עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    יהודי "עובד אלילים"?

    4 תגובות   יום שני, 7/12/09, 23:19

    יהודי "עובד אלילים"?
    או
    דבקות אקסטאטית במקדש ונקטשוורה


    את הקטע האחרון של הדרך למקדש עלינו ברגל. המכונית בה נסעתי כטרמפיסט נתקעה כקילומטר לפני היעד, עם תקרים בשני הגלגלים הקדמיים. היה זה ג'יפ צבאי נהוג בידי רס"ן קומאר, ובחברתו בחורה הודית צעירה, שהתרשמתי שהייתה פילגשו. הרס"ן בא לאנדרה פראדש לביקור במחוז הולדתו, ממקום שירותו הצבאי בחבל אסאם, בגבול עם בורמה. הוא הזמין אותי בחום לבקר אותו באסאם, והבטיח לי אירוח כיד המלך (המפקד). התכוונתי להיענות להזמנה, אולם, מכיוון שטיולי נקטע בטרם הגיע אל סיומו הטבעי, לא זכיתי להנות מהכנסת האורחים המובטחת.

    לפני שהגעתי להודו לא ידעתי כלל על קיומו של מקדש ונקטשוורה

     (Venkateshvara) בטירופטהי, למרות שהוא פופולארי מאד, ומקבל בשעריו את מספר המבקרים הגדול ביותר מדי יום. המקדש ממוקם על גבעה אחת מתוך שבע הגבעות של טירומאלה, במדינת אנדרה פראדש, והאמונה העממית מזהה את הגבעות הללו עם שבעת הראשים של נחש הקוברה הענק, ששנאגה (Sheshnaga), שעליו נח האל וישנו.

    מיהו ונקטשוורה - "האל של גבעת ונקטה" - האלוהות של טירופטהי?

     

     

    לא ידעתי הרבה על האל, והשלמתי במקצת את מה ששמעתי במקום, בספרייה הלאומית בירושלים, כשחזרתי ארצה. האל ונקטשוורה ומקום מקדשו קשורים באחד מהסיפורים המקומיים על גלגוליו האנושיים של האל וישנו. הסיפור הרווח מאוד באזור, הוא סיפור מורכב, שמעורבות בו דמויות רבות, וכאן מובאת רק תמציתו. זהו סיפור האהבה המופלא ונישואיהם של שריניוואסה (Srinivasa) - שמו של האל וישנו, בשוכנו כאדם על פני האדמה, בגבעת ונקטה - והנסיכה פדמווטי (Padmavati). הנסיכה קיבלה את שמה משום שנולדה מתוך פרח לוטוס - פדמה בסנסקריט - שמצא אביה, המלך חסוך הילדים, באגם המצוי כיום ליד מקדשה, והיא גדלה כבתו המאומצת. בגלגולה הקודם נדחתה הנערה/אלה על ידי ראמה - גלגול קודם של וישנו - אשר הבטיח לשאתה לאישה בגלגולו הבא.

     

     

    על השאלה מדוע ממוקמים האל ורעייתו במקדשים המצויים במתחמים נפרדים מרוחקים כשניים וחצי ק"מ זה מזה, ניתנו מספר הסברים. הפופולארי מביניהם הוא ששריניוואסה כעס על העדר פריט מסוים בנדוניה של פדמווטי, ועל כן חיו בנפרד תקופת מה, עד הפיוס.

    הדבר הראשון שהלם בי בבואי למקום, היו המוני האנשים שצבאו על המקדש. רס"ן קומאר פנה אל תחנת המשטרה המקומית, ובתוקף משרתו הצבאית, דרש להיות בראש התור. קצין המשמרת הצמיד אלינו שוטר, שהביא את שלושתנו ישירות אל שער הכניסה. השוטר ורס"ן קומאר הסבירו בשפתם (טלוגו) לשומר בשער מי אני, אך השומר לא השתכנע ומנע ממני להמשיך פנימה, בטענה המוכרת שהכניסה היא להינדואים בלבד. מכיוון שלא היה טעם להכביר מילים עם השומר, ביקשתי ממנו באדיבות לדבר עם הממונה עליו. הוא הסכים, ואחד מנערי המקדש הוביל אותי אל משרד שבו ישב הכוהן הממונה. הכוהן סקר אותי בחשדנות, וזו הייתה גם רוח דבריו בתחילה. הסברתי לו את מניעיי וסקרתי את הרקע האקדמי שלי, אך הוא לא השתכנע ועמד על כך שאינני הינדו ולכן איני רשאי להיכנס למקדש. טענתי בפניו שהוא אינו יכול להוכיח שאינני הינדו, משום שההינדואיזם, למרות היותו הדת השלטת בהודו, אינו מגדיר מאמין הינדואי על פי מוצאו. אילו היה כך, כל מוסלמי, נוצרי, יהודי, או אחר, יליד הודו, היה יכול להיחשב הינדו רק על פי מראהו. בר שיחי התרשם מבקיאותי (היחסית) בתרבות ההודית, אך לא נעתר לבקשתי, והעביר אותי להכרעתו של הכוהן הראשי. זה נראה עסוק בענייניו, והאזין רק בחצי אוזן לדברי הכוהן הממונה, אולם, למרות שלא נראה שהקדיש שיקול דעת מרובה לעניין, ציווה על אחד הכוהנים הזוטרים להכניסני ללב המקדש.

    בשלב זה החלו הדברים להתגלגל במהירות. הכוהן המלווה הוביל אותי דרך מסדרונות ארוכים וחדרים פנימיים, עוקף את התורים של המוני המאמינים. עברנו גם ליד חדר שהיה גדוש שטרות ומטבעות, ואנשים אחדים ישבו בו ומיינו את התרומות - המקדש בטירופטהי נחשב לעשיר במקדשי הודו, ואולי אף בעולם כולו! העושר מוצא את ביטויו במבנים ובפסלים העשויים, או מצופים זהב, הפזורים ברחבי המקדש.

    החדר שלפני "קודש הקודשים" שאליו הובאתי, היה מלא וצפוף במאמינים אחוזי דבקות ושיכרון חושים. ראיתי מחזות דבקות במקדשים קודם לכן וגם אחרי כן, אך שיכרון החושים האקסטאטי במקדש ונקטשוורה השאיר בי את הרושם החזק ביותר. רבים מן המאמינים היו גלוחי ראש, לאחר שנדרו את שער ראשם כתרומה לאל, וכמעט כולם רעדו מהתרגשות. קרחתו של העומד לפני נצצה באור של שלהבות הלפידים מסביב, בעת שלא הפסיק לרעוד ולהפיק קולות, בשיכרון חושים מוחלט.

    לאט, לאט, התקרבנו אל הכניסה ל"קודש הקודשים" - פתח נמוך וצר בקיר, אשר חייב להרכין ראש בעת הכניסה. חשבתי לעצמי שבצורה זאת, כל אחד - מאמין או ספקן - חייב להשתחוות בפני האל, מבלי שהדבר נתון כלל לבחירתו או לשיקול דעתו. כאשר נכנסתי והזדקפתי, ראיתי לפני פסל מרשים, כשלושה מטרים גובהו, עטוי גלימה ארוכה, מכוסה בתכשיטים ובזרי פרחים, ורק כפות ידיו ופניו השחורים גלויים. שני פסי לובן מאונכים עבים, סימן ההיכר של האל וישנו, עיטרו את מצחו.

    עולי הרגל עברו אחד, אחד, על פני הכוהן שניצב לפני הפסל, לטקס הפוג'ה ולקבלת ברכתו. כשהגיע תורי, הניף הכוהן את מחתת הקטורת הבוערת והמעלה עשן, והחווה בה צורות באוויר, כנראה הסימן הקדוש "אום", לפני פניי. אחר כך, הניח גביע של מי קודש על ראשי והיזה מהם עלי, ואחרי שהתווה אות אפר על מצחי, המשכתי הלאה, בלחץ עולי הרגל שמאחוריי.

     

    התפעלתי מעוצמת הדבקות הדתית במקדש בטירופטהי. הודים מן הדרום ומן הצפון, בני כל המעמדות ומכל השכבות, אנשים אמידים ואנשים קשי יום, משכילים ופשוטי עם - כולם באו ובילו שעות רבות בתור, על מנת לחזות בפסל, שמבחינתם הוא האל. פעם נוספת הרהרתי במושג "עבודת אלילים". אולם, מה שנראה בעיניי המערביות כעבודת אלילים, היה עבור עולי הרגל הביטוי העליון לאמונתם באל.

     

     

    תופעות האמונה והפולחן עוררו בי תחושה שימי התנ"ך קורמים עור וגידים לנגד עיניי. הביטוי "והיו מזבחים בבמות..., על כל גבעה... ותחת כל עץ רענן" הוא מציאות יום יומית בהודו. האמונה שהאל מצוי בכל, וכל מה שיש הוא צורות ההתגלות של האל האחד והאין-סופי, מאפשרת לייחס קדושה לכל חי, צומח או דומם. הייתי עובר למשל, ליד גבעה זרועה אלפי סלעים, וסלע אחד, שאינו שונה משאר הסלעים, היה צבוע באדום ומהווה מוקד לפולחן. כך היה הדבר גם עם עצים. הייתי צועד בדרך שמשני צידיה נטועה שדרה - שריד מתקופת השלטון הבריטי - וליד אחד העצים, שאינו נראה שונה במאומה מן העצים האחרים, היה ניצב תלת הקלשון של האל שיווה, בצד צלמית שיווה לינגה - מקום פולחן.

     

    כשנתקלתי לראשונה בתופעה, חשבתי שזו עבודת אלילים המעידה על אנשים פשוטים, שאינם מסוגלים להבין את ההיבטים היותר מופשטים של מושג האלוהות. במהלך הטיול נוכחתי לדעת שתופעות הסגידה לאל וגילויי הדבקות, שכיחים גם אצל אנשים חושבים ומשכילים. מתוך רצון להזדהות עם המאמינים ההודים, ותוך חיקוי חיצוני של התנהגותם במקדשים, גם אני התחלתי לחוות את הסגידה לפסלים. התחלתי להבין, מצד אחד, את הצורך במשהו מוחשי להיאחז בו כאשר מבקשים להביע את הרגש הדתי, ומצד שני את הסיפוק מעצם הבעת הרגש, והתחושה שיש כביכול, מי שמקבל אותה. וכך, אט, אט שיניתי את גישתי המתנשאת.

     

    אינני יודע אם חוויותיי היו דומות לאלו של המאמינים ההודים, אך דבר אחד ברור לי לחלוטין - נשארתי יהודי, ולא הפכתי ל"עובד אלילים"!

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/9/12 10:19:

      צטט: מרב 1956 2012-09-30 06:14:38

      ברומא היה רומאי.

      נראה לי יפה, שלא מדעת, שאימצת מנהג .

      תודה מרב.

      ה"אימוץ" הזה היה חוויה מיוחדת.

      חג שמח, עמוס.

        30/9/12 06:14:

      ברומא היה רומאי.

      נראה לי יפה, שלא מדעת, שאימצת מנהג .

        8/12/09 17:29:

      צטט: שיווה 2009-12-08 16:58:23

      כתוב טוב עמוס

      העלת בי זכרון וגעגוע לטעמים

      וריחות הקטורת והמנחות

      עת ביקורתי במקדשים.

      אי אפשר שלא להרגיש ולהתרגש

      לנוכח קהל של מאמינים ואוהבי האל.

      האוירה, הצבעוניות, האור על פניהם

      והסגידה.

      אכן, האמונה שווה לכל נפש בהודו

      והיא חזקה וחוצה מעמדות, כסף ויקר.

      בבתים הפרטיים, במכוניות פרטיות, בבתי עסק

       קיים מקדש קטן

      עם פסלו של האל הנערץ לו עורכים

      פוג'ה קטנה מידי בוקר.

      גם שהודו עוברת תהליך מואץ של חילון

      ומודרניזציה האמונה חזקה ומושרשת.

      תודה, ריקי. מסכים עם דברייך, ושמח שמעורר זכרונות. אני נהנה מהעלאת הזכרונות בעצמי.

      שמת לב שהפעם מדובר בפולחן וישנו, ולא שיווה?

      כל טוב עמוס.

       

        8/12/09 16:58:

      כתוב טוב עמוס

      העלת בי זכרון וגעגוע לטעמים

      וריחות הקטורת והמנחות

      עת ביקורתי במקדשים.

      אי אפשר שלא להרגיש ולהתרגש

      לנוכח קהל של מאמינים ואוהבי האל.

      האוירה, הצבעוניות, האור על פניהם

      והסגידה.

      אכן, האמונה שווה לכל נפש בהודו

      והיא חזקה וחוצה מעמדות, כסף ויקר.

      בבתים הפרטיים, במכוניות פרטיות, בבתי עסק

       קיים מקדש קטן

      עם פסלו של האל הנערץ לו עורכים

      פוג'ה קטנה מידי בוקר.

      גם שהודו עוברת תהליך מואץ של חילון

      ומודרניזציה האמונה חזקה ומושרשת.

      ארכיון

      פרופיל