עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    "זכור את יום השבת..." בדרך לסרינגר

    7 תגובות   יום חמישי, 24/12/09, 08:27

    "זכור את יום השבת..." בדרך לסרינגר

    שבת בבקר. אני בדרך הראשית מעמק גולמארג בחזרה לסרינגר. השמים כחולים לחלוטין, ללא כל ענן, אך האוויר צונן - בתחילת אפריל עדיין קר בקשמיר. 

    כמנהגי, לא עמדתי בצדי הדרך על מנת לעצור מכוניות, אלא התחלתי לצעוד, מנסה לעצור את המכוניות החולפות על פניי. לא היו רבות כאלה, והמעטות שהיו, לא עצרו.

    הנופים בקשמיר מקסימים, ולא היה אכפת לי לצעוד ולהנות מקסמם. באופק נראו שרשרות הרי ההימאליה ופסגותיהם המושלגות – גושים עצומים של שחור-אפור וכיפות צחורות לראשם. בצדי הדרך היו שדות מעובדים, חלקם ירוקים וחלקם רק חרושים, אך חלק מן השדות היו שדות חרדל מרהיבים. הצבע הצהוב של פרחי החרדל היה עז שבעתיים באור השמש, באוויר הצלול ותחת שמים כחולים, ממש תאווה לעיניים.

    פגשתי איכר מהדס אחר הבופלו שלו, נושא את מחרשת העץ על כתפו. אינני גבוה, אך הוא נראה לי נמוך קומה במיוחד, וגם הבופלו היה קטן יותר מן התאואים במישורי הודו. למעשה כמעט כל תושבי קשמיר הם קטני קומה, וכך גם בהמותיהם. הכל נראה קטן בעמק הזה, כמו צעצועים בעולם של אגדות. 

    צפיתי בעמק קשמיר לראשונה, כאשר שני הנהגים שאספו אותי כטרמפיסט, עצרו בצד הדרך, לאחר שחצינו את המנהרה המחברת את קשמיר ליתר העולם בעונת החורף. עמדנו ליד מעקה הכביש והשקפנו אל העמק שמתחתינו. המישור נראה כמטפחת ראש, משובצת בחלקות צבעוניות - חום, צהוב ומבחר גוונים של ירוק. פסי כסף של נחלים ריצדו באור השמש, ובתי הכפרים נראו כמו קופסאות גפרורים, שגגות קש הולבשו על ראשיהן. מראש ההר הכל נראה מאד קטן ואני הרגשתי כמו גוליבר הצופה בליליפוט, ארץ הגמדים. 

    בצהרים סעדתי את לבי בצ'פאטי ודאהל באחד הכפרים, והמשכתי בדרכי. צעדתי כבר מספר שעות מבלי שאף מכונית עצרה לי, ולמרות שאני חילוני ובפירוש אינני מאמין ב"השגחה אישית", לא יכולתי להימנע מהרהור: "אלוהים מזכיר לי ששבת היום, ואסור לנסוע". 

    בשעת אחר צהרים מאוחרת עברתי בעוד אחד מן הכפרים שנבנו לצד דרך המלך. חבורה של ילדים בני 12-13 הקיפה אותי וכולם יחד ניסו לתקשר אתי בקשמירית. הסברתי להם באנגלית שאינני מבין, וגם אמרתי בהינדי שאינני מדבר קשמירית: "קשמירי נה בולטה".

    הם התפזרו ואני המשכתי ויצאתי מתחום הכפר. לפתע שמעתי מאחורי קריאות "סר! סר!". פניתי לאחור וראיתי ארבעה ילדים, כנראה מאלה שפגשתי קודם, דולקים אחרי בחברת איש כבן ארבעים.

    "שלום לך, אדוני", אמר לי האיש באנגלית, מנסה בקושי להחזיר לעצמו את הנשימה הסדירה.

    "שלום גם לך".

    "הילדים האלה באו להודיע לי שעברת בכפר", אמר ברשמיות, "ואני מבקש שתסור להתארח אצלי".

    "תודה על ההזמנה, אך נראה לי שאמשיך בדרכי", אמרתי.

    "תראה, מתחיל להיות מאוחר, למה שלא תבוא אלי ותמשיך בדרכך מחר בבקר?"

    כל נורות החשדנות האדומות נדלקו אצלי, אך היה משהו אמין באיש הניצב מולי.

    "מדוע זה כל כך חשוב לך שאבוא להתארח?" שאלתי.

    "אני הרופא פה בכפר, ואין לי כאן הזדמנויות רבות לשוחח עם אנשים מן העולם הגדול", אמר. "יתר על כן, גם משכילים אין בכפר, ואתה נראה לי אדם משכיל".

    "תודה לך", השתכנעתי, והלכתי בעקבותיו. 

    ביתו לא היה אמנם רחוק, אך עד שהגענו אליו השמועה על האורח הזר כבר עשתה לה כנפיים, ובשער החצר ועל השביל המוליך לבית התגודדו גברים רבים. גם הם, כמו הילדים באו לחזות ב"תופעה" הנדירה.

    הרופא הכניס אל ביתו כעשרה אנשים, סוחרים ופקידים, מן היותר משכילים, שידעו גם מעט אנגלית. כל היתר צבאו על החלונות, מנסים לקלוט מה נאמר בפנים. 

    סיפרתי שאני מישראל ושאני במסע להכרת התרבות ההינדית בהודו. מרבית תושבי קשמיר הם מוסלמים, וכאלה היו גם הרופא ואורחיו, ואפשר היה לצפות שהזכרת ישראל, וגם ההינדואיזם יעוררו רגשות שליליים כלפי, אך לא כך היה. מצוות הכנסת האורחים גברה על כל שיקול אחר, אם היה, והרופא נתן הוראה להגיש תה לי, וליתר האורחים.

    הרופא ואני ישבנו ושוחחנו, יחד עם חלק מן האורחים שנמצאו להם כסאות, ואילו האחרים צפו בנו, צמודים לקירות של החדר הקטן. זכור לי בעל מכולת מבוגר שעמד בפתח, צופה בדריכות במתרחש, משתדל בכל כוחו לקלוט את הנאמר, ולא אומר דבר.

    דיברנו על נושאים רבים ומגוונים והזמן חלף בעצלתיים. בשלב מסוים, הרופא ביקש את סליחתי, והוא ואורחיו פרשו שטיחונים קטנים, פנו דרום מערבה לכיוון מכה, והתפללו אחת מחמש התפילות היומיות. כיהודי, זו היתה לי אחת החוויות המוזרות שחוויתי בהודו!

    סעדתי בחברת מארחי גם את ארוחת הערב, והדבר היחיד שזכור לי ממנה הוא שתיית חלב בופלו. למחרת בבקר נפרדתי ממנו לשלום, ולא שמרנו על קשר עד היום.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/10/12 01:07:

      צטט: הלנה היפה 2012-10-05 18:33:03

      עמוס, מפגש מרתק בין אנשים מקות העולם. אכן המציאות עולה על כל סיפור.

      תודה רבה, לאה.

      סליחה על האיחור בתגובה.

      עבורי כמזרחן, המפגש עם המוסלמים בקשמיר היה חוויה מיוחדת.

      הזדמנתי למספר מצבים הזויים במסעי הראשון בהודו, שגם במאמץ עילאי, לא הייתי מסוגל לדמיין אותם.

      כל טוב, עמוס.

        6/10/12 18:56:

      צטט: עמנב 2012-10-05 01:08:59

      צטט: מרב 1956 2012-10-03 21:38:47

      איזה יופי

      מצוות הכנסת האורחים הגוברת על רגש של איבה, או חשדנות

      תודה, מרב.

      אינני זוכר שחשתי באיבה או בחשדנות, רק בסקרנות רבה, ברצון שלא להפסיד את ה"אקשן" הנדיר כל כך בכפר נידח שכזה, וכמובן - הכנסת אורחים הודית/מוסלמית.

      מועדים לשמחה, עמוס.  לא אתה עמוס אלה הם  כפי שאתה כתבת: "אפשר היה לצפות שהזכרת ישראל, וגם ההינדואיזם יעוררו רגשות שליליים כלפי,"
      .וגם לא אתה הוא המכניס אורחים אלא הם

        5/10/12 18:33:
      עמוס, מפגש מרתק בין אנשים מקות העולם. אכן המציאות עולה על כל סיפור.
        5/10/12 01:08:

      צטט: מרב 1956 2012-10-03 21:38:47

      איזה יופי

      מצוות הכנסת האורחים הגוברת על רגש של איבה, או חשדנות

      תודה, מרב.

      אינני זוכר שחשתי באיבה או בחשדנות, רק בסקרנות רבה, ברצון שלא להפסיד את ה"אקשן" הנדיר כל כך בכפר נידח שכזה, וכמובן - הכנסת אורחים הודית/מוסלמית.

      מועדים לשמחה, עמוס.

        3/10/12 21:38:

      איזה יופי

      מצוות הכנסת האורחים הגוברת על רגש של איבה, או חשדנות

        30/12/09 11:20:

      צטט: power to the pilpel 2009-12-30 10:42:40

      יותר מכל התרגשתי בשמם

      של הצובאים על הבית,

      אלו שלא הבינו את השפה,

      אבל חשו כי רגע גדול לפניהם.

      זו באמת היתה עבורם חוויה מיוחדת.

      לעיתים רחוקות היה תייר מערבי עוצר בכפר, שאין בו כל ייחוד עבור התייר.

      אם היית בהודו, בוודאי נתקלת בסקרנות המאפיינת אותם, בעיקר במה שנוגע לזרים.

      לא פעם ניגשו אלי אנשים וביקשו פשוט להצטלם אתי, מכיוון שהגעתי מעולם רחוק וזר.

        30/12/09 10:42:

      יותר מכל התרגשתי בשמם

      של הצובאים על הבית,

      אלו שלא הבינו את השפה,

      אבל חשו כי רגע גדול לפניהם.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין