עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    יסינראל

    תגובות (5)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      24/11/09 13:34:

    הי מעין,
    מעניינת מאוד ההסתכלות שלך הישירה, הביקורתית ושאינה בורחת מן השאלות היסיודיות והמהותיות.
    אני מאוד מסכים עם הקביעה של המגיב smallchange שחינוך הוא מכשיר שלטוני, כל שלטון שהוא.
    ההבדלים הם, כנראה, בדרכי החינוך ובמטרותיו וכאן בא לידי ביטוי השוני בין הסוציאליזם, לקפיטליזם, בין הדמוקרטיה לאותוקרטיות למיניהן.
    עם זאת אני סבור שחלק גדול מן השאלות שאת מעלה רלוונטיות תמיד. את שואלת "האם שווה לחיות למען העמל"? שאלה דומה במדינה קפיטליסטית יכולה להיות: "האם שווה לחיות למען הכסף"?
    אוטופיה וגיהינום קיימים בכל מקום והם רק עניין של הגדרה. 
      22/11/09 21:39:

    ההתיחסות לעובדים בעיניים מערביות זהה לתנאי עבדות למער השכר.

    אך לגבייך. בוודאי שתצליחי לשבור את המעגל המשפחתי. כבר עשית זאת-;)

    הרי הלכת בעקבות רצונך והינך לומדת במדינה אחרת... 

      21/11/09 12:43:

    "מגיל קטן חינכו אותנו בבתי-ספר שאנחנו חיים למען החברה הסוציאליסטית שלנו. למדנו הרבה מאוד טקסטים על גיבורים שהקריבו את חייהם למען המדינה ולמען העם. למדנו שאין הבדל במעמדם של כל סוגי העבודות. כל עבודה שתורמת לחברה היא עבודה מכובדת."

    חינוך הוא אחד מהענפים של מנגנון שנקרא "שלטון". בכל תחום שמסקנות לגביו אינם יכולים להתקבל מנתונים מדידים, יש צורך בהנחות שמבוססות על הסתברויות, אם רוצים לקדם רעיון כלשהו. זה קיים ברמת המיקרו, כמו בחינוך של חיית מחמד, וברמות מאקרו, כמו בחינוך אוכלוסיה/חברה.

    גם בישראל, כמו בכל מדינה או חברה אחרת בעולם, מתקיים "חינוך" מגמתי; מצע מוסכם של הנחות בלתי ניתנות למדידה אשר ממנו צומחת החוכמה הקולקטיבית. ה"אדם-אזרח" באשר הוא, נולד לתוך מארג של הנחות יסוד ומיתוסים אשר קשורים למקום לידתו. ה"אנחנו" הישראלי נולד לתוך מארג חינוכי שכולל סמלים כמו "שמע ישראל", "אם אשכחך ירושלים" וגו', שואה, "חומה ומגדל", טרופלדור, הרצל ורבים רבים אחרים. המארג הזה; ה"חוכמה הקולקטיבית", הוא החומר שבו השלטון משתמש כדי לקדם את רעיונותיו, ואת הצורך-רצון האפריורי של קיומו - שרידות.

    אדם-אזרח אשר מגלה ומוצא את עצמו מהרהר במונח "ספק" בהחלט עשוי למצוא את עצמו שואל שאלה כמו:

    "לפעמים אני מסתכלת על עצמי, ילדה יחידה ממשפחה משכילה, חיה בעידן המודרני הגלובלי, ואני שואלת את עצמי: האם זאת המציאות שמאפיינת את חיי או מציאות אחרת מאפיינת אותם, זו שנוצרה עקב המכירה של סבתי? האם אצליח לברוח מהאבסורד שחוו אבותיי וחווים חבריי?"

    ברמת המיקרו החיים הם קצרים ויקרים מפז. ברמת המאקרו, לחיים של הפרט אין ערך מעבר לתרומה שהוא יכול להביא למנגנונים השלטוניים שהוא פוגש בהם במהלך חייו, או לחוכמה הקולקטיבית של החברה שבה הוא חי.

    אבל כל מה שכתבתי כאן הוא הרי סה"כ רק רעיון. הוא איננו בר מדידה ועל כן אינו ניתן להוכחה. ממש כמו החוכמה הקולקטיבית. אבל משום מה אני מעדיף את הרעיון הזה על פני הרבה רעיונות אחרים שפגשתי בהם במהלך חיי... 

     

      21/11/09 08:05:

    לדעתי, האלטרנטיבה השניה - הינה גרועה יותר

    עצם העובדה שממשלת סין איננה מקדמת את רעיון הרובוטיקה, באה לטובת האוכלוסיה

    יותר מקומות עבודה, יותר אפשרויות פרנסה בכבוד

    יותר יכולת בחירה:

    לעבוד

    או להיות עני מרוד

      20/11/09 17:57:
    עצה ידידותית לי אליך-צנזרי!
    0

    בין אוטופיה לבין גיהינום

    5 תגובות   יום שישי , 20/11/09, 16:56

    ניהיי שושן

     

    שאלת שאלה טובה בפוסט האחרון – "במה הם ממתיקים את ימיהם?"

    אותה שאלה, בניסוח אחר – "האם שווה לחיות חיים למען עמל?" –  אני שואלת את עצמי כל חיי. מגיל קטן חינכו אותנו בבתי-ספר שאנחנו חיים למען החברה הסוציאליסטית שלנו. למדנו הרבה מאוד טקסטים על גיבורים שהקריבו את חייהם למען המדינה ולמען העם. למדנו שאין הבדל במעמדם של כל סוגי העבודות. כל עבודה שתורמת לחברה היא עבודה מכובדת. למדנו סיפור על ראש הממשלה הידוע – ג'ו אן-לאי, שכיבד את הזקן, מנקה הרחוב...

     אני חושבת שעצם קיומי, כמו קיומם של מאות מיליוני סינים, הוא תוצאה מקרית של הפנטסיה של מאו דזה-דונג, שבה הוא ראה אוטופיה שתושג על-ידי הכוח היצירתי של בני האדם, ועל-ידי הכמות של הכוחות האלה. בתוך הפנטסיה הזאת, אבא שלי – ילד עשירי בבית – ואימא שלי – הבת הרביעית בבית, נקלעו לעולם הזה. אבל מאו לא ראה בפנטסיה שלו קונפליקט בין יצירתיות לבין הישרדות, ובטח לא את הכישלון המוחלט של יצירתיות בפני הישרדות. מי יכול ליצור אם הוא לא שורד קודם-כל? פה התחילה הטרגדיה.

    אתחיל בתיאור משפחתי, הנישואין של סבתא שלי היו תוצאה של הישרדות – היא נמכרה לסבא שלי לאישה אחרי שהיא חוותה את מות אחותה מרעב. לאחר שהיא הביאה עשרה ילדים לעולם הזה, סבא הלך לעולמו. היא נשארה לבד במלחמה למען ההישרדות שלה ושל ילדיה, עד כדי כך שהבכי עיוור את עיניה.

     הסבתא השניה גורשה מהאדמה של משפחתה בגיל צעיר, והואשמה רוב חייה על לידתה במשפחה "בעלת אדמות". אחרי שהיא סיימה את לימודיה בבית-ספר לאומנות, נשלחה לעבוד בבנייה, סבא שלמד איתה נשלח לבית סוהר בגלל דיעותיו הפוליטיות ה"חורגות". כל בנותיהם לא הצליחו לברוח מהמקצוע שנכפה עליהן ועל כל המשפחה, והן יכלו לשפר את מצבן עד "אדריכלות" ותו לא.

    אבא שלי אוהב מוזיקה וצילום, אימא שלי אוהבת אומנות, אבל שניהם עבדו כל חייהם בעבודה בכלל לא רלוונטית לעולם חלומותיהם, עבדו למען הישרדותם, הישרדותי, והישרדות החברה, ולא הייתה להם ברירה.

    לפני שלוש שנים, נסעתי לגואנג-דזו (עיר תעשייה בדרום סין) עם אנשי עסקים ישראליים. הסתובבתי בכמה מפעלי צעצועים. ראיתי אולמות שהצטפפו בהם עשרות (אם לא מאות) עובדים מסביב לשולחנות ארוכים (כמו בתמונה). כל אחד עושה וחוזר על פעולה פשוטה אחת. היה לי ממש קשה לתאר לעצמי מה זה אומר לשבת שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, ולעשות את אותה פעולה. למה לא להשתמש במכונה?, בטח תשאלי. עצם העובדה, שאנשי העסקים הישראליים (או ממדינות מפותחות אחרות) בחרו במפעלים האלה לייצר את מוצריהם, ולאו דווקא במפעלים במולדתם שבהם בקושי רואים אנשים, הוכיחה שזול יותר לייצר בעבודות כפיים מאשר במכונות.

    פעם למדתי בבית ספר שסין הפכה ל"המפעל של העולם". בין השורות משתמעת גאווה. רק אחרי שראיתי במו עיניי מה זה להיות "המפעל של העולם", הבנתי איזה דיכאון כלול במילה הזאת, ואיזה מחיר עלינו לשלם בשביל התואר הזה. אבל אין לנו ברירה טובה יותר, כי יש בכפר אנשים שכל היום רודפים אחרי הצואה של הבהמות כדי לפרנס ולשרוד. עבודה במפעלים או עבודה בפינוי שלג בבירת המדינה כבר הרבה יותר "יצירתית", ולא כל אחד יכול להגיע אליה.

    זה באמת מדהים לראות כמה קל להידרדר מאוטופיה לגיהינום, איך ערך האדם יכול ליפול לצואה בעקבות ילודת יתר, כמו אינפלציה אחת גדולה, ואיך המקוריות נאנסה באכזריות על-ידי ההישרדות.

    לפעמים אני מסתכלת על עצמי, ילדה יחידה ממשפחה משכילה, חיה בעידן המודרני הגלובלי, ואני שואלת את עצמי: האם זאת המציאות שמאפיינת את חיי או מציאות אחרת מאפיינת אותם, זו שנוצרה עקב המכירה של סבתי? האם אצליח לברוח מהאבסורד שחוו אבותיי וחווים חבריי?

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      יסינראל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין