עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אני וחיות אחרות

    הכל ולא כלום

    The Black Donnellys

    4 תגובות   יום שבת, 17/3/07, 16:50

    בשנים האחרונות חל שינוי בסגנון סדרות הטלוויזיה האמריקאיות, בעיקר סדרות הדרמה. בעבר, מספיקה הייתה היכרות כללית עם דמויות הסדרה ותפקידן. כל פרק היה מורכב מעלילות פנימיות והתפתחות הדמויות היתה הדרגתית. הצופה יכול היה לראות כל פרק בנפרד וליהנות במידה שווה. סדרות כמו "בלשים בלילה" ו"פרקליטי LA" הן דוגמאות מצויינות לכך.

     

    בשנים האחרונות חל שינוי, שהתחיל בטלוויזיה האמריקאית וחילחל גם לסדרות האנגליות והאוסטרליות. הסדרות נדמות כסרט ארוך שמחולק לעונה שלמה של 22 פרקים בממוצע ואפילו יותר. דוגמה טובה היא "אבודים" - אני כבר עמוק בתוך העונה השלישית של הסדרה ועדיין איני יודעת מי הם "the others", למה הגיעו לאי "האבודים" ומה באמת קורה שם. השינוי, נדמה לי, נובע מהמעבר של יוצרים בקולנוע - החל ממפיקים, עבור בבמאים ותסריטאים וכלה בשחקנים - אל המסך הקטן (דוגמאות, אולי, בפעם אחרת).

     

    אתמול התחלתי לצפות בסדרה חדשה שעלתה לפני שלושה שבועות בארצות הברית - The Black Donnellys - ארבעה אחים ממוצא אירי, פושעים קטנים כמעט בעל כורחם, מול חבורות האיטלקים, במאבק על השליטה ברחוב הניו יורקי. קצת "הסופרנוס" (וסליחה על חילול הקודש), ארבעה בחורים שווים ביותר, ניו יורק ותסריטים מצויינים. מה רע? נראה לי שזו תחילתה של ידידות נפלאה והתמכרות חדשה.

    תעשו היכרות 

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/4/07 18:33:

       

      כרגע את "סוויטה צרפתית" - רומן על מלחמת העולם השנייה בצרפת, תחת הכיבוש. שני חלקים שכתובים נהדר אך משמעותם מעמיקה עוד יותר כששומעים את הביוגרפיה של הסופרת - אירן נמירובסקי היתה יהודיה שהתנצרה שנתיים לפני המלחמה בתקווה שזה מה שיציל את משפחתה. היא כתבה את הספר (שהיו אמורים להיות בו חמישה חלקים ויש בפועל רק שניים) בזמן המלחמה, כשברחה לכפר. זה לא עזר לה והיא נשלחה לאושוויץ. בנותיה שמרו על כתב היד שיצא לאור רק לפני שלוש שנים בצרפת. עוד אכתוב על זה פוסט.

        13/4/07 17:39:

       

      יקירתי, המדיום חביב וחמוד למדי, כל שניסיתי לאמר הוא שלא נוח לי עם ההשתלטות המסחרית נטולת הרסן על התהליך היצירתי ובעברית-השתלטות המסחריות על התוכן.

      מעבר לכך . . . השמיים הם הגבול.

      קריאה נעימה!

        <אגב, מה את קוראת?>

      מגניב

        13/4/07 01:02:

       

      מאד פופולרי למאוס בטלוויזיה. אנכרוניסטי משהו לטעמי ולא משנה באיזה תיאוריות ומילים יפות ייעטפו. כמי שרואה אמנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע, מחול, קוראת ספרות (אפילו יפה, התאמין?)  אני שמחה לגלות בכל פעם מחדש את נפלאות אמנות הטלוויזיה, מדיום אהוב עליי במיוחד. אני מנותקת מהכבלים מזה זמן אבל ניהנת לראות את היצירות, לא פחות, שנוצרות עבור המסך הקטן (בתנאי שאין לך LCD מעל ''30 או מקרן).די מתנשא למחוק כך יצירתיות אוניברסלית שכזו.

      נסה. אולי תיהנה, מי יודע.

        12/4/07 15:23:

      הטרגדיה של התוכן בערוצי התקשורת השונים (מודפסיםו אלקטרוניים) ניתנת להמחשה באמצעות הספד של מו"ל אמריקאי בשם קרטיס, שנאמר בו:

      'מנסי תרם לעיתונות כישורים של תעשיין בשר, כללי מוסר של חלפן כספים ונימוסים של קבלן לוויות'.

      הוא ובני סוגו המאכלסים כיום תפקידי ניהול בערוצי התקשורת השונים מצליחים להפוך את מקצועו המול"ות, מקצוע נכבד בשעתו לעמלות של 8% שתהפוכנה ל-% צפייה רב ספרתיים.

      כל אלה תוך ניצול כוחן הפואטי של תמונות וצלילים המכוונים למכנה ההבנה המשותף הנמוך ביותר.

      ובעברית, קחי נרטיב קלאסי, תאפי אותו במערכת של אמצעים טכנולוגיים מתקד'מים, once הוא הבשיל ובעודו חם פרסי אותו לפרוסות בעובי של 40 דקות והרי לך . . .

      לא שאני כועס, אל ביננו לא עדיף כבר ספר טוב או שגם שם חלה השתלטות של בתי ההוצאה לאור הגדולים וכד'

      שמרי על אופטמיות!

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליאת זנד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין