עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    סיכום עשור 2 – אמריקה בין קפיטליזם חזירי למלחמה בטרור

    8 תגובות   יום רביעי, 16/12/09, 21:56


     - Is this what warriors feel?

    - We’re not warriors; they’re using us as machine operators, semi-skilled labor 

    חילופי המילים הללו הם ציטוט מתוך "דור מזויין", מיני-סדרה שיצר דייויד סיימון על הגל הראשון של צבא ארצות הברית שפלש לעיראק ב-2003. מעבר לציניות, מסמנת השיחה הזו בין שני לוחמים בצבא האמריקאי את תמצית יצירתו של סיימון לטלוויזיה, זו שמחוייבת לחשיפת פניו האמיתיים של הקפיטליזם התאגידי. סיימון מדגיש כאן כי ארצות הברית, יותר מאשר אומת לאום, היא תאגיד ענק שמלחמתו כלכלית בעיקרה. חייליה הם לא אזרחים נאמנים שיוצאים להגן על משפחותיהם מפני אוייב נורא, אלא שכירים, כוח עבודה חצי-מיומן, בשירות התאגיד. בניגוד למלחמת וייטנאם שחולייה, מחדליה וזוועותיה זכו לביטוי בקולנוע העלילתי האמריקאי רק מאמצע שנות ה-70, לאחר שובם של החיילים לגבולות ארצם, נראה שהיוצרים העכשוויים, רובם כאלה שחוו את וייטנאם כצעירים (בין עם על הספה או בשדה הקרב), מתייחסים למחדלי המלחמה העיראקית כבר מהתהוותה.  סם מנדז, הבמאי של "אמריקן ביוטי", עושה שימוש גם הוא בפלישה העיראקית, אבל לוקח את סרטו "ג'ארהד" למחוזות פילוסופיים כלליים יותר. הביקורת כאן היא לאו דווקא כלפי ממשל בוש, אלא כלפי המושגים הפטריוטיים המוצמדים לכל כך הרבה קמפיינים מהסוג הזה, על מנת לעורר מוטיבציה בקרב צעירים משועממים. ההתגייסות למלחמה שנמכרת כצודקת מאפשרת לצעירים הללו להעניק משמעות גדולה יותר לחייהם. מי כמונו בישראל מכירים כיצד פועלים מנגנוני התעמולה המיליטאריסטית כך שבני נוער רבים שאינם יודעים לאן לפנות ומה לעשות בחייהם הבוגרים, יימצאו משמעות לקיומם מאחורי כוונת הנשק האוטומטי.  

     

     

     

     

    אירועי ה-11 בספטמבר 2001 ו"המלחמה בטרור" שהכריז ממשל בוש נתנו את אותותיהם בקולנוע האמריקאי והעולמי במגוון ביטויים. מעבר לסרטי תעודה שבוחנים את המדיניות האמריקאית, סרטים כמו "הדרך לגוואנטאנמו" של הבמאי הבריטי מייקל ווינטרבוטום (נשיקת הפרפר, אנשי המסיבות) ו-Standard Operating Procedure של ארול מוריס (מר מוות), נעשה מספר רב של סרטים עלילתיים שאו העמידו את המלחמה ואת העולם האיסלאמי במרכזם, או התייחסו למצב בצורה עקיפה. פול גרינגראס, הבמאי של זהות במלכודת" ו"זהות אבודה", התייחס ישירות לפיגועים בסרטו "טיסה 93" על הטיסה עליה הצליחו הנוסעים להשתלט תוך שהם מרסקים אותה לתוך שדה ריק. בשלושת הסרטים שהוזכרו לעיל, גרינגראס מוכיח מקצוענות רבה בלי להיגרר לסנטימנטליות המתבקשת מהפקות הוליוודיות מהסוג הזה. כדאי יהיה לשים לב אליו בעתיד. ראוי לציין כאן שגם קאת'רין ביגאלו כבשה שיא נוסף בקריירה שלה עם סרט שהשנה זכה להתנוסס בראשן של רשימות דירוג רבות – The Hurt Locker. גם היא עושה זאת על אדמת עיראק, בתארה את פעילותה של יחידת הנדסה מיוחדת לפירוק מטענים בבגדד.  סרטים תיעודיים רבים, אישיים יותר, פוליטיים יותר, קונספירטיביים (יש לפחות שניים שמאשימים את ממשל בוש במעורבות ישירה...), כלליים, ספציפיים, סתמיים ומעמיקים נעשו על הפיגועים והאימפקט שלהם על החברה האמריקאית ועל העולם בכלל. באותה מידה עלה הנושא של החברה המוסלמית לכותרות, ונראה שבאמצעות הקולנוע מנסה המערב להבין את החברה הזו, לנסות לתאר אותה כחברה הטרוגנית, מרובת פנים, בניגוד להשטחה הגזענית שמצב מלחמתי וסיקור חדשותי מתלהם מייצרים. אולי בגלל זה עלה שמו של האיראני-אמריקאי ראמין בחראני בשמי האינדי, עם סרטים כמו Man Push Cart על מוכר דונאטס פקיסטני בניו יורק. גם בסרטיו הבאים של בחראני הוא מעמיד במרכז דמויות של מהגרים.  

     

     

     

     

     

     

    מכיוון שהתחלתי עם דייויד סיימון, ראוי לחזור אליו כעת משום שהעיסוק שלו במלחמה העיראקית בא אחרי שהדהים את צופי הטלוויזיה עם סדרה שעסקה במלחמה אחרת – המלחמה בסמים. "הסמויה" עלתה לאוויר ב-2002 והסתיימה לאחר חמש עונות. הצפייה בה הייתה קשה לרבים משום שריבוי הדמויות והסיפורים הפתלתלים השתלבו בדיאלוגים מורכבים, עמוסי סלנג ושפה מקצועית. המתמידים לעומת זאת רק הרוויחו משום שמדובר במסמך טלוויזיוני מרתק שמתאר את מדיניותה של ארצות הברית בתחום המלחמה בסמים כמדיניות כושלת שאין לה גם סיכוי להצליח. יתרה מכך, חושפת הסדרה את מסדרונות הביורוקרטיה והממשל בעיר בולטימור כמושחתים ואו חסרי אונים מול אירגוני הפשע. אירגון הפשע של איסט-בולטימור, לעומת זאת, עובר תהליך מבהיל בסדרה, כשבמהלכה אחד מקדקדיו לובש חליפה ועניבה ומתיישב ללמוד כלכלה ומנהל עסקים בקולג' המקומי. המסחר בסמים מגלגל מיליארדים, למרות הקמפיינים והכסף הרב שזורק הממשל על זרועותיו (ה-FBI וה-DEA). מדיניות הסמים של ארצות הברית היא כישלון חרוץ משום שהממשל אינו מבין, או עושה עצמו לא מבין, עד כמה השוק הזה הוא תוצר לוואי של שיטה כלכלית אכזרית, אותה שיטה כלכלית שהביא עלינו את המשבר הנוכחי. ראוי לציין עונה אחת במיוחד בה אחד הקצינים במשטרה יוזם פעולה עצמאית, בלי לשתף את ממוניו, והופך שטח מסויום בשכונת העוני לשטח סחר חופשי, ללא התערבות משטרתית. הסוחרים המבולבלים מכנים את השוק החדש שלהם "המסטרדאם", וראו זה פלא, רמת האלימות והפשיעה בשכונה יורדת פלאים. הרחובות מתנקים. אין צורך לומר שברגע שהלגליזציה המוזרה הזו תחשף, קצין המשטרה האינטליגנטי יועף ביעף. בעונה שלאחר מכן, הוא ינסה לשנות משהו דרך מערכת החינוך – עוד מערכת חולה. חובה להזכיר את דמותו של עומר ליטל בסדרה, גנגסטר ששודד גנגסטרים אחרים בלבד (קצת כמו שדקסטר רוצח רק רוצחים סדרתיים ב"דקסטר") ההומו הכי ייחודי בתרבות הפופולארית, נטול כל שמץ של אוחצ'יות.  

     

     

     

     

     

    הפשע המאורגן ועניין הסמים עומדים במרכז כמה סדרות אמריקאיות בעשור החולף, כשהחשובה מבינהם היא "הסופרנוס" האגדית. טוני סופראנו, איש הזבל מניו ג'רזי, סובל מהתקפי חרדה ונזרק על כורסת הפסיכולוגית. כולנו ליווינו אותו בתהליך סיזיפי שבו לפרקים המודעות לאימפקט המוסרי של פשעיו צפה על פני השטח, רק כדי להיעלם ולהידחק עמוק עם עוד אקט פסיכופאטי של אלימות ברוטאלית. המחוות לטרילוגיית הסנדק מרובות ומשעשעות. לאחרונה יצאה לעולם סדרה חדשה בשם Sons of Anarchy שעוסקת באירגון פשע שסוחר בנשק – אירגון של אופנוענים בחוף המערבי. אבל הסדרה שמתארת את צריכת הסמים האמריקאית ואת האבסורד שנובע מניסיונות האכיפה, בצורה הסאטירית המופרעת ביותר היא כמובן "הדשא של השכן". קשה שלא להתאהב בבת הפרברים, האם האלמנה ננסי בוטווין שמוצאת דרך קלה יותר לפרנס את שני בניה – סחר במריחואנה. וראו זה פלא – כ-ו-ל-ם קונים, כולם שותפים לדבר עבירה, והשמיים לא נופלים. הפאק היחידי בכל העסק הוא שמי שניזון מהגילטי פלז'ר הזה הם בעיקר אירגוני פשע אלימים שלא משלמים מיסים על סחורתם.

    ג'ארד לטו ב"רקוויאם לחלום"

     

     

    אחד מסרטי הקולנוע החשובים שנעשו בעשור החולף, שדנו באירוניה הגדולה ובצביעות הכרוכה במדיניות הסמים האמריקאית, הוא מן הסתם "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי. בסרט זה מתבצעת הקבלה מאוד מטרידה בין הרגלי צריכת ההרואין של צעיר ניו יורקי בשם הארי להרגלי הצריכה של אמו המבוגרת, יהודייה סימפטית בסך הכל שרק רוצה להשתתף בתוכנית טלוויזיה פופולארית. היא כל כך רוצה להיות בטלוויזיה שהיא מוכנה להיכנס למשטר דיאטה רצחני כדי להוריד ממשקלה. כשהיא מתקשה היא עוברת לכדורי הרזייה, מתמכרת אליהם ומאבדת משפיותה. אלא שבעוד ההרואין הוא, כמובן, סם קשה ולא חוקי, הטלוויזיה וכדורי ההרזייה - אלה שעומדים במרכז המהות של הקפיטליזם האמריקאי, תרבות הצריכה והסגידה לזוהר חיצוני ולכוכבות - מוצגים כאן כקשים לא פחות. ארונופסקי מדגיש שתרבות הצריכה היא ההתמכרות הגדולה של אמריקה. ההרואין הוא רק סימפטום של דיכאון בחברה שרק רוצה עוד ועוד ואף פעם לא מצליחה לשבוע.

     סדרות וסרטים נוספים בהקשרים הללו:

     

     Man on Wire – תעודה פיוטית על המשמעות הסימבולית של מגדלי התאומים Deadwood – סדרת מערבון של HBO על מקורות הקפיטליזם האמריקאי בפשע המאורגן  עקרות בית נואשות – שחיתות גדולה בפרבר האמריקאי המוריק Ahlaam - הסרט העלילתי היחיד שמראה את המלחמה בעיראק מנקודת המבט של העיראקים. Battle For Haditha – הדוקומנטריסט ניק ברומפילד פונה לסרט עלילתי על טבח שערכו חיילים אמריקאים בעיראק פרנהייט 9/11    מייקל מור בוחן את מהלכיו של ממשל בוש ומראה כיצד ניצל את המאורעות הטרגיים של ה-11 בספטמבר, על מנת להשליט בכוח הזרוע את ההגמוניה של המעצמה מס' 1 בעולם. בכוח הלב – מייקל ווינטרבוטום מביא דרמה פוליטית אינטנסיבית בסגנון הכמו-דוקומנטרי המזוהה איתו, על פרשת היעלמותו של כתב ה"וול סטריט ז'ורנאל", דניאל פרל, בשנת 2002. USA Vs Al-arian – על הפרת זכויותיו של פרופסור למדע המחשב, סמי אל-אריאן, אזרח פלסטיני-אמריקאי.   המתאבק - סרטו האחרון של דארן ארונופסקי עושה קאמבק למיקי רורק ועוסק שוב בהתנפצות החלום האמריקאי תחת מעמסת הכימיה הסטרואידית

     

     

    לסיכום העשור - פוסט ראשון:   http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1359895

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/1/10 17:23:

      צטט: ריקי פרנקל 2010-01-02 18:43:08

      ערן, כמובן שההתעסקות שלי עם "אמריקה" קשורה לכאב על כך שאנחנו כל כך רוצים "להיות כמו אמריקה". ובאמת בעשר השנים האחרונות מדינת ישראל הפכה להיות כמעט כפילה של אמריקה, לפחות מבחינה ערכית.

      לגבי הנושא של הלם קרב - הסרט "ואלס עם באשיר" מציג תמונת מצב שהיא די דומה: לחיילים אין שמץ מושג למה שלחו אותם ללבנון - וכתוצאה מכך, ברור שאין להם הזדהות ערכית כלשהי עם "השליחות" שלהם, הם יורים מתוך הפחד להפסיק לירות, ולבסוף נשארים בלי שום זכרון ושום מושג מה היה שם בכלל.

      ריקי

       

       

      ואלס עם באשיר הוא בהחלט הליכה בכיוון הנכון. ובל נשכח גם את הסרט "הלם קרב" משנות ה-80. הקולנוע הישראלי כן עסק בנושאים האלה, אבל הרבה פעמים בצורה עדינה ובלי לכרוך את העניין באחריותה של המדינה, אולי מתוך רצון לא להראות חתרני או לא להרחקיק את הקהל הישראלי שבדרך כלל פשוט לא רוצה להסתכל לאמת בעיניים. עובדה היא שבכל פעם שיוצא סרט ביקורתי על מדיניותה של ישראל, מקבלים טוקבקים בסגנון - "עוד סרט שמאלני, עוכר ישראל..." 
        2/1/10 18:43:

      ערן, כמובן שההתעסקות שלי עם "אמריקה" קשורה לכאב על כך שאנחנו כל כך רוצים "להיות כמו אמריקה". ובאמת בעשר השנים האחרונות מדינת ישראל הפכה להיות כמעט כפילה של אמריקה, לפחות מבחינה ערכית.

      לגבי הנושא של הלם קרב - הסרט "ואלס עם באשיר" מציג תמונת מצב שהיא די דומה: לחיילים אין שמץ מושג למה שלחו אותם ללבנון - וכתוצאה מכך, ברור שאין להם הזדהות ערכית כלשהי עם "השליחות" שלהם, הם יורים מתוך הפחד להפסיק לירות, ולבסוף נשארים בלי שום זכרון ושום מושג מה היה שם בכלל.

      ריקי

        2/1/10 17:57:

      צטט: ריקי פרנקל 2010-01-02 01:15:51

      ערן, תודה על הסקירה. הדפסתי - על מנת להשלים את הסרטים שעדיין לא ראיתי.

      אמריקה, אמריקה - הקולנוע משקף את "החלום האמריקאי", אבל אנשים חושבים שזה ככה רק בסרטים.

      וכמה מילים על הסרט ג'רהאד. רואים כיצד צעירים שלא יודעים מהחיים שלהם מפותים להתגיייס לצבא, כדי להרוויח משכורת (כמה גרושים בעצם). ואז מתחיל שלב של שטיפת מוח, בתנאים של לחץ לא-אנושי, והם אכן משתכנעים שזה מאוד חשוב להרוג כמה שיותר! במקרה הספציפי - זה להרוג עיראקים,

      אח"כ הם נזרקים במדבר העיראקי למשך חודשים רבים.כשיצאו לדרך חשבו שהם נוסעים למשימה קצרה, ושלאחר מספר שעות יחזרו לארה"ב. אבל זה לא מה שקרה. מספר השעות הפכו לחודשים ארוכים, שבהם היו מבודדים במדבר העיראקי. בינתיים הנשים שלהן המשיכו בחייהן -בגדו בהם ועזבו אותם, והכל התפרק להם. באיזה שהוא שלב הם מבינים, שהכל בעצם בשביל הנפט. הממשל האמריקאי חומד את בארות הנפט, נפשו יוצאת אליהם, וזו הסיבה היחידה לכל המלחמה הזאת.

      מה שמאוד מעניין בסרט זה היחס הנוראי אל החיילים. בסוף הסרט הגיבור אומר שמי שהיה במדבר העיראקי - לעולם אינו יכול לצאת משם, הוא פגוע רגשית ונפשית, וזו פגיעה שאינה יכולה להירפא.

      ריקי

       

       

      וזה נכון גם לגבי חיילי צה"ל ולמעשה לגבי חיילים רבים ברחבי העולם. מוכרים לגברים צעירים משמעות לאומית באמצעות יציאה למלחמה, ובסוף מתברר, אחרי שהם כבר פגועים פיזית ונפשית, שהיא לא ממש הייתה נחוצה. ואז אף אחד לא זוכר אותם. זוכרים רק את המתים, ולהם כבר ממש לא אכפת....

      אני חושב שברגע שהחברה הישראלית תתחיל להתעסק ברצינות בתופעות ההלם קרב בקרב חיילי צה"ל בהווה ובעבר, זה יעזור להבין עד כמה נחוץ השלום ושיתוף הפעולה.

        2/1/10 01:15:

      ערן, תודה על הסקירה. הדפסתי - על מנת להשלים את הסרטים שעדיין לא ראיתי.

      אמריקה, אמריקה - הקולנוע משקף את "החלום האמריקאי", אבל אנשים חושבים שזה ככה רק בסרטים.

      וכמה מילים על הסרט ג'רהאד. רואים כיצד צעירים שלא יודעים מהחיים שלהם מפותים להתגיייס לצבא, כדי להרוויח משכורת (כמה גרושים בעצם). ואז מתחיל שלב של שטיפת מוח, בתנאים של לחץ לא-אנושי, והם אכן משתכנעים שזה מאוד חשוב להרוג כמה שיותר! במקרה הספציפי - זה להרוג עיראקים,

      אח"כ הם נזרקים במדבר העיראקי למשך חודשים רבים.כשיצאו לדרך חשבו שהם נוסעים למשימה קצרה, ושלאחר מספר שעות יחזרו לארה"ב. אבל זה לא מה שקרה. מספר השעות הפכו לחודשים ארוכים, שבהם היו מבודדים במדבר העיראקי. בינתיים הנשים שלהן המשיכו בחייהן -בגדו בהם ועזבו אותם, והכל התפרק להם. באיזה שהוא שלב הם מבינים, שהכל בעצם בשביל הנפט. הממשל האמריקאי חומד את בארות הנפט, נפשו יוצאת אליהם, וזו הסיבה היחידה לכל המלחמה הזאת.

      מה שמאוד מעניין בסרט זה היחס הנוראי אל החיילים. בסוף הסרט הגיבור אומר שמי שהיה במדבר העיראקי - לעולם אינו יכול לצאת משם, הוא פגוע רגשית ונפשית, וזו פגיעה שאינה יכולה להירפא.

      ריקי

       

        1/1/10 21:58:
      סקירה מושקעת כל כך עד כי היא גורמת לי להצטער שוב ושוב על החמצות הצפיה שלי בעשור הזה
        19/12/09 22:20:


      סקירות מאלפות ושונות משאר "סיכומי ה..." נתת.

       

      תודה

        19/12/09 21:51:

      ערן הקידר

      אם כולם יסתכלו על העולם דרך משקפי הקולנוע (כשמימלא החיים עצמם הם קולנוע וסרט אחד גדול),

      תורה מה יהא איתה ?

      על מה שקרה היום עם יוסף הצדיק בנו של יעקב אבינו עליו השלום, שנית למדת ?

      מתי תביא לנו קצת דברי תורה ?

      אבל טוב לדעת שאתה מתעסק בדברים אחרים פרט לכיבוש.

        19/12/09 18:58:
      תודה עבור הסקירה המאלפת*.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין