עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיכום עשור בקולנוע העולמי - פוסט ראשון

    6 תגובות   יום רביעי, 9/12/09, 10:11


     אז מה היה לנו כאן? חרדת מילניום שהתפוגגה, התמחשבות מואצת, מעבר בוטה לתקשורת אינטרנטית, שינויים קיצוניים בגישות טלוויזיוניות, עליית הריאליטי, ההום-וידיאו, התעודה האישית. הקולנוע גילה את הוידיאו, את החסכנות הטמונה בו, ואנשי הטכנולוגיה טרחו לשפר את איכויותיו של המדיום על מנת שיוכל לעמוד בסטנדרטים של צפייה שעד כה העמיד פס הצלולואיד. הכל נהיה דיגיטאלי ווירטואלי, המצלמה הפכה לאפרטוס נגיש כמו עט, כמו גם הטלפון הסלולארי שאיפשר את הנגישות הזו מלכתחילה. בזירה הפוליטית היו מתקפות מהאוויר ב-11 בספטמבר 2001, הכרזת מלחמה על הטרור האיסלאמי מצידה של ממשלת ארה"ב הרפובליקנית, מלחמה בעיראק שהידהדה לאמריקאים את וייטנאם. שמועות על "הכפר הגלובאלי" בשנות ה-90, הפכו להרבה יותר ממשיות בעשור החולף, ותנועת אוכלוסיות בעיקר מהעולם השלישי לתוך העולם המערבי, הפכה לשגרתית. המשבר הכלכלי העולמי מגביר את הביקורת על שיטותיו של השוק החופשי, בעיקר בארצות הברית, בה עדיין לא פשוט להשיג ביטוח בריאות.  

     

     

     

    שנים של הגירה מטורקיה לגרמניה, מסרביה לסקנדינביה, מאלג'יר ומרוקו לצרפת הראו את האימפקט שלהם על היצירה הקולנועית של מערב אירופה. כל סרט צרפתי שני מכיל צוות שחקנים ממוצא מגרבי, לעיתים רבות תוך כדי התעסקות בתרבות הספציפית של יוצאי צפון אפריקה ובמצוקות שלהם. בהקשר הזה מומלץ מאוד לצפות בסרטו של לורן קאנטה "בין הקירות" ובזה של עבדאל קשיש, "הגרגר והדג". במזרח הרחוק קמה מעצמת קולנוע חדשה בדרום קוריאה, מתחרה בכבוד עם הקולנוע המצוין של יפן והונג-קונג הותיקות. פארק צ'אן ווק כבש פסטיבלים עם טרילוגיית הנקמה שלו ובונג-ג'ון הו ניסח מחדש את ז'אנר סרטי המפלצות ב"המארח". הקולנוע הסיני מנסה לתרגם לתמונות, מעבר מקולקטיביזם לקפיטליזם שעדיין נשלט ע"י המפלגה הקומוניסטית, עם כל האבסורד שבדבר. שני סרטיו של ג'יה ז'אנג-קה, Still Life ו-The World מומלצים גם משום הייחוד הצורני שלהם. הרומנים מוכיחים שגם הם יכולים, עשרים שנה לאחר פינוי צ'אושסקו וכובשים את קאן עם יצירות מופת כמו "מותו של מר לזרסקו". בישראל מדברים על תחייה בעשייה הקולנועית, בעיקר בתחום הדוקומנטרי, אבל לא רק. יש יותר התעניינות מצד פסטיבלים בינלאומיים, אבל האם זה באמת מעיד על משהו?

    "המארח" - תחייה מרשימה בקולנוע של דרום קוריאה

      בכמה פוסטים עוקבים, אמליץ על הסרטים שהמהווים צירים חשובים להבנת העשור שבין 2000-2009, בין אם מדובר במגמות סוציו-פוליטיות, נרטיביות, צורניות או תכניות.  הסרטים מייצגים גם יוצרים שעומדים בחוד החנית של הקולנוע העולמי, גם כאלה שפחות מוכרים לקהל הישראלי, כי אלמודובר הוא, בכל זאת, לא כל הסיפור. לא תהייה כאן הכרזה על "סרט העשור" משום שאין אחד כזה וזו גם לא תחרות, מה לעשות. ההשקעה בסדרות הטלוויזיה האמריקאיות, בעיקר אלה של רשתות הכבלים, מאפשרת להתייחס אליהן כאל יצירות קולנועיות לכל דבר, ועל כן יוזכרו כמה יצירות מופת מהמסך הקטן. הסיכום הזה הוא אישי וסובייקטיבי, ועל כן לא בהכרח קביל בבית המשפט. אל תתבעו אותי.   

    בראש סדר היום אני מניח את טאקאשי מיאיקה כתופעה ייחודית, בולטת – במאי שכל עולמו בקולנוע ושרק משום היותו יפני, לא זוכה להכרה לה הוא ראוי כאחד האוטרים המבריקים ביותר של חמש-עשרה השנים האחרונות. טוב, אולי גם בגלל שהקולנוע שלו אלים באופן קיצוני ומתקיים בתוך מסורת של ז'אנרים וסגנון המוכרים בעיקר ליפנים. לאחרים זה עלול להיראות ביזארי מדי לעיכול. יצירת האימה המופתית שלו, אודישן, זכתה לתהודה נאה כשיצאה ב-1999, אבל מאז ממשיך מיאיקה ליצר כחמישה (!!!) סרטים וסדרות טלוויזיה מדי שנה, תוך שיכלול השפה הקולנועית שלו ודילוג אמיץ בין סיפוק של ריגושים זולים להמוני בני נוער לבין יצירת ארט-האוס בעלת מטענים מחשבתיים עוכרי שלווה. ב-Ichi the Killer (2001) הוא בפירוש מבצע העברה גאונית של סטייל הקומיקס והסרטים המצויירים ללייב-אקשן (כלומר, סרט עם שחקנים חיים). המצבים כל כך פסיכופאטיים שאי אפשר שלא לצחוק מתדהמה. מיאיקה מודע להומור שמסתתר מאחורי תיאור של אלימות גראפית בלתי אפשרית ומנצל את זה עד תום, ולא רק בסרט הזה. ב-Agitator הוא מספק חוויה שונה לחלוטין – תיאור עגמומי וריאליסטי מאוד של מלחמות יאקוזה, עם כל הביקורת הקבועה של מיאיקה על הפטריארכליות של החברה היפנית. מיאיקה הוא אולי הבמאי האמיץ ביותר בהיסטוריה של הקולנוע היפני מהבחינה הזו (והיו שם כמה אמיצים לא רעים בכלל), גם משום שהוא מתייחס בבוטות להומואירוטיקה המודחקת של התרבות הסמוראית ומזו של היאקוזה ששואבת מתרבות זו. בסרט Big Bang Love: Juvenile A, יצירה תיאטרלית מאוד שגולשת לסוריאליזם, סיפור אהבה בין שני אסירים יפי תואר עומד במרכז העלילה (אם בכלל אפשר לקרוא לה עלילה). סוריאליזם שלא היה מבייש את דיויד לינץ' ניתן לקבל בסרטו התמהוני Gozu על איש יאקוזה שקצת מאבד את זה. אי אפשר שלא לצאת נפעם מרמת המקוריות וההמצאה לאחר צפייה בסרטיו הגדולים של מיאיקה. כל טאבו שנשבר בסרט Visitor Q (גילוי עריות, נקרופיליה ועוד) עושה זאת באמצעות אימאז'ים בעלי מטען קמאי שיכול להרתיע, אך בו זמנית לרתק. מיאיקה הוא ילד רע. ילד רע מאוד. אבל הוא גם הילד הכי חכם בכיתה.  

       יוצר בולט נוסף שעלה בעשור האחרון הוא כמובן כריסטופר נולן, שפצח את המילניום עם סרט המתעתע "ממנטו", בו גאי פירס האוסטרלי מגלם את דמותו של ליאונרד – בחור שמתעורר כל כמה זמן באמנזיה טוטאלית וצריך להרכיב, בכל פעם מחדש, את פריטי הזהות והזיכרון שלו. אין צורך לומר שזהו מותחן ושכולם מרמים אותו ושהוא מגלה (בכל פעם מחדש) שהוא חלק מסיפור קרימנאלי, שמישהו מנצל את המצב הדיסוציאטיבי בו הוא שרוי. נולן עושה מהלך לא פופולארי בכלל, אבל לחלוטין מבריק, בכך שהסרט נע מהסוף להתחלה. עכשיו, כמו ליאונרד, גם הקהל מבולבל. נולן יוצר לקהל חידה שבה הוא יכול להזדהות לחלוטין עם הגיבור משום שהוא שרוי במצב דומה לשלו. ענייני זהות עומדים באופן כללי במרכז יצירתו של נולן – כך ב-"יוקרה" המרתק, שעוסק במלחמת קוסמים (אמני אשלייה, יש לומר) במאה ה-19, כך בשני סרטי "באטמן" שיצר. את באטמן הוביל נולן אל מחוזות הפסיכולוגיה האפלה, ובניגוד לקאמפיות הצבעונית של סדרת הסרטים מהניינטיז (שניים ראשונים של טים ברטון), הוא הופך את הסרטים לדרמות מתח שנוגעות בסוגיות פילוסופיות, פסיכולוגיות וכמובן (בעיקר ב"האביר האפל") פוליטיות-חברתיות. נראה שמבין סרטי הקומיקס הרבים שיצאו בעשור האחרון, "האביר האפל" הוא הבולט מבין אלה שהצליחו לגעת בחרדה הבסיסית התלויה באוויר מאז אירועי ה-11 בספטמבר 2001 – החרדה מפני אירגוני הטרור. הג'וקר האינטליגנטי והמבעית של הית' לדג'ר ייוותר אחד הסימבולים הבולטים של החרדה הזו (אולי אפילו עוד יותר משום שכוכב הקולנוע הזה, גיבור "הר ברוקבק" של אנג לי, מת מוות פתאומי ממנת יתר של משהו, וקיבל את "אות ג'יימס דין").

    גאי פירס ב"ממנטו"    

    אז כן, העשור הראשון שעבר עלינו במאה ה-21, ייזכר כעשור תגובה לפיגועים שאירעו ב-2001. הפוליטיקה האמריקאית מצאה עצמה מתפלשת במלחמה בטרור האיסלאמי, וקצת אחר כך, במשבר כלכלי שהתפוצץ לניאו-ליברליזם בפנים. גם הקולנוע וגם הטלוויזיה האמריקאית עוסקים בכפייתיות במצב חדש שבו האמריקאים כבר אינם בטוחים בשליטתם בשטח. בניגוד למלחמת וייטנאם, המלחמה בעיראק זוכה להרבה יותר חיצי ביקורת מצד יוצרי סרטים, בהווה של ההתרחשות שלה; אולי בגלל וייטנאם ובגלל הקמפיין הצבאי רחב המימדים שהזכיר לחלקם את המלחמה ההיא ואת העובדה שהיא כבר הוכחה כמוטעית. לסיום אמליץ על סרטו התיעודי של ארול מוריס, Fog of War, בו שר ההגנה האמריקאי בממשל קנדי וג'ונסון – רוברט מק'נאמרה, מקונן על וייטנאם, ממש מזיל דמעה בשל האשמה הגדולה שרבצה עליו, בשל היותו אחד הגנרלים שהובילו אותה. אולי אין זה מקרי כלל וכלל ששנת יציאת הסרט, 2003, היא גם השנה בה שעטו הטנקים של ארה"ב ובריטניה במעלה המדבר העיראקי, פניהם לבגדד. אבל בואו לא נגלוש למיסטיקה.   

    לסיכום העשור - פוסט 2: http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1371408

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/12/09 14:06:

      צטט: ירוןבלוג 2009-12-12 22:03:00

      האביר האפל הצליח מבחינתי לתאר עשור במשבר כמו שמועדון קרב העיד על הריקנות ופשיטת הרגל של התרבות של עשור קודם.

      ממנטו הוא בהחלט סרט חשוב.לטעמי פורץ דרך. האביר האפל של אותו במאי נגעו בנושא של התמודדות עם הכאוס וחוסר וודאות

      החרדה מפני חלום הבלהות בתהום (אובליביון). נולן הוא מבחינתי במאי העשור...

      דרך אגב ידעת שאחיו (לא התסריטאי) חשוד שחטף ורצח מישהו?

       

      בעיקרון אני לא אוהב לקבוע יוצר אחד כמישהו שעומד בראש, אבל נולן הוא ללא ספק אחד משלושת הבמאים החשובים ביותר של העשור בקולנוע דובר האנגלית.

       

      כן, ידעתי על האח האלמוני... :)

        12/12/09 22:03:

      האביר האפל הצליח מבחינתי לתאר עשור במשבר כמו שמועדון קרב העיד על הריקנות ופשיטת הרגל של התרבות של עשור קודם.

      ממנטו הוא בהחלט סרט חשוב.לטעמי פורץ דרך. האביר האפל של אותו במאי נגעו בנושא של התמודדות עם הכאוס וחוסר וודאות

      החרדה מפני חלום הבלהות בתהום (אובליביון). נולן הוא מבחינתי במאי העשור...

      דרך אגב ידעת שאחיו (לא התסריטאי) חשוד שחטף ורצח מישהו?

        11/12/09 18:30:
      מעניין מאוד. מחכה להמשך.
        9/12/09 16:32:


      אני מקנא :)

       גם אם הייתי רוצה חלק מהסרטים לא ראיתי ומלה שכן אני כבר לא זוכר מספיק.

       ממנטו צרוב לי בזכרון.

       מצפה בקוצר רוח לשאר הרשימה

        9/12/09 14:01:

      צטט: קול קוראת 2009-12-09 12:58:47


      זו משימה לא פשוטה שלקחת על עצמך,

      לסכם עשור של עשייה קולנועית רחבה.

       

      התחלת היטב.

      מאד מעשיר ומעניין היה לי לקרא.

       

       

      משימה לא קלה בכלל ואני לא מתיימר להקיף אותה במלואה. בשביל זה צריך לכתוב ספר. אני כאן בעיקר כדי להמליץ על סרטים, אז אני משער שיהיה הרבה name dropping לנוחיות קהל חובבי הקולנוע.

      תודה לך.

        9/12/09 12:58:


      זו משימה לא פשוטה שלקחת על עצמך,

      לסכם עשור של עשייה קולנועית רחבה.

       

      התחלת היטב.

      מאד מעשיר ומעניין היה לי לקרא.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין