עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    מנדלבלאט

    7 תגובות   יום שישי , 27/11/09, 10:07


    מנדלבלאט  

    הסיפור נכתב כתרגיל במסגרת סדנת כתיבה. המנחה, וכן חלק ניכר מן הקוראים האחרים, חשבו שמדובר בקטע מסיפור, ולא בסיפור שלם. לדעתי זהו סיפור העומד בפני עצמו, עם התחלה, ובעיקר – סוף. 

       הוא אחז ביד רועדת את ידית הקומקום ומזג לאט, לאט, את המים הרותחים לכוס. העור הצפוד על זרועו הלבין והפך כמעט שקוף, מבליט את המספר המקועקע עליו. פרקי אצבעותיו נמתחו, ולרגע קמטיהם כמו נעלמו. בפינה השמאלית העליונה של השולחן היה מונח חשבון מים, ממוען אל מר א. שקדי (מנדלבלאט).   

    אט, אט, התמלאה הכוס. הוא לקח את שקית התה ששמר מהבקר, והרקיד אותה במים בתנועות קצובות. נימים חומים, חיווריינים, התפשטו והתפתלו במים, עד שצבעו אותם כליל בצבע חום בהיר. הוא הוציא את השקית בזהירות, סחט אותה עד תום בשתי אצבעותיו מעל לכוס, והשליכה לפח.  

    כשהוא לופת את הכוס בשתי ידיו ומתענג על חומה, התיישב אל מול החלון והביט בעננים הבהירים ששייטו בשמי הסתיו. על ענפי עץ השקד מול חלונו השתעשעו דרורים. קשקש עור יבש נשר על אפודתו.  

    רוח חרישית נשבה בחוץ ותלשה עלה מעץ השקד, שצנח לאיטו אל האדמה.   

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/9/12 01:05:

      צטט: מרב 1956 2012-09-26 17:17:52

      סיפור אווירה

      הסיום יפה ועצוב בעיני

      העלה שנתלש (לא נשר מעצמו, כי הגיע זמנו) וצנח לאיטו לאדמה, הוא דימוי לאותו קשיש ההולך אל מותו, אך בטרם עת.

      רוח חרישית נשבה בחוץ ותלשה עלה מעץ השקד, שצנח לאיטו אל האדמה.  

      תודה, מרב.

      ברובד הפיסי, העלה נושר כמו הקשקש. ברובד המטאפורי, אכן הכוונה לתחושת הניצול, שחייו מגיעים אל קצם, כמו חיי העלה, ומבחינה סובייקטיבית, זה כמעט תמיד בטרם עת.

      כל טוב, עמוס.

        26/9/12 17:17:

      סיפור אווירה

      הסיום יפה ועצוב בעיני

      העלה שנתלש (לא נשר מעצמו, כי הגיע זמנו) וצנח לאיטו לאדמה, הוא דימוי לאותו קשיש ההולך אל מותו, אך בטרם עת.

      רוח חרישית נשבה בחוץ ותלשה עלה מעץ השקד, שצנח לאיטו אל האדמה.  

        28/11/09 23:12:

      תודה, ריקי,

      מראה לי שחייו של מנדלבלאט, בשלב זה, הם כבר מעבר לדיכוטומיות, ומתנהלים באיזושהי שגרה קבועה וחדגונית.

      הוא יודע שמגיע קץ סתיו חייו, כמו גם עונת הסתיו הקצרה שבחוץ.

      צר לי עליו, עמוס.  

        27/11/09 18:11:

      אהבתי עמנבחיוך

      הסיפור השיט אותי בין דימויים

      של שיגרת חיים, בדידות, זיקנה, עבר כואב

      לבין הניבט בעולם החיצון

      דיכוטומיות של דינמיות,

      עננים משייטים, דרורים משתעשעים,

      רוח חרישית והעלה שצנח.

      ולשאלתי? הוא אוהב את התה חזק

      סוחט היטב את השקית?

        27/11/09 17:35:


      תודה, מהארני ונוסקת על התגובות הענייניות והמפרגנות.

      אני בהחלט רואה כיצד זה נתפס כקטע ולא כשלם, למרות שדעתי שונה.

      שבת שלום, עמוס.

        27/11/09 14:40:


      שתי האופציות פתוחות.

      ניתן לראות קטע זה כשגרת יומו של אדם החווה את השואה,

      הסימבוליות שבשמוש בפעם השלישית באותו תיון, מיצוי כל תוכנו-

      המעיד על אדם הידע חוסר בחייו.

      הסיפוק בסוף הקטע, ההגעה אל השלווה בהביטו בציפורי הדרור- החופש. החופש שלו.

       

      או, מאידך, תחילת יום כשהמשכו טרם נכתב...

       

      נייס :)

        27/11/09 14:24:

      עמוס יקר,

      גם אני סבורה שזה קטע מתוך סיפור....תיארת כל כך מקסים שאני לפחות הייתי מאוד רוצה לדעת מה אירע איתו...לאן מועדות פניו...אשמח לקרוא את ההמשך אם וכאשר תחליט לכתוב אותו.


      שבת שלום.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין