עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    הפה הלוהט - ג'וולמוקהי

    2 תגובות   יום שלישי, 22/12/09, 10:55

    "הפה הלוהט" - ג'וולמוקהי - אתר בלתי מבוקר

     

     

    דהרמסאלה היא אתר "חובה" כמעט לכל תרמילאי ישראלי המטייל בצפונה של הודו, אך רק מטיילים מעטים מכירים את מקדש ג'וולמוקהי, ועליי להודות שגם אני פסחתי עליו.
    ג'וולמוקהי (Jwalamukhi) - "הפה הלוהט" - הוא מקדש מפורסם ברכס המערבי של ההימאליה. במקום יש נביעה של גז טבעי הבוער בתשע להבות שכולן נחשבות להתגלמויות של האלה, והגדולה שבהן נקראת מהאקאלי - "קאלי הגדולה".
    לתועלתם של המבקרים העתידיים בדהרמסאלה, אני מצרף בזה את תיאור ביקורו במקום של החכם הדרומי סוואמי טפובן מהאראג', בראשית המאה הקודמת, כפי שהוא מופיע בספרו "מסעותיי בהימאליה", בתרגומי. במקום הערות שוליים, הכנסתי
    כאן את הערותיי בסוגריים בכתב נטוי מודגש.


     

    בכל רחבי הודו סוגדים לאין ספור אלים ואלות, שהפוראנות מלאות בשבחיהם. למרות זאת, איש אינו יכול לומר בביטחון היכן ומתי אלים אלה נולדו, והדיווחים של ההיסטוריונים הם בלתי שלמים ובלתי מספקים. על פי המסורות הנצחיות, ג'וולמוקהי היא אחת מריבוי הצורות של האלה האם. גם סביבתו של מקדשה נודעה בשם "ג'וולמוקהי". (לתשומת לב המטיילים - העיירה ג'וולמוקהי מצויה כ-70 ק"מ דרומית לדהרמסאלה).
    המקדש מצוי בגובה של כ-2000 רגל מעל פני הים, בעמק של ההימאליה. הדרך אליו מתחילה בעיר הושיירפור שבפנג'אב. ממשיכים צפונה בדרך לאורך כ-50 מייל, מטפסים על גבעות וחוצים מישור של אדמה בהירה וחורשות של שיחים ללא עצים, ומגיעים לבסוף אל המקדש המפורסם.


    * * *


    ביליתי את הלילה בכפר על גדות הנהר, ולמחרת הגעתי לג'וולמוקהי. המקום נראה לי ככפר גדול בעל אוכלוסיה ניכרת. ביליתי שם מספר ימים כאורחו של מנהל הדואר, ברהמין פנג'אבי. ג'וולמוקהי הוא מקום נחמד, מוקף יערות מכל צדדיו ומעוטר במטעי פירות. אולם בחום הלוהט של התקופה, יופיו נראה כהולך ונעלם. ובכל זאת היה בו משהו מושך. המקדש האצילי, בוהק בזהב ממורט, עמד זוהר בשמש (כיפות המקדש צופו בזהב בתרומתו של המלך רנג'יט סינג (Ranjit Singh), לאחר ניצחונו באפגניסטאן בראשית המאה ה-19). בתוך המקדש אפשר היה לראות להבות פורצות במקומות שונים. בזמן ביקורי ניתן היה לראות רק שבע או שמונה להבות, אולם נאמר לי שבזמנים אחרים אפשר לראות עוד הרבה יותר. המדענים טוענים שהלהבות נוצרות מסלעי הגופרית, אולם חסידי האלה ג'וולמוקהי מאמינים שהאלה עצמה מתגלה בלהבות אלה. עבורם, הסברי המדענים אינם ערבים לאוזן, למרות שהם אמת.
    סלעי גופרית לוהטים דומים מצויים גם במקומות אחרים בהימאליה. במקומות כמו בדרינאת וג'מנוטרי, פלגי מים עוברים דרך להבות הגופרית ומגיעים לרתיחה לפני שהם פורצים אל פני האדמה כמעיינות וכנביעות. התופעה הנדירה מולידה תחושה של פליאה ויראת כבוד אצל אנשים פשוטים, המחשיבים אותה כעל-טבעית. מטרתם של החכמים הקדמונים, בהכירם במקומות אלה כבמקומות קדושים של פולחן, הייתה להסב את תשומת הלב של ההמונים הנבערים מן ההנאות הגשמיות הגסות, אל מטרות נעלות ונאצלות יותר, כפי שהדבר מתברר מבחינת המקדשים החשובים שנבנו במקומות אלה.
    הקירות הפנימיים של מקדש ג'וולמוקהי בנויים מאבנים מלוטשות. מסדקים מסוימים בקירות אלה פורצות הלהבות ומעוררות יראת כבוד אצל רואיהן. סגדתי ללהבות אלה ולפסלים במקדש בדבקות עמוקה. הכוהנים במקדש סיפרו לי בגאווה כיצד אכבר (Akbar), השליט המוגולי הגדול, ורנג'יט סינג, "אריה הפנג'אב", ביקרו במקדש והגישו מנחות לפני המזבח. כמו באתרים קדושים אחרים, ראיתי גם כאן קבצנים רבים בתחומי המקדש. הם חיים על נדבת ידם של תושבי המקום ושל עולי הרגל המגיעים למקדש.
    זוהי חובתו המצפונית של כל ""בעל בית"" לעזור לחסרי הישע , מכיוון שאין בעולם עוד פעולת צדקה שתשווה לעזרה לעניים ולאומללים. הגוף החי הוא מקדשו של האל - קאשי (בנרס- ורנסי - אתר העלייה לרגל על גדות הגנגס הזוכה למספר המבקרים הגדול ביותר בהודו) וראמשוורם (ראמשוורם נמצאת על שפת הים בקצה הדרומי של הודו וגם המקדש העצום במקום זוכה לביקוריהם של עולי רגל רבים. בביקורי בו בשנת 1966 התפעלתי ממספרם הרב של עולי הרגל ומגילויי הדבקות שלהם) הם רק משניים כמקום משכנו של העליון. מכאן שעזרה לעניים היא למעשה פעולה פולחנית.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/12/09 17:03:

      תודה, ריקי.

      במסעי הראשון בהודו נתקלתי בהרבה מאד גילויי דבקות ואמונה, שאת חלקם כבר תיארתי בפוסטים הקודמים.

      מחבר הספר שתרגמתי, סואמי טפובן מהאראג', היה חדור אמונה עמוקה, וראה בכל תופעה ארצית את הבורא.

      הבאתי את הקטע הזה בתור הדגמה לאוצרות התרבות ההודית, הנסתרים מעיני המטייל הישראלי הרגיל, כולל גם מעיניי.

      כל טוב, עמוס.

        22/12/09 16:53:


      מעניין עמוס

      גם אני משתוממת כל פעם מחדש

      מהאמונה החזקה והשורשית של ההודי

      על כל גווניו, חוצה מעמדות, השכלה, תרבות

      קסם של אמונה וסגידה.

      ובכלל, החמלה היא חלק מההוויה ההודית,

      פגשתי בכל כך הרבה סיפורים ומצבים מרגשים.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין