עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    כי ככה אני אמרתי!

    ארכיון

    0

    תשע שעות ביום - אוכל במשרד.

    0 תגובות   יום שלישי, 10/11/09, 12:59

     

    אז מגיעים בשמונה, הולכים בחמש. באמצע, קצת עובדים, קצת משחקים "באבלס", אבל תמיד בסביבות חצות היום, מתחיל אותו הקרקור שמרמז "feed me" כמו אותו צמח ב"חנות קטנה ומטריפה". (תגידו, דם זה משמין? ואם זה בתוך סטייק?)

    ואז, ורק אז, רואים את החלוקה הברורה בין כל טיפוסי המשרד. אמור לי מה אתה אוכל, ואומר לך מי אתה.

    זה מתחיל במנשנשים. אלה שטוענים בשתים עשרה שהם עוד לא באים לאכול כי הם לא רעבים. אולי כמות העטיפות של הגרנולה/חטיפי אנרגיה/ יוגורט/ וופלים או ביגלעך שמונחת בסל הניירות שלהם, יחד עם ארבע כוסות חד פעמיות מקלקר, יסבירו את הענין.

     

    הסוג הבא - הדיאטטיות. מנוסח בלשון נקבה כי זה הרוב. הן מחזיקות בתיק מסטיק דיאטטי, ולידן יש בקבוק מים גדול, שגורם להן ללכת (בזוגות כמובן) לשרותים כל שעה. לצהרים הן יזמינו סלט, ויבררו שזה יהיה "עם רוטב קל, ושלא יהיה שומן על העוף, ועם לחמניה קלה". המשקל כמובן לא יזוז, והן יכחישו שזה בגלל שבמשרד יש תמיד ימי הולדת עם עוגות קצפת, ועובדים שחוזרים מחו"ל ומביאים לחבר'ה טובלרונים ו"סניקרס" מהדיוטי. (וחלקם אפילו מתעצלים להוריד את מדבקת השלוש פלוס אחד שמסגירה שהם קנו את זה בארץ).

     

    הקייטרינג -

    אז יש מבחר של מסעדות, וחברת הסעות אחת שמביאה הכל ביחד. ואז יש כמה תהליכים שחוזרים על עצמם כל יום. שלב 1: ההתלבטות. חבורה של אנשים עומדת במקום אחד, עוברים על החוברת של המסעדות, ומתקיים הדיון הנצחי של "אז מה לקחת אתמול? זה היה טעים? אז כדאי לי גם? יש משהו חדש? אבל אכלתי את זה כבר אתמול!! אוף, אין מה לאכול פה!". מאז שהבחירה עברה לאתר האינטרנט של הקייטרינג, זו הפכה להתלבטות של כל אחד בפני עצמו, מלווה בטלפונים עצבניים מחדר לחדר עם השאלה "את מכירה את השניצל שלהם? עם מה זה בא?".

    השלב הבא הוא שלב המאחרים שגילו שהשעה להזמנה באינטרנט עברה, והאתר מסרב לקבל את ההזמנה שלהם. הפאניקה היא אמיתית - האם נישאר רעבים?

    ואז יש שתי אופציות - ושתיהן בטלפון. האחת, להתקשר לקייטרינג ולהתחנן "תכניסו אותי להזמנה" והשניה, להתקשר לאחד העובדים שעדיין לא הגיע למשרד, ולהתחנן שיקנה משהו בדרך. בשני המקרים בדרך כלל שולחים את הבחורה לעשות את הטלפונים, זה מביא לתוצאות טובות יותר.

     

    השלב השלישי הוא השלב הקשה מכולם - שלב ההמתנה. מחכים למשיח. מחכים לשליח.

    אז בהתחלה יש את הטלפונים לבחורה שיושבת בכניסה "הוא כבר הגיע"?

    אחר כך כבר יש את הביקור האישי, שכולל תצפית מהחלון שפונה לכביש, ונסיון לזהות את הרכב שלו "יש לו רכב לבן, נכון? עם קלקרים מאחור. נראה לך זה זה"? תוך הצבעה על רכב בצומת הרחוקה, ועצירת הנשימה לראות אם הוא פונה לכיוון שלנו או חס וחלילה לכיוון אחר.

    במסגרת הביקור האישי יש גם את טביעות האצבעות (והלשון) על השמשה.

    אם יש איחור רציני (רבע שעה ויותר) כבר יש דרישות חד משמעיות "תתקשרי לברר למה הוא לא הגיע!".

    ואז, קולות מלאכים ברקע, מוסיקה שמימית, והשליח פוסע מעדנות, כמעט מרחף (או בעצם מתנשף, גורר בקושי ארגז של ירקנים ובתוכו שקיות ארוזות לפי שמות), והאקסטזה מגיעה לשיאה. השמועה עוברת באופן מיידי במשרד, ותוך שניות הארגז נבזז, ומתרוקן. השליח מנגב עוד אגל זעה וממשיך למשימה הבאה, לקבל תרועות הידד (אם הגיע בזמן) או מטח אבנים (אם איחר).

     

    נספח לסעיף הזה - אנשים שלא מסוגלים לגמור מנה שלמה (במיוחד העובדות הרזות הללו שאוכלות עלה חסה אחד וטוענות שהן "מפוצצות") ומשאירים אוכל למחר, ואז למחרת לא צריכים לחכות לשליח, ולועסים בנחת בזמן שכל האחרים מזילים ריר.

    הסוג הבא - המזליסטים - או - בעלי התלושים.

    בין אם אתם עובדי הייטק או סתם בעלי מזל, קיבלתם תלושים!.

    ואז ארוחת הצהרים הופכת למפגש חברתי שיכול לקחת שעות, מה שיגרום למעסיק להעדיף להזמין לכם קייטרינג למשרד.

    ואז קודם כל מתארגן הטיול - "נו, את באה? כמה צריך לחכות לכם?", תמיד יש את המורעב התורן שמזרז את כולם. אם זה מסעדה רחוקה עוד צריך להתארגן על המכוניות (רכבי חברה כמובן). אחר כך נכנסים למסעדה ואז יש את הוויכוח על "לשבת ליד המזגן" (הבנים), או "לשבת רחוק מהמזגן" (הבנות) או אם לשבת על הספות (האנורקסיות שדוקר להן לשבת על כיסא רגיל).

    אחר כך יושבים , מקטרים שלוקח המון זמן לאכול (אבל לא ממהרים לחזור) ובסוף חוזרים מפוצצים מדי למשרד, רק כדי לקנא במקסיקנים על ה"סיאסטה" בצהרים.

     

    אפשרויות תזונה נוספות במשרדים:

     

    1. מוכרי הסנדוויצ'ים והסלטים. אחת ליום מבקר במשרד, בדרך כלל בבוקר, איזה בחור חינני עם סלסלת קש, ומוכר כריכים. טונה, גבינה, ביצה קשה, נקניק. זה בדרך כלל המבחר. גם הסלטים עם אותם המרכיבים. הוא אופטימי, הוא מסתובב בין החדרים, "שלום, שמי אייל, רוצים כריך עסיסי?".  חמש דקות אחרי שהוא יוצא, נכנס אחריו עוד אחד שמופתע לגלות שמישהו הקדים אותו. אחרי שבוע שניהם פורשים מהעסק. עד שבא עוד מישהו אופטימי ומנסה שוב.
    2. כשיש אורחים במשרד. תלוי בדרגת חשיבותם. אורח פחות חשוב יכובד ממלאי העוגיות *(ראה סעיף "עוגיות"). אורח חשוב יזכה לעוגות משודרגות כמו רוגאלך והמאפים הקטנים הללו עם התפוחי עץ או גבינה. אורח רם מעלה יזכה לטייק אווי של אוכל מזרחי, או לכריכים (מהבחור המוזכר בסעיף הראשון, שיחשוב שזה תמיד ככה). היתרון - תמיד מזמינים יותר מדי, וכמו להק עורבים, כך אנחנו מחכים שהאורח יגיד "להתראות" בעברית (ואז ישארו רוגלעך) או "אווואר" בצרפתית (ואז ישארו הסנדוויצים המושקעים).
    3. הרמות כוסית - יתרון כפול - גם אוכל, וגם מתנה. בעיקר בראש השנה ופסח. התפריט נע בין בורקס לפיתות עם חומוס, והשתיה היא תמיד - אחד קולה, אחד דיאט קולה, אחד מיץ תפוזים של "תפוזינה" (יכול להיות שזה בגלל שהמחסנאי שאחראי על השתיה רוצה את הפוסטר של הבחורה בלי החזיה שמפרסמת את זה?). החסרון - יש נאום של הבוס. במשך השנים נוצרים מקומות קבועים סביב השולחן בחדר הישיבות שמחושבים על פי המקום המשוער בו תהיה העוגה הטעימה יותר. (טיפ, הכי כדאי לשבת באמצע, כדי שאם מחלקים עוגה מוארכת, הצלחות מועברות בשיטת סרט נע, ואז זה המקום הכי טוב לעצור אותה).
    4. ימי הולדת - כבר הוזכרו. מהעובדים העצלנים , שקונים עוגה (אם כי זה תמיד עוגות משובחות, בעיקר "ריבת חלב" אלוהים יודע למה דווקא זה), עד העובדים המשקיענים שמביאים ארוחת בוקר שלמה. הבוס שונא את האחרונים. זה לוקח הרבה יותר זמן, על חשבון שעות העבודה, כשיש ארוחה גדולה. עדיף שתקחו צלחת עוגה ותחזרו לקיוביקל!.
    5. עוגיות. שם מקיף לאוסף גדול של נשנושים שמצטרף לכל כוס קפה ולא ממש  נחשב לצרכי חישוב קלורי. טיפ - גם אם נמאס לכם להתחיל להגיד לבחור התורן שהלך לקנות, מה בדיוק הוא צריך לקנות, עדיף שתגידו. אחרת תמצאו את עצמכם עם הקופסאות הגדולות הללו של יציקות בצק כבדות עם ריבה שנמרחה עליהם בשפכטל. גם כאן נוצר הרבה פעמים וויכוח בין תומכי העוגיות המתוקות, לבין מצדדי העוגיות המלוחות. לא נרשמה החלטה. אז מי שקונה מחליט ונשאר רק לקוות שהוא אוהב מה שאתם אוהבים. תת מחלקה של הסעיף הזה הוא סעיף ה"עוגיות לאורחים" שנשמרות לחוד (בדרך כלל ברמה של "אוריאוז") ועובדי המשרד שנגמרו להם העוגיות לקפה מנסים בכל דרך, אם בשוחד ואם באלימות, לגלות איפה מזכירת המנכ"ל מסתירה אותם.

     

    נ. ב. אם רוצים לעורר עובדים רדומים, צריך רק לזרוק לאוויר את השאלה "אז איך אתם אוכלים את הקרמבו שלכם".

     

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה