עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    ירח אשכולית

    ארכיון

    0

    כולם יידעו שהית כאן כשתלך- סיפורו של ניק דרייק

    17 תגובות   יום שבת, 21/11/09, 16:32

     “Time has told me, you’re a rare, rare find. A troubled cure, for a troubled mind”

     

    אנגליה, נובמבר 1974. מוזיקאי צעיר בן 26 סובל מדיכאון ממושך ואינסומניה. הוא קם באמצע הלילה, הולך למטבח, אוכל קערת קורנפלקס, בולע כמות עודפת של כדורים נוגדי דיכאון, הולך לישון ולא מתעורר. ההכרה המצומצמת ממנה סבל במהלך חייו, הפקפוק העצמי ומותו הטראגי, לצד שלושה אלבומים וירטואוזיים ונשמה אחת מיוסרת, חורטים את סיפורו של ניק דרייק על פני ההיסטוריה של המוזיקה ומקנים לו, פוסט מורטם, מעמד יציב של אחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים ביותר בעשורים האחרונים.

     

    כניסתו של דרייק לעולם המוזיקה החלה כבר מגיל צעיר, כשלמד, בעידוד אמו, לנגן בפסנתר ולהלחין את שיריו הראשונים. על אף או אולי בזכות היותו אוטודידקט, הוא שלט בצורה יוצאת דופן בגיטרה, ובמקום להתקבע לטכניקות הנגינה המקובלות והמוכרות, השקיע זמן רב בהמצאת פריטות חדשות וכיווני גיטרה לא סטנדרטיים, שבהמשך התגבשו לסגנון הנגינה הייחודי שמזוהה איתו.

    הטקסטים של שיריו, עם או ללא קשר ללימודיו בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת קיימבריג', אופיינו באסטטיקה ומודעות יוצאת דופן, ועסקו בנושאי היומיום, הטבע וההתבוננות הפנימית מבעד לעדשה אפורה ובלתי נמנעת של הדיכאון התמידי שצבע את חייו.  

    למקור שמו של אלבומו הראשון, “Five Leaves Left”, שיצא בשנת 1969, ישנן שתי גרסאות. לפי הראשונה, הוא שאוב מסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", המספר על בחורה שמחליטה שתמות כשהעלה האחרון ינשור מעץ הקיסוס, ואילו לפי השניה, השם מתייחס להודעה שמופיעה בחבילת ריזלות, כשמגיעים לחמשת הניירות האחרונים בחבילה. מעצם היותו של דרייק חובב ספרות ועישון כאחד, נראה ששתי הוריאציות מתקבלות על הדעת.  

    יש לא מעט מה להגיד על “Five Leaves Left”, אבל כשאני מנסה לכתוב עליו, אני מבינה שאני הולכת לאיבוד, כי אי אפשר להעביר במילים עד כמה הדיסק הזה באמת יפה, וזאת לא קלישאה. לצד דרייק, השתתפו בהקלטות האלבום להקה בשם “Fairport Convention” והרכב קאמרי של כלי מיתר, מה שהוסיף לאלבום נפח ייחודי, מבלי לגרוע מהמינימליזם שלו. אינטימי ו"קרוב" בסאונד שלו, משדר האלבום המון כנות, ומצליח, בדרכו הייחודית, לכלוא במעין קפסולת זמן מוזיקאלית את הסתיו הבריטי הקר וגשום.  

    אמנם האלבום זכה להערכה רבה במעגלים מצומצמים ונאמנים, אך ההכרה הגורפת והמיוחלת איחרה לבוא. מופנמותו, חוסר נינוחותו וסגנון נגינתו של דרייק הקשו עליו "להחזיק במה" ולכבוש את הקהל בהופעות, והוא נאלץ להתמודד עם רעש בלתי פוסק של צחוק ודיבורים, ונוכחות דלה. דחייתו על ידי הקהל גרמה לו להסתגר בתוך עצמו, עד לשלב בו סיבוב ההופעות הראשון והאחרון שלו בוטל. בגלל שלא הופיע, האלבום לא קודם בצורה מספקת, והגיע למכירות דלות. הדבר התפרש בעיניי דריק ככישלונו האישי, והוביל להסתגרות ולתחושות קשות של חוסר מסוגלות וחוסר ערך.  

    בעקבות האכזבה שחש מהכישלון המסחרי של אלבומו הראשון, נענה דרייק לעצת מפיקו, ג'ון בויד, לשנות מעט את כיוונו המוזיקאלי, דבר שקיבל ביטוי באלבומו השני, “Bryter Later”, שיצא בשנת 1970. המטרה של האלבום היתה להגיע לסאונד יותר "פופולרי" וקליט לאוזן, שיתפוס יותר מאזינים, והוא נצבע בגווני ג'אז-מסיבת-קוקטייל רכים וידידותיים לסביבה. עם זאת, בשונה מהתחזיות האופטימיות, גם מכירות האלבום הזה לא המריאו, והסתכמו בפחות מ-3,000 עותקים, דבר שהוביל את דרייק למשבר נוסף.  

    את אלבומו השלישי והמוכר ביותר, Pink Moon, הוא הקליט לבדו במהלך שני סשנים ליליים בשלהי 1971, בנוכחותו של טכנאי הקול ג'ון ווד בלבד. “Pink Moon” הוא אלבומו הקצר והמינימליסט ביותר של דרייק, מעצם היותו "ערום" כמעט מכל אלמנט פרט לקול הזהב של המאסטרו ופריטת מיתריו. במובן מסוים, הדיסק מהווה מעין אנטיתזה לאלבומו הקודם, שהיה, לדעת דרייק וגם לדעתי, עמוס מדי מבחינה מוזיקאלית ומעייף ברמת העיבודים.  

    על אף שקיבל מספר ביקורות חיוביות, גם האלבום הזה לא הצליח למכור, ואי נכונותו של דרייק להתראיין, להופיע או לעסוק בקידום האלבום- לא הועילו למצב. בתחושות קשות של תסכול וחוסר ערך, הפסיק דרייק לכתוב ולהקליט, התרחק ממרבית חבריו, וחזר לגור בבית הוריו, שם נשאר עד יומו האחרון. התעלומה האם מותו הטראגי היה יזום או לא, כנראה לעולם לא תיפתר.

     

    במילות שירו Fruit Tree מנציח דרייק מעין נבואה אכזרית שהצליחה, לצערו או לשמחתו, להגשים את עצמה. התהילה, לדבריו, מגיעה רק לאחר יום מותו של האדם, אשר נשכח כל עוד הוא נמצא, אבל לאחר מכן האנשים שמסביב מתעוררים ומבינים מה הוא היה שווה. "הם כולם ידעו שהית כאן כשתלך", אומרת השורה האחרונה בשיר, ועננת ההערכה והמסתורין שמרחפת מעל דמותו של דרייק בימנו מוכיחה שהוא צדק. בנובמבר של השנה, במלאת שלושים וחמש שנים למותו, המוזיקה של ניק דרייק עדין רלוונטית, ומצליחה לגעת בעוד ועוד מאזינים בזכות הקסם הסתווי והמינימליסטי שלה וסיפורו הטראגי של יוצרה.


    פורסם בצ'ופצ'יק, גליון 477, 29.11.2009

     


    סרט ביוגרפי מצויין- A Skin Too Few

     

    כמה מהשירים האהובים עלי:

    Time Has Told Me

    Way To Blue

    Three Hours

    Day Is Done

    Riverman

    Pink Moon

    Place To Be

    Parasite

    Things Behind The Sun

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/6/10 22:10:
      כתיבתך נפלאה, והכבוד שנתת ליוצר הכה חשוב הזה ואחד מהמוערכים בעייני, מעורר השראה. שיהיה לך שבוע מצוין, חזי
        19/6/10 21:31:

      כתוב מאד יפה. וגם הכותרת כזאת.

      אכן, אמן ייחודי.

      יש לי סט כזה של כל האלבומים שלו, בוייניל.

      קראתי קצת בחיוך את המשפט-

      "להקה בשם “Fairport Convention " , שהיו אז (ולא רק) ידועים ומוערכים מאד, עם הזמרת סנדי דני ועוד חברים מוכשרים.

      אבל הם באמת שיתפו איתו אז פעולה  .

        19/6/10 14:10:


      יש לו קול רך ונעים

      חבל שהלך בגיל כ"כ צעיר

      תודה לך!

       

        11/4/10 21:54:

      כתבה מועלה וממצה, תודה. אוסיף רק שהשפעתו של דרייק מורגשת היום בכול סצינת הנאו-פולק-אלטרנטיב

      (או איך שלא קוראים לזה) האמריקאית, באמנים כמו אליוט סמית (ז"ל), וויל הולדאם/בוני פרינס בילי (או איך שלא קוראים לו) ואפילו בסופיאן סטיבנס ובזמרים/כותבים רבים אחרים בעולם, גם בארץ.

        28/11/09 13:20:

      כתבת בצורה כל כך רהוטה ורגישה על אחד האנשים האהובים עלי .

      ויפה מאוד   שהתייחסת בהרחבה ל fruit tree  עם הבדידות העצב ההבטחה , ההכרה המאוחרת .

      אבל אני חייב להסכים עם קרן לגבי ברייטר לייטר , שהוא האהוב עלי מכולם , למרות העיבודים שכאילו הולבשו בכוח  בעיקר בגלל נורתרן סקיי ( ותרומתו של ג'ון קייל ידידו בשיר  ובתקליט בכלל )  .נכון שפינק מון מכיל כמה מהשירים היפים של דרייק אבל המינימליסטיות שלו לא מצליחה לכבוש אותי . 

      אני חושב שגם בראשון וגם בשני יש אוירה מאוד מיוחדת קדומה , עגומה חורפית , אישית. זהו עולמו של דרייק the man in the shed . השירים שואבים את המאזין לעולמו של דרייק  . ממש תחושה של מעבר לארץ אחרת  , מסע בזמן .תחושה שמעט מאוד אמנים הצליחו  ליצור אצלי ( אולי רוברט וויאט בחלק מהדברים )  , פינק מון  מצליח בזה רק חלקית . גם חסרים לי מאוד כלי המיתר שמשתלבים יפה בגיטרה ובקולו של דרייק  .

       

      תודה על דברייך , למרות שהדברים ידועים לי , עדיין קראתי בעניין כאילו זו הפעם הראשונה 

       

        27/11/09 19:18:

      צטט: garbush 2009-11-27 11:41:51


      כתבת נהדר לי. תודה רבה! איפה אפשר לקרוא עוד דברים שלך?

      תודה רבה :)

      את מרבית הדברים שפרסמתי בעיתון, העלתי גם לבלוג הזה. אתה מאוד מוזמן לעיין.

        27/11/09 11:41:

      כתבת נהדר לי. תודה רבה! איפה אפשר לקרוא עוד דברים שלך?
        27/11/09 08:58:
      לא מעט אמנים זכו להכרה רק אחרי מותם, וניק דרייק הוא מהמיוחדים. אין לו מתחרים וכמה וכמה זמרים עכשוויים הושפעו ממנו. הוא היה אוהב את הפוסט הזה.
        26/11/09 02:12:

      בג"ץ, ש"ס, חרדיים ולחולניים.... מייקל ג'קסון.. סיים את השליחות...מושב ... חרות

      מוחמד אובמה...

      ושוב מסעות הצלב... על תדאגי עוד מעל יהיה קץ לעןלם בערך 170 שנה ים... גדול..אח"כ פארק היורה ואח"כ שוב ההומו ספניאס....

        24/11/09 07:50:


      תודה על הפוסט

      זמר נפלא

      אוהבת אותו מאודדדד.

        21/11/09 22:16:


      אחלה אחלה פוסט. מלא באינפורמציה טובה.

      תיקון טעות קל ביותר: לא הייתי קורא ל- Fairport Convention הרכב נגנים. זאת היתה להקת פרוגרסיב מהטובות שהיו. ביחוד אלבום הקונספט שלהם ג'ון "בבקומב" לי.  

        21/11/09 19:49:

       והכי אהוב עלי :  שמיים צפוניים- לשמוע ולשקוע או לצוף......./

      http://www.metacafe.com/watch/1445173/nick_drake_northern_sky/

        21/11/09 18:38:

      פספס את החיים.....
        21/11/09 18:00:

      צטט: keren1000 2009-11-21 16:54:04

      איזה אבידה ענקית למוסיקה, וכמה חבל שלא היינו שם אז, בשביל להעריך אותו.

      דווקא בניגוד אלייך, הדיסק האהוב עלי ביותר שלו הוא     Bryter Later

      אך גם את Pink Moon אני אוהבת מאוד.

       

      תודה ששיתפת בסיפור חייו.

       

       אחרי שקראתי זאת, אני מרגישה אסירה תודה על המקום שאני בו היום 

      אני בת 26, וגם הוא היה כשהוא מת

      חבל שלא נפגשנו איפשהו באמצע..........................

      תודה, קרן. אני מניחה שזה עניין של טעם, אבל לי ברייטר לייטר מרגיש קצת מפוספס, כי הטקסטים שלו מאוד יפים, והבסיס המוזיקאלי שלו מאוד יפה, אבל לעיבודים באלבום אני פחות מתחברת...

      כאמור, גם ניק דרייק הרגיש ככה, כך שאני בחברה טובה :)

        21/11/09 17:51:

      צטט: Ben Dover 2009-11-21 17:13:03

      לי, תעשי לי רוקר!!

       

      ועכשיו ברצינות, כל הכבוד על עוד פוסט נהדר
      אני מת על ניק דרייק, אך אני מוכרח להודות שכמו קרן,
      גם אצלי המועדף הוא "ברייטר".
      One of these things first הוא מאסטר פיס
      ואת Poor Boy שמעתי בריפיט במשך שבוע.

      כיף לקרוא אותך  :)
      סחטיין.

       

       

      תודה רבה, כיף לקרוא את התגובות שלך :)

        21/11/09 17:13:

      לי, תעשי לי רוקר!!

       

      ועכשיו ברצינות, כל הכבוד על עוד פוסט נהדר
      אני מת על ניק דרייק, אך אני מוכרח להודות שכמו קרן,
      גם אצלי המועדף הוא "ברייטר".
      One of these things first הוא מאסטר פיס
      ואת Poor Boy שמעתי בריפיט במשך שבוע.

      כיף לקרוא אותך  :)
      סחטיין.

        21/11/09 16:54:

      איזה אבידה ענקית למוסיקה, וכמה חבל שלא היינו שם אז, בשביל להעריך אותו.

      דווקא בניגוד אלייך, הדיסק האהוב עלי ביותר שלו הוא     Bryter Later

      אך גם את Pink Moon אני אוהבת מאוד.

       

      תודה ששיתפת בסיפור חייו.

       

       אחרי שקראתי זאת, אני מרגישה אסירה תודה על המקום שאני בו היום 

      אני בת 26, וגם הוא היה כשהוא מת

      חבל שלא נפגשנו איפשהו באמצע..........................