עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    אהבה עד מוות

    2 תגובות   יום ראשון, 13/12/09, 11:24

    אהבה עד מוות

    הסיפור שלהלן נתפרסם כאן קודם לכן בשם גילה.

     

    היום גילה מתה.
    כאב חד פילח את ליבו של עמיצור וגרונו נשנק מדמע. אהבה בת 40 שנה באה אל קיצה - מוות הביא למימושה, והמוות הוא שגדעה.


    עמיצור הכיר את גילה בראשית שנות ה-60, כאשר שירת בגדוד 82 של חטיבה 7 בחיל השריון, והיה חניך "מקצועות" בג'וליס, בקורס תותחנות טנקים. הוא הצטיין בדיוק קליעותיו, והיה מרוצה מהקורס, אולם המחנה המנוכר וסחוף הרוחות, והמשמעת הקפדנית שהנהיגו המפקדים, דכדכו אותו.


    באותו אחר הצהרים, שמח עמיצור והתמלא ציפיות. הפלוגה עמדה למסדר וכולם קיבלו "פס" ליציאה מן המחנה, עד חצות. עמיצור לא היה יכול להגיע אל ביתו שבכפר תבור ב"אפטר" הקצר יחסית, ולכן הצטרף לחבריו ונסע לבלות בתל-אביב.


    העיר הגדולה היתה כמו "חוץ לארץ" עבורו. כה שונה מכפר תבור ומנוף העמק, וגם מהעיר חיפה שהכיר. לא היה לו בה מודע או מכר. הוא נסע עם חבריו לרחוב דיזנגוף, "מרכז ההוללות" של העיר, ובכיכר צינה דיזנגוף פגש במקרה את חברו הטוב יוסי.
    "לאן אתם הולכים?" קרא יוסי לעברו בשמחה.
    "עוד לא החלטנו".
    "רוצה לבוא אתי?"
    "לאן?"
    "לגילה, חברה שלי. היא גרה ברחוב מזא"ה, והיא תזמין גם חברה שלה".
    "יאללה, נלך".


    יוסי ועמיצור היו חברים טובים - הכי טובים - שהכירו עוד בבית הספר התיכון בחיפה. עמיצור הצטיין בלימודים בבית הספר העממי, והוא והוריו הסכימו שרצוי שיקבל את "החינוך הטוב ביותר", ופירוש הדבר היה ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. לאחר שעמד בתנאי הקבלה המחמירים, עבר לחיפה, והתגורר בבית דודתו בהדר הכרמל. בבית הספר הריאלי הוא היה תלמיד טוב, אך לא עוד תלמיד מצטיין. בכיתה י"א - או ה', כפי שנקראה בריאלי - הצטרפו לכיתתו חניכי הפנימייה הצבאית, ויוסי ביניהם.


    יוסי היה נער בלונדיני נמוך קומה, שהגיע ארצה אחרי השואה, כעולה חדש מפולין. הוא היה מבוגר מכולם בשנה, משום שהפסיד שנת לימודים אחת, כנערים עולים חדשים רבים אחרים. יוסי, "הזר", נגע ללב עמיצור, שגם הוא הרגיש עדיין כמו זר במידה מסוימת. הוא, בן המושבה, לא הצליח לחדור לחבורה האליטיסטית המגובשת של תלמידי הריאלי ולהיות "אחד מהחבר'ה". חברותו בתנועת "הנוער העובד", גם היא לא סייעה להשתלבותו, כשמרבית תלמידי כיתתו היו בצופים. שני ה"זרים" הפכו באופן טבעי לחברים, והיו מבלים יחד בהפסקות. בערבים החופשיים שהיו ליוסי מהפנימייה, היו יוצאים לבלות יחד בעיר. מיד עם סיום הלימודים התגייסו שניהם לצבא - עמיצור לשריון, ויוסי, כבוגר הפנימייה הצבאית, קיבל דרגות רב"ט והתמנה תוך זמן קצר למפקד צוות ביחידת סיור ממונעת.


    בפגישה בתל אביב, כבר התנוססו על זרועו של יוסי דרגות סמל, בעוד עמיצור היה עדיין בחזקת טירון, שרק תגיות הקורס, מפלסטיק צבעוני, מעטרות את כתפיו. שני החברים יצאו לדרך אל רחוב מזא"ה, כשיוסי מנווט. הם הגיעו אל בניין ישן, שקירותיו משחירים ומתקלפים, וברז נטוי על צידו דולף טיפין-טיפין בצד הכניסה אל חדר המדרגות. הם עלו לקומה השנייה ואת הדלת פתחה בפניהם נערה יפה וחטובה - גילה. ליבו של עמיצור החסיר פעימה.


    לאחר שיוסי הציג את עמיצור בפני גילה, היא ביקשה מהם שימתינו רגע, ועלתה עוד קומה כדי לקרוא לחברתה ריקי. שתי הבנות היו תלמידות תיכון בשמינית, "עולות חדשות", שהגיעו ארצה כילדות מרומניה. שתיהן היו בלונדיניות יפות, ולשתיהן נשאר שמץ של מבטא זר. גילה היתה הפתוחה והנועזת מבין השתיים, ואילו ריקי נראתה נבוכה וביישנית, ובקושי דיברה.
    גילה שפתה קומקום מים לתה, והציעה שיישארו לבלות בבית במקום לצאת לסרט - הוריה הלכו לשחק קלפים אצל חברים ויחזרו רק מאוחר בלילה.


    תקליט של פול אנקה התנגן ברקע, ויוסי עמעם את האורות והזמין את גילה לרקוד סלואו. עמיצור וריקי המשיכו לשבת, התכבדו בשתייה וביסקוויטים, והתקשו לקשור שיחה. עמיצור לא הרגיש דבר כלפי ריקי. הוא לא הרבה לדבר - ועתה אף מילותיו המועטות נעתקו מפיו. הוא לא היה יכול להתיק את עיניו מגילה, שהתנועעה בחושניות ופטפטה בחופשיות. הוא הביט כמהופנט במכנסיה ההדוקים ובחולצת הטריקו הצמודה, שהבליטו את חמוקיה ואת שפעת שדיה ופטמותיה הזקורות. כשקם לרקוד אתה, חום גופה העביר בו צמרמורת בעמוד השדרה.

    מי היה מאמין שהבריאות השופעת הזאת תיפול יום אחד קורבן למחלה ממארת?

    בשעה עשר בערך, הכריז יוסי שעליו לחזור מוקדם לבסיס, אך הציע לעמיצור להישאר, אם הוא רוצה. בוודאי שרצה! ריקי הודיעה גם היא שהיא פורשת. היא הרגישה שלא היא מושא התעניינותו של עמיצור.

    כשנותרו גילה ועמיצור לבדם, השתררה שתיקה מביכה. ההורמונים השתוללו והתשוקה הסעירה את שניהם.
    "מה עושים?" הפרה גילה ראשונה את השתיקה.
    "את החברה של החבר הכי טוב שלי!"
    "אבל לא התחתנתי אתו", מחתה.
    "אני לא יכול לעשות לו את זה!"
    "אנחנו יוצאים רק כמה חודשים, שום דבר לא מחייב אותי".
    "בכל זאת, את החברה שלו!"
    "ומה אתך? אתה לא רוצה?"
    "אני אפילו רוצה מאד, אבל מה לעשות?"

    בראשו של עמיצור התנגן שירו של אנריקו מסיאס "Tu es la femme de mon ami" ("את האישה של החבר שלי"), וגם סיפור דוד ובת שבע צץ ועלה מנבכי הזיכרון. האם ינהג כדוד המלך ויגזול את "כבשת הרש"? הדם הלם ברקותיו, ולבסוף הגיע להחלטה. הוא חיבק את גילה והרגיש את חזה נצמד אליו בחוזקה. במאמץ רב לאט באוזנה - "אני הולך. נהיה בקשר".

    הוא לא שמר על קשר - לא בטלפון ולא במכתב. בחופשותיו הבאות בתל-אביב, בלם עמיצור את עצמו בכוח שלא לשוב אל רחוב מזא"ה. הנאמנות ליוסי גברה על המשיכה, וההיגיון גבר על התשוקה, אך דמותה של גילה נשארה חרוטה על לוח לבו, וחיבלה בכל קשר חדש שניסה לפתח.

     

    בחלוף הזמן, התקררו יחסיו של עמיצור עם יוסי, ולא נשארו הדוקים כשהיו. יוסי, כקצין בצבא הקבע, הלך ללמוד על חשבון הצבא בטכניון, ועמיצור השתחרר מהצבא והלך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. עם פרוץ מלחמת ששת הימים, גויסו שניהם מספסל הלימודים, השתתפו בקרבות, ויצאו מן המלחמה בשלום.
    חודשים מספר אחרי המלחמה, קיבל עמיצור הודעה, שנשלחה אל כל בוגרי המחזור - יוסי נהרג במהלך סיור, כשרכבו עלה על מוקש ליד קוניטרה ברמת הגולן.

     

    לאחר הלוויה הצבאית, בעודו עומד הלום צער בראש מורכן, ליד הקבר שכוסה בעפר, ניגשה אל עמיצור בחורה בלונדינית תמירה וחטובה, כובע רחב שוליים לראשה ומשקפי שמש גדולים וכהים לעיניה - גילה! מעומק הצער, צצה ועלתה בשניהם עליצות על הפגישה המחודשת. הם עמדו חבוקים זמן רב ליד הקבר, מתנחמים זו בזרועותיו של זה. השנים האבודות, שחלפו מבלי שנפגשו שוב, היו כלא היו.


    * * *
    היום גילה מתה.
    לאחר שנות נישואים ארוכות ומאושרות, בהן נולדו להם 4 ילדים ו-6 נכדים, חלתה גילה. המחלה הממארת התגלתה באיחור, והרופאים ניבאו לה שתחיה לכל היותר עוד שנה, אך גילה החליטה להילחם. בצד הטיפולים הקונבנציונאליים, היא פנתה גם לרפואה האלטרנטיבית ושינתה באופן קיצוני את אורח חייה. היא עברה לטבעונות "אדוקה" והקפידה על פעילות גופנית קבועה מדי יום. מצבה התייצב ואפילו השתפר, אך כעבור שלוש שנים התגלו אצלה גרורות בכבד ובריאות.

    עמיצור והילדים ראו בעיניים כלות, כיצד מצבה הגופני הולך ומתדרדר וכיצד היא הולכת ודועכת, עד שלא יכלה לתפקד עוד, ונאלצה לבלות את כל הימים במיטה. היא השתדלה לשמור על מצב רוח חיובי למרות הכאבים, ולפעמים היה ניצת בעיניה זיק השמחה כמו פעם, במיוחד בביקורי הילדים והנכדים.
    כשמצבה החמיר, אושפזה גילה, ועמיצור לא מש ממיטתה. כשהיתה מקבלת מורפיום, והוקל לה במקצת מכאביה, היו משוחחים ומעלים זיכרונות, ולא פעם עלו גם זכר פגישתם הראשונה, וזכר ה"שנים האבודות".

    היום לפנות בקר, בעודו יושב שותק ומלטף בעדינות את גב ידה, הבחין עמיצור לפתע בשלווה שירדה על פניה. נראה לו שהפסיקה לנשום, והוא הזעיק את האחיות והרופאים. למרות מאמצי ההחייאה, לא נותר אלא לקבוע את מותה.
    המוות הצפוי, שגילה כבר ייחלה לו, הגיע. וכמו אז על קברו של יוסי, נמסך גם קורטוב של שמחה בעצב של עמיצור - גילה מתה, ונגאלה רוגעת מייסוריה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/12/09 12:53:

      צטט: Design4U 2009-12-14 12:05:19

      סיפור מעניין.

      אמיתי? 

      ברוכה הבאה, מיכל, ותודה.

      הסיפור דמיוני לחלוטין, אך דמות הגיבורה נבנתה על זיכרון עמום של נערה בשם דיצה, שאכן גרה בשנות החמישים ברחוב מזא"ה.

      חג אורים שמח, עמוס.

        14/12/09 12:05:

      סיפור מעניין.

      אמיתי? 

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין