עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    "היציאה לחופשי"...

    אז הנה אני,כיום(6.7.07),בן 26,שחקן,מתופף,זמר,מנחה,ומתפרנס כיום גם מחלטורות...
    והיום אני עושה עוד דבר חדש-פותח בלוג!

    אבל,הכל התחיל לפני 26 שנה כשנולדתי כחרדי,גדלתי כחרדי,ועברתי המון דברים בדרך לת\"א החילונית(וגם אחרי...)

    אז לפני שאתחיל את הבלוג עצמו (שידבר גם על מאחורי הקלעים(עם הטוב,והרע שבזה) של שחקן יחסית בתחילת הדרך,ואותו כנ\"ל גם לגבי המוזיקה,וגם על הקונפליקטים הרבים בחיי היום יום,ועל ההשפעות והתוצאות של העבר החרדי שלי,ועוד דברים רבים אחרים...)
    אני אקדים בפרקים הראשונים,ואספר את סיפור חיי מהילדות,ועד היום.


    מכיון שהפרקים מסודרים בצורת פוסטים,זה אומר שהם מהסוף להתחלה,לכן עיברו לעמוד הבא והתחילו לקרוא את הפרק הראשון בתחתית העמוד.

    קריאה מהנה...



    פרק 13"מבימת התאטרון לשדה הקרב"

    25 תגובות   יום חמישי, 6/9/07, 19:41

    המשך מהפרק הקודם

     

      קיץ 2006.

     סיימתי הצגה,וחזרתי הביתה.

     צלצלתי באינטרקום כהרגלי מס' צלצולים בקצב משתנה,וכשהדלת נפתחה,טיפסתי במדרגות לעבר ביתי. 

    שירן,שהייתה אז זוגתי,יצאה מהבית ורצה לעברי בקריאות "אחח,מי זה הסקסי הזה,ותו"כ שאני מחבק ומנשק אותה אני אומר" אחחח,מי זאת היפיפיה הזאת!..(כך תמיד היינו מקבלים אחד את השני) נכנסתי הביתה,וראיתי שיושבים אצלינו חברים.

     אמרתי שלום לכולם תו"כ שאני שומע את ג'ורג' צועק על קריימר בסדרה סיינפלד... התיישבתי על הספה, הורדתי את הנעליים בהנאה,שמתי רגליים על השולחן,והדלקתי סיגריה.

     ואז לפתע זה בא: נגמר "סיינפלד",ושירן דפדפה בערוצים,וכשהגיעה לערוץ 10,ראיתי שיש שידורי חדשות,והבנתי שקרה משהו... 

    ואז,תו"כ שאני אומר "ששש,חכו רגע,קרה משהו,תמונת המצב התחילה להתבאר: 2 חיילים נחטפו ע"י החיזבאללה.

     המחשבות התחילו להתרוצץ בתוכי... הנה,שוב חוטפים לנו חיילים. החיזבאללה הצליח לעשות את מה שכבר זמן רב הוא מנסה לעשות,וזה עוד במצב ששכבר יש לנו חייל חטוף,שנמצא בעזה,אצל החמאס.

     ואז,תו"כ הצפיה בטלויזיה,ותו"כ דיבורים על פעילות צבאית נרחבת,אני כבר מבין שיש אפשרות שאני אקבל צו 8.

     תו"כ המחשבות,הגיע SMS : "הגדוד צפוי לקפוץ,השארו זמינים,ותהיו מוכנים".

     מיד קמתי,ניגשתי לבויידם,הוצאתי את המדים,ואת הנעליים,והתחלתי לארוז.

     תו"כ שאני אורז התחלתי לדמיין את הכניסה שלנו ללבנון,ואת הלחימה שלנו שתוביל לשחרור שני החטופים... 

    שירן שנכנסה לחדר השינה,וראתה אותי אורז,הבינה כבר הכל,במיוחד לאור העובדה שכבר מס' פעמים בשנתיים האחרונות הייתי במילואים.

     הרגעתי אותה במשפט הישראלי הידוע "יהיה בסדר". כמובן שזה לא הרגיע אותה...ו

    אז,כמה שעות מאוחר יותר הגיע ה"צו 8" ע"י הודעה מוקלטת. 

    "עליתי" על מדים,ושניות ספורות לפני שיצאתי מהבית,קיבלתי טלפון שבישר לי שכרגע הצו 8 מוקפא,אבל עדיין אנחנו צריכים להיות מוכנים ל"הקפצה". 

    כל אותו הלילה לא הצלחתי להרדם,וחיכיתי לטלפון שיקפיץ אותי.

     למחרת,קיבלתי SMS ממפקד המחלקה שלי, שהוחלט לא לגייס אותנו בסוף, וחזל"ש (חזרה לשגרה).

     על פניו זה נשמע נורא מרגיע ,אך להפך... חשתי תחושת תסכול רבה מאוד: הרי מצד אחד יש כבר ממש מלחמה בצפון עם החיזבאללה,ומצד שני,דווקא אנחנו,שכ"כ מיומנים בלוחמה נגד החיזבאללה,ושלבנון ממש "תפורה על מידותינו",לא נשלחים לשם להלחם.

     התסכול היה כ"כ גדול,מכיון שהיה לי נורא קשה לשבת בבית,בת"א,ולראות בטלויזיה איך אנשים "חיים" בצפון,ואיך 2 משפחות חרדות לשלום הבנים שלהם,ודווקא אנחנו שיכולים כ"כ לעזור בזה, לא נשלחים להלחם.

     נוצר מצב שפשוט חיכיתי שכבר כן יקפיצו אותנו,ושאני לא אצטרך יותר לשבת בחוסר מעש בת"א,ולא יכול לעשות דבר.

     בנוסף לזה,זאת הייתה תקופת פגרה בתאטרון,וכל האירועים שהייתי אמור להנחות פשוט בוטלו.

     ישבתי בחוסר מעש,עד שקיבלתי משח"ם (איגוד השחקנים),מייל שמחפשים שחקנים שיסעו למקלטים בצפון,כדי לעודד את התושבים במקלטים.

     למחרת, הייתי כבר ביחד עם מנחם לאנג,בדרך לקרית שמונה...

     הכנו תוכנית אומנותית,ומשחקי אמפרוביזציות, ועוד הפעלות שמתאימות לקהל של נוער ומבוגרים,כי נאמר לנו שזה הקהל.

     הגענו לעיר רפאים!

      רחובות ריקים,חנויות סגורות,וכל זה במרחק של שעתים וחצי נסיעה מת"א.

     פגשנו בכניסה עיר,את נציגת התרבות,והיא לקחה אותנו למקלטים. 

     כשנכנסנו למקלט הראשון,הסתבר לנו,שהמידע שקיבלנו לגבי אוכלוסיית המקלטים שגוי,ןבעצם מדובר בילדים קטנים.

     לא היה לנו כ"כ מושג מה לעשות,ונזכרתי,שלמזלי,הבאתי מהבית סתם "ליתר ביטחון" 2 טמטמים קטנים עם סטנד,מתוך מערכת התופים שלי,ועוד כל מיני "קשקשים" וכלי הקשה קטנים,אחרים.... הוצאתי את התופים מהבגאז',וחזרתי למקלט.

     ואז,פשוט אילתרנו. שרנו עם הילדים,ונתתי להם לתופף,וכך היה בשאר המקלטים. מידי פעם נחתו באיזור קטיושות,ותחושת התסכול שלי על זה שדווקא אנחנו לא גוייסנו,רק גדלה.

     יצאנו מקריית 8,וחזרנו לת"א.

     למחרת בלילה,דיווחו בחדשות על כך שהוחלט להרחיב את הפעולה הצבאית. ואז,הגיע הטלפון עם ההודעה המוקלטת.

     בהודעה נאמר שהגדוד הוקפץ,ושעליי להתייצב למחרת בשעה 8 בבוקר,בנקודת המפגש. הפעם הבנתי שזה כבר רציני.

     למחרת,חויילתי,ופגשתי את חבריי,מהצבא,וגם את אלה שהצטרפו אלינו במילואים הקודמים.

     הגענו לרמת הגולן,לבסיס עורפי,כדי לההצטייד,וכדי להתאמן,לקראת כניסה ללבנון.

     התחושה הייתה שונה מאוד מהמילואים הקודמים. הייתה לכולם תחושה של שליחות לאומית,ושל נתינה אמיתית.

     בדיעבד,הסתבר לי שתחושת התסכול שחשתי בת"א ממצב הגיוס,ביטול,גיוס, ביטול,ליוותה גם את השאר,וגיליתי שהגיעו למילואים אנשים שבמילואים הקודמים לא התייצבו,ובנוסף הגיעו צוותים של "אגוז" שהשתחררו מהצבא מס' חודשים קודם,ממש בהתנדבות. פשוט באו ואמרו "אנחנו רוצים לעזור,אז תגייסו אותנו". 

    ואז כשקיבלנו את "ציוד הלחימה",חשכו עינינו! אין לי מושג איך אפשר לקרוא לזה כך,כי זה היה ציוד ישן מאוד,שאפי' בטירונות שלי לא נתקלתי בו(סליחה,בעצם כן,כשצפינו "גבעת חלפון"...) כמעט ולא היו מחסניות,הקסדות היו מוזרות מאוד,וניראו כאילו הגיעו לכאן ממלחמת העולם הראשונה,נשקים ישנים,וכמעט לא היו מחסניות. עם זה אנחנו הולכים להלחם?? איזה מין דבר זה?? הרבה שאלות כאלה נשאלו בקול

      [אני חייב לציין שבמילואים האחרונים,ששבתי מהם לפני שבוע,לקחו אותנו לימ"ח,והראו לנו את  הציוד חדש לגמרי,עם ניילונים,כולל הכל,שנקנה בעקבות הפקת הלקחים.] 

    התחלנו להתאמן. אני לא אפרט מה היה תוכן האימונים,אך האוירה הייתה אווירה רצינית מאוד,היו אלו אימונים שהבנו שככל שיותר נשקיע בהם,כך יגדל הסיכוי שלנו לשרוד.

     ואז בהפסקות האוכל השיחות היו שיחות של מה יקרה אם ח"ו... הבנו שחלק מאיתנו כניראה כבר לא יחזרו... 

    אני זוכר במיוחד את שיעור הריענון בעזרה ראשונה עם החובש החטיבתי,שבו תו"כ ההדגמה של הח"ע (חוסם עורקים),שכידוע,(או שלא),אדם שיש עליו ח"ע על הרגל,או היד,במשך יותר מידי שעות,צריכים לכרות לו אותה,נפלט לי מהפה,שאם קורה לי משהו וחייבים לשים לי ח"ע כדי שאני לא אמות מאיבוד דם,אני מעדיף שיתנו לי למות,מאשר לחיות ללא יד או ללא רגל,כל החיים.

     אני יודע שזה נורא מזעזע,ושזה איום,אך באמת הבנו שאנחנו עומדים לפני קרבות קשים,עם ציוד לחימה לא מתאים,ועם אימון לא מספיק טוב,ושמענו חדשות,וקראנו עיתונים,והיינו פשוט מציאותיים. 

    נגמרו 2 ימי האימון,והתכוננו ללילה שבו אנחנו אמורים לכבוש את הכפר המסוים.

     הכנו את הציוד הדל,הכי טוב שאפשר,הכנו גם את עצמינו,ואז מס' שעות לפני ה"דד ליין",הגיע אלינו המג"ד,ובישר לנו שהתקבלה החלטה לא לכבוש לבסוף את אותו הכפר,(מסיבות,שמין הסתם אני לא יכול לפרט) ושתוך מס' שעות נקבל משימה חדשה.

     מס' שעות לאחר מכן,חזר המג"ד והודיע שקיבלנו משימה חדשה,ושבעקבותיה דווקא אנחנו לא נכנס ללבנון,אלא נישאר בכוננות בתוך ישראל,למקרה שנצטרך לבצע את המשימה הזאת,ואף הסביר שזאת הסיבה שבגללה לא גייסו אותנו ספציפית בהתחלה,אלא רק עכשיו.

     נשארנו בתוך ישראל,ואףקיבלנו ציודים חדשים יותר,וציודים שלא היו לנו לפני כן,והמתנו במצב של כוננות.

     עד שנגמרה המלחמה...

     במלחמה הזאת יצא לי לחשוב המון. לחשוב על החיים,על עצמי,על היעוד שלי בחיים,על השאיפות ועוד. כל זאת ועוד,בפרק הבא...   

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/12/07 00:11:

      תודה לך הילרי.

       

      אני אשמח להזמין אותך להשקה,בבוא היום...

       

      שבוע נפלא גם לך.

        2/12/07 01:04:

       

      צטט: נדב סגל 2007-11-06 19:29:21

       

      צטט: הילרי 2007-11-05 17:25:32

      נדב

      קראתי את כל הפרקים

       ממתינה בקוצר רוח לפרק הבא

      אתה משתמש כל פעם  במושג אני לא יודע למה

       או נפל האסימון וכו'

      אין דבר כזה צירופי מקרים ואני חושבת שאתה יודע לכל דבר יש סיבה גם אם בהתחלה לא מובנת לנו

      אני מתחננת ממך לכתוב את הספר

       הוא יהיה רב מכר עולמי

      אני יושבת וקוראת את כל הפרקים שלך גופי עובר צמרמורת

       והיעוד שלך לספר את סיפור חייך לכלום

      אתה נשמה מדהימה

       קבל כוכב על מי שאתה

      הילה

       

       

      אז זהו,שהחלטתי לכתוב ספר,וזאת הסיבה,שאני לא כותב כאן יותר את ההמשך...(זכויות יוצרים ש "דה מרקר" לוקחים על דברים שנכתבים כאן.

      היי נדבי

       שמחת אותי

      שיהיה הרבה בהצלחה

      אני בטוחה שיצלח

      אני הראשונה שקונה

      שבוע נפלא

      הילה

      (אשמח לעזור בתהליך)

       

        6/11/07 19:34:

       

      צטט: נדב סגל 2007-11-06 19:27:51

       

      צטט: mai7@ 2007-10-19 19:45:28

       

       

      מרגש אחד.. הכתיבה שלך מופלאה, מרתקת.

      והנושא קרוב ללב כולנו.

      יש בך נפש נדירה.. תודה שאתה משתף.

       

      נבוך

      אם הצלחתי לרגש את המרגשת הראשית,נותר לי רק להתמוגג...(אחרי שהתרגשתי מהפוסט שלך,שאת כתבת אצלך בבלוג.)

        6/11/07 19:29:

       

      צטט: הילרי 2007-11-05 17:25:32

      נדב

      קראתי את כל הפרקים

       ממתינה בקוצר רוח לפרק הבא

      אתה משתמש כל פעם  במושג אני לא יודע למה

       או נפל האסימון וכו'

      אין דבר כזה צירופי מקרים ואני חושבת שאתה יודע לכל דבר יש סיבה גם אם בהתחלה לא מובנת לנו

      אני מתחננת ממך לכתוב את הספר

       הוא יהיה רב מכר עולמי

      אני יושבת וקוראת את כל הפרקים שלך גופי עובר צמרמורת

       והיעוד שלך לספר את סיפור חייך לכלום

      אתה נשמה מדהימה

       קבל כוכב על מי שאתה

      הילה

       

       

      אז זהו,שהחלטתי לכתוב ספר,וזאת הסיבה,שאני לא כותב כאן יותר את ההמשך...(זכויות יוצרים ש "דה מרקר" לוקחים על דברים שנכתבים כאן.

        6/11/07 19:27:

       

      צטט: mai7@ 2007-10-19 19:45:28

       

       

      מרגש אחד.. הכתיבה שלך מופלאה, מרתקת.

      והנושא קרוב ללב כולנו.

      יש בך נפש נדירה.. תודה שאתה משתף.

       

       

       

      נבוך

        6/11/07 19:27:

       

      צטט: jackpot 2007-10-19 18:33:52

      "במלחמה הזאת יצא לי לחשוב המון. לחשוב על החיים,על עצמי,על היעוד שלי בחיים,על השאיפות ועוד. כל זאת ועוד,בפרק הבא...  " 

      נדבי

      התחברתי כל כך למשפט האחרון שכתבת. כחיפאית, שחוותה את הפחד מקרוב ונדדה

      כמו רוב תושבי הצפון כחסרת בית מיד פעם, כדי להרגיע את הנפש, וחזרה שוב לאותו

      הפחד, בסוף...כשהכל נגמר, הרגשתי בדיוק כמו שתארת לעיל ואולי קצת יותר -

      שהחיים כל כך קצרים וכל כך בעלי משמעות, שהיום אני מסתכלת על כל דבר שלא

      כמובן מאליו, ומשתדלת להנות מהרגע ובכל רגע...כי הם יקרים מידי ,מסתבר...

      כתיבה יפה, מחכה ומצפה כבר לפרק הבא...

       

       

      אכן,צריך לנצל כל רגע בחיים,כאילו זה הרגע האחרון...

       

      תודה.

        5/11/07 17:25:

      נדב

      קראתי את כל הפרקים

       ממתינה בקוצר רוח לפרק הבא

      אתה משתמש כל פעם  במושג אני לא יודע למה

       או נפל האסימון וכו'

      אין דבר כזה צירופי מקרים ואני חושבת שאתה יודע לכל דבר יש סיבה גם אם בהתחלה לא מובנת לנו

      אני מתחננת ממך לכתוב את הספר

       הוא יהיה רב מכר עולמי

      אני יושבת וקוראת את כל הפרקים שלך גופי עובר צמרמורת

       והיעוד שלך לספר את סיפור חייך לכלום

      אתה נשמה מדהימה

       קבל כוכב על מי שאתה

      הילה

        19/10/07 19:45:

       

       

      מרגש אחד.. הכתיבה שלך מופלאה, מרתקת.

      והנושא קרוב ללב כולנו.

      יש בך נפש נדירה.. תודה שאתה משתף.

       

        19/10/07 18:33:

      "במלחמה הזאת יצא לי לחשוב המון. לחשוב על החיים,על עצמי,על היעוד שלי בחיים,על השאיפות ועוד. כל זאת ועוד,בפרק הבא...  " 

      נדבי

      התחברתי כל כך למשפט האחרון שכתבת. כחיפאית, שחוותה את הפחד מקרוב ונדדה

      כמו רוב תושבי הצפון כחסרת בית מיד פעם, כדי להרגיע את הנפש, וחזרה שוב לאותו

      הפחד, בסוף...כשהכל נגמר, הרגשתי בדיוק כמו שתארת לעיל ואולי קצת יותר -

      שהחיים כל כך קצרים וכל כך בעלי משמעות, שהיום אני מסתכלת על כל דבר שלא

      כמובן מאליו, ומשתדלת להנות מהרגע ובכל רגע...כי הם יקרים מידי ,מסתבר...

      כתיבה יפה, מחכה ומצפה כבר לפרק הבא...

        19/10/07 13:18:

       

      צטט: טוני סטלה 2007-10-17 22:13:50

      איזה כיף לקרוא את כול הפרקים ברצף..

       

      "הו ילד שלי בעולם
      ציפור אדם כמו כולם
      מחפש את האופק"...מדהים אתה מחכה להמשך מחייך

       אחחח,היה שווה לכתוב את כל הפוסטים...מחייך

        19/10/07 13:13:

      אכן,הייתה הזויה...

       

      אני עוד לא סגור לגבי ברק(שבתקופתו ראיתי בתור חייל בסדיר איך אנחנו פשוט בורחים מלבנון,בחיפזון,ללא סדר,ומשאירים לחיזבאללה הרבה "מתנות"),אבל את גבי אשכנזי אני זוכר לטובה, בתור קצין מעולה,ואסטרטג נבון...

       

      תודה על הכיכוב...

        19/10/07 12:18:

      קראתי את הפוסט עם הרבה צמרמורות....

      המלחמה הזו באמת היתה הזויה....

      טוב שהיא נגמרה אך זו לא המילה האחרונה...

      זו לפחות התחושה שלי....

      מזל שברק נכנס לעיניינים...

       

      מככבת אותך....ריגשת...

        17/10/07 22:13:

      איזה כיף לקרוא את כול הפרקים ברצף..

       

      "הו ילד שלי בעולם
      ציפור אדם כמו כולם
      מחפש את האופק"...מדהים אתה מחכה להמשך מחייך

        9/10/07 10:08:

      תודה רבה,ו:

       

      ברוכה המצטרפת...

        9/10/07 03:54:
      מאוד יפה וראוי להערכה.
        29/9/07 16:52:

      תודה לילך.

       

      תודה על התגובה ותודה על הכוכב...

       

      לאיזה חבר'ה את מתכוונת,לקטיושות?...

        28/9/07 22:13:

      היי נדב היקר,

      טוב עכשיו חזרתי,כיכבתי ומגיבה.

      החלק הראשון של הפוסט העלה לי אסוציאציה של אחד הפרקים הראשונים של מילואים של ברבש(לא יודעת מה איתך אבל הייתי בהקרנת הבכורה של הפרקים הראשונים בסינמטק).

      אבל הפוסט התגלגל לו ולקח אותי למחוזות ממחוזות שונים ,ובטוחה אני ששמחתם את תושבי הצפון במקלטים,רוממתם את רוחם ועשיתם להם טוב על הלב ויודעת איזה עוד חברה חברו אליכם.......קורץ

       

      מלבד זאת אהבתי וחג שמח לך יקירי.

        28/9/07 18:18:

      תודה.

       

      גם אני מעריך אנשים כמוך.(את יודעת למה אני מתכוון...)

       

        19/9/07 20:45:

      אני כל כך מעריכה אנשים ציונים בנשמתם, אוהבי הארץ, צברים, אני פשוט מוקסמת מאנשים כאלה.

      תודה רבה שאתם אחד מהם.

      ורק על זה- קבל כוכב!

        16/9/07 17:15:

       

      צטט: מאיר אליאל 2007-09-16 14:55:39

       

      היי נדב

       

      חיכינו וציפינו לפוסט, והוא לא אכזב.

      מחכים לפוסט הבא. אתה מצליח לשמור על המתח וזה מה שחשוב!

       

      שנה טובה גם לך!

      מאיר

      תודה,תודה.

       

      כיף לקבל תגובות,ואני שמח שאתה עוקב,מהיום הראשון של הבלוג.

       

      הפוסט הבא יגיע במהרה...

        16/9/07 14:55:

       

      היי נדב

       

      חיכינו וציפינו לפוסט, והוא לא אכזב.

      מחכים לפוסט הבא. אתה מצליח לשמור על המתח וזה מה שחשוב!

       

      שנה טובה גם לך!

      מאיר

        16/9/07 13:06:

      תודה לכולכם.

       

      עוד מס' תגובות,ואני מיד מתיישב לכתוב את הפרק החדש.

       

      תודה על הכוכבים.

       

      קורץ

        16/9/07 11:59:

      חיכיתי רבות לפרק וכתבת אותו בשקט.

      כתיבה מעולה ומרתקת

      אבל מצמרר לשמוע עדות אמיתית של חייל על המחדל.

      תודה.

        15/9/07 22:24:

      מחכה להמשך!

        10/9/07 16:28:

      נו כמה כיף להגיב ראשונה לכזה פוסט ניפלא...

      נדבי.. שתהיה שנה מעולה ומתוקה עם הרבה הגשמה עצמית והמון במה!! כמה שיותר!!!

       

      מתגעגעת.. צריך לשבת בהקדם... :)) 

      פרופיל

      נדב סגל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין