עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    אהבת ציון

    2 תגובות   יום שבת, 21/11/09, 07:49

    אהבת ציון  

    בכל פעם שזקף את גוו מן הגפן שאותה בצר, היה תר אחר אהובת לבו, ורואה בעיניים כלות כיצד היא מתרחקת ממנו.   

    ביום הראשון לעבודתו בבציר, עמרם השמנמן והאיטי, השתרך מאחור, בעוד יתר הבוצרים מתקדמים ונמצאים הרבה לפניו. ריבה אהובתו התחילה לבצור יחד אתו, בשורה שלידו, אך הייתה זריזה ממנו והתקדמה הלאה, והוא לא יכול להדביקה. בשורה מעברה השני של ריבה, עבד ציון, בחור ירושלמי שחרחר כבן 17. למרות שהיה זריז מריבה, התאים ציון את קצב עבודתו אליה והשיחה ביניהם קלחה, בעוד שטנאיהם הלכו והתמלאו בענבים שחורים, עסיסיים.  

    עמרם היה בן 14, ואת ריבה בת כיתתו, אהב מאז שהיו בגן הילדים. ילדים אחרים היו מנשקים בספונטאניות את הילדות שאהבו, אך הוא היה ילד ביישן ולא ביטא את אהבתו בגלוי. יום אחד בכיתה א', בהפסקה, אזר עוז ומשך בצמותיה של ריבה. ריבה לא אהבה  גילוי זה של אהבה. בזריזות אחזה במטאטא שעמד בפינת הכיתה והחלה לרדוף אחרי עמרם על מנת לכלות בו את זעמה. רק בהתערבות הילדים שנשארו עדיין בכיתה, לא יצא עמרם מן ההרפתקה בשן ועין. אולם, לבושתו, מאז לעגו לו כולם – "עמרם אוהב את ריבה".  

    ריבה הייתה בת לאחת ממשפחות האיכרים הוותיקות, האמידות והמיוחסות במושבה. בעת מלחמת השחרור התעשרה המשפחה עוד יותר, כשאביה של ריבה ניצל את המשאית שלו והעמיס עליה שלל רב מן הכפרים הערביים בסביבה, לאחר שנכבשו על ידי כוחותינו וניטשו. המשפחה קנתה אז מגרש נוסף ובנתה עליו את "הטירה" - אחד הבתים הגדולים והיפים ביותר במושבה באותם ימים.   

    הוריו של עמרם לעומת זאת, היו פועלים שכירים. אביו עבד בסלילת הכביש הראשי שהוביל אל המושבה בתקופת המנדט. כל היום היה מנפץ אבנים בפטיש ומכין "דבש", והיה חוזר מן העבודה בידיים מיובלות וזבות דם. בסופו של דבר, בשל היותו בוגר בית ספר תיכון, קיבל עבודה כפקיד במשרדו של סמל המשטרה הבריטית, סרג'נט דרקפורד. המשפחה גרה בשכירות בחצר של אחד הסוחרים העשירים, ורק לקראת סוף מלחמת השחרור עברו לבית קטן משלהם, ב"שיכון עובדים" בפאתיה המזרחיים של המושבה.  

    במהלך שנות הלימודים בבית הספר העממי, היה עמרם אחד התלמידים המצטיינים בכיתה. היו בנות שהעריכו את "חוכמתו" וחיפשו את קרבתו, אולם לבו היה נתון כל השנים לריבה בלבד. בחגיגת בת-המצווה שלה, קיבל את הפרס הראשון בחידון שערכה. הוא זכה אז בידידותה, אך לא זכה באהבתה. היא העריכה את ידענותו ונהנתה לשוחח עמו. הוא היה די שתקן, והיא מצאה אצלו אוזן קשבת, ונהגה לחלוק עמו את מה שעובר עליה בבית, בלימודים וביחסיה עם יתר בני הכיתה. מדי פעם היו הולכים יחד לראות סרט בבית הקולנוע היחיד במושבה, והיו גם מחליפים ביניהם ספרים. לעולם לא ישכח את ריח הבושם הנפלא שנדף מן הספר "ג'ין אייר" שהשאילה לו, ואת הריגושים שגרם לו.  

    "את יודעת, נרשמתי בלשכת העבודה והתקבלתי לעבודה בבציר אצל לייבוביץ", אמר לריבה לאחר הטקס לסיום הלימודים בבית הספר העממי.  

    "זה רעיון. אולי גם אני אעבוד בבציר?"

    "באמת? בשביל מה את צריכה את זה?"

    "לא יודעת, זה נשמע לי מעניין. אולי גם אני אבוא לעבוד אצל לייבוביץ".  

    "אם כבר, אז למה שלא תעבדי בכרמים שלכם?"

    "אתה לא מבין כלום. אצל אבא שלי אני אמשיך להיות הילדה הקטנה והמפונקת שלו, ואצל לייבוביץ תהיה לי חוויה של עצמאות, וארוויח קצת כסף לבזבוזים. וחוץ מזה", התגרתה בו, "נעבוד יחד, זה לא יהיה נחמד?"  

    "את יודעת שאני אשמח", אמר לה, ובלבו ההולם בחוזקה חשב: "מה זה אומר? היא סוף, סוף התאהבה בי?" 

    ביום הראשון של החופש הגדול, בטרם עלות השחר, התייצבו ריבה ועמרם בחצר של לייבוביץ, נרשמו, עלו על הפלטפורמה ונסעו אל הכרם. החבורה שמנתה כעשרים וחמישה בוצרים, הייתה מאד מגוונת. מלבד שני הילדים, היו גם חמשת הפועלים הערבים הקבועים של לייבוביץ עם ילדיהם, מספר נערים מבני העולים החדשים מהשיכון החדש, וכן חבורה של כתריסר צעירים בני 16-18 מירושלים, שבאו במיוחד כדי להשתתף בבציר במושבה.   לייבוביץ הזקן ישב על כנף הטרקטור, ויענקלה בנו נהג. יענקלה היה רווק בשנות העשרים המאוחרות של חייו, והוא נודע במושבה באמרת השפר שלו: "אני מתלבט אם למצוא הקיץ חברה ולהתחתן, או לזבל את הכרם".   

    עבודת הבציר הייתה קשה לעמרם השמנמן והבלתי מנוסה. כל העת היה צורך להתכופף אל הגפנים השרועות על האדמה – שיטת ההדליה עדיין לא הגיעה למושבה - ולחפש את האשכולות הבשלים. את האשכולות הירוקים היה צורך להשאיר כעוללות. לייבוביץ הזהיר את הבוצרים מפני הצרעות שהיו בונות את קיניהן דבוקים לענפי הגפן, וגם מפני הדבורים - "צרעה מזרחית" - שקיננו בחורים ובסדקים באדמה. השמש קפחה על הראשים, והזיעה ניגרה על הפנים, ועל הגוף מתחת לבגדים. ילדות ערביות קטנות הסתובבו בין הבוצרים עם כדי חרס - ג'ארות - וסיפקו מים צוננים לשתייה.   

    בהפסקה התיישבו הבוצרים בשולי הכרם ומצאו מחסה בצל העצים. כל חבורה ישבה בנפרד. הפועלים הערבים ישבו יחדיו ושלפו פיסות בד רבועות שבהן היו צרורים הפיתות והזיתים שלהם. החבורה מירושלים ישבה תחת עץ אחר, ילדי העולים החדשים ישבו יחד, וגם עמרם וריבה ישבו בנפרד תחת עץ ואכלו את הסנדוויצ'ים שהביאו מהבית. יענקלה בא אליהם וניסה לקשור שיחה עם ריבה, אך היא לא שעתה אליו.   

    נראה היה שהבחורים והבחורות העירוניים מהחבורה הירושלמית, סובלים מאד מהעבודה ומן החום. הם נפלו שדודים בצל העץ, בקושי נגעו באוכל, ורק הרבו לשתות מן הג'ארות. ציון, בן שיחה של ריבה, התבלט יותר מכולם. הוא היה גבה קומה, רזה ושרירי, בעל עור שחום ופנים נאים ועיניים שחורות ויוקדות, ושפמפם שחור דליל, שאך החל לצמוח, מפאר את שפתו העליונה. במקום לנצל את ההפסקה למנוחה כמו כולם, הוא קם והחל לשיר ולרקוד ריקודי רועים, כשבלוריתו השחורה מתנפנפת, ונראה זורח מאושר. ממקום מושבם תחת העץ, עקבה ריבה אחריו בעניין ואמרה "תראה איזה בחור נחמד", והחלה לספר לעמרם את שכבר שמעה ממנו.     

    הוא גדל בשכונת הבוכרים בירושלים ובדרך כלל הוא עובד עם אביו בחנות הירקות שלו. הוא זוכר היטב את מלחמת השחרור, שהסתיימה רק לפני פחות מחמש שנים, ואת יריות הצלפים על השכונה; את הכדורים הנותבים הזוהרים בלילה; את העמידה בתור לחלוקת המים; את הרעב בעת המצור, ואת העלים והפירות של צמחי החלמית – החובזות - שהיה קוטף ומביא לאמו, במקום ירקות לבישול. וגם את שיירות האספקה שהצליחו לפרוץ ולהגיע לירושלים הוא זוכר, ואת השמחה של הילדים למראה הלוחמים המאובקים בכובעי הגרב. ריבה שאלה אותו בצחוק, אם ראה ביניהם גם את אביה, שהיה בזמנו בין נהגי המשוריינים בשיירות לירושלים.   

    עמרם האזין לה בקשב, אך גם בכאב. הוא עקב אחרי היחסים הנרקמים בינה לבין ציון, ודאב. בהפסקות, היה מאזין להתפעלותה של ריבה מהצעיר הירושלמי, וכל אשליותיו התנפצו. ריבה הייתה רק בת 14, אך מלאה ומפותחת מעבר לגילה. התאהבותה בציון לא הייתה התאהבות ילדותית, אלא התאהבות יצרית של נערה מתבגרת. כל התחככות מקרית עם ציון, ואפילו המחשבה על כך, הייתה מעבירה מעין זרמי חשמל בגופה – בחזה, בבטן ובשיפולי הבטן, ועד כפות הרגליים. היא שמחה לחלוק את הרגשותיה עם עמרם, כידיד ותיק, ובהתלהבותה הייתה עיוורת לכאבו ולמתרחש בנפשו. כל מילה מפיה על ציון, כאילו נעצה מסמר נוסף בארון הקבורה של אהבתו הנכזבת.  

    ריבה, שבאה לעבוד בבציר כהתנסות קצרה של יום-יומיים, נשארה והמשיכה לעבוד בחדווה, כשיחסיה המתפתחים עם ציון הם צרי לכל מכאובי גופה. עמרם לעומתה, שהיה זקוק לעבודה כמקור הכנסה נוסף למשפחה, לא שרד בכרם. גבו כאב, וכעבור שבוע אחד בלבד נפל למשכב.     

    המנוחה והטיפול הרפואי הביאו מזור למדווי גופו, אך לא היה דבר שיביא מזור לשברון לבו.       

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/11/09 10:02:

      שמח שאהבת, שיר יקירתי.

      גם אני משתמש בענבים כמטאפורה לאהבה המתפתחת - "...והשיחה ביניהם קלחה, בעוד שטנאיהם הלכו והתמלאו בענבים שחורים, עסיסיים".  

      הזמן בדרך כלל הוא גורם מכריע בהתגברות על אהבה נכזבת, למרות שלא הוא שמרפא אותה.

      יום נעים, עמוס.

        24/11/09 08:54:

      אהבת בוסר כבוסרם של הענבים...לצערנו שברונות הלב הללו רק ילכו ויתגברו עם הגיל...

      ככל שתמימות הנעורים תחלוף כך ייטיב להתמודד עימם.

      כל כך יפה כתבת. תודה עמוס יקר.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין