הקולנועי עוד יגיע, אחרי ניסיון לתמצת גם את התחום הכי חלש שלי - הסדרות, שהרגע העליתי.

        29/12/09 23:37:


      סיכום נפלא.

       

      כה רבים מוצלחים ואהובים. תענוג

        29/12/09 21:44:

      תשמע, יש לך אחלה טעם :-)

      הרבה מהדברים שציינת אני אוהבת גם, מלבד חריגות קלות (אף פעם לא מתתי על קולדפליי, אני מודה).

      אגב, אע"פ שחיבבתי את הארקטיק מאנקיז גם קודם, אני מודה שאלבומם האחרון הפתיע אותי במיוחד בכיפיות שלו.

      וחוץ מזה, אספר לך שהייתי בהופעה לש Weezer בלונדון, אע"פ שהם לא להקה היסטרית בעיני- הם בהחלט סיפקו את הסחורה.

       

      יופי של סיכום מושקע.זה לא פוטר אותך מסיכום קולנועי, כמובן.

        29/12/09 17:22:

      צטט: rotemmon 2009-12-29 16:03:36


      מקורי מקורי מקורי,

      אחד הסיכומים היותר מיוחדים של העשור הזה!

       

       

      תודה רבה!

      מקווה שיהיה לי כוח לעוד שניים כאלה, על טלוויזיה וקולנוע, ביומיים הקרובים...

        29/12/09 16:03:


      מקורי מקורי מקורי,

      אחד הסיכומים היותר מיוחדים של העשור הזה!

      פרופיל

      אורון שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      כותרות עכבר סרטים