עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    חרדה צרפתית

    12 תגובות   יום שבת, 7/11/09, 11:57

    הדבר הבטוח ביותר בקיום האנושי הוא גם הסוד הגדול ביותר שלו. המוות, נקודת האל-חזור אליה מגיע כל אחד ואחד מאיתנו, הוא ההווייה היחידה, שאפילו אם נרצה בכך, נותרת סתומה לאורך החיים. המתים אף פעם לא חוזרים לספר את מה שכולנו, בשלב זה או אחר, רוצים לדעת, והאקסיומה הזו, חלק בלתי נפרד מההתמודדות שלנו, יכולה, לכל הפחות, להטריד אותנו מדי פעם, ולכל היותר, להבעית אותנו עד אימה. זו בדיוק הזירה של פסקאל לוגייה – האימה. המצרכים הבסיסיים הם דימויים של אלימות, מתח עוכר שלווה וכמובן – מפלצת. אלא שב-Martyrs הוא לא מסתפק באחת. שם הוא מדלג בין ייצוגים שונים של מפלצות, עד כדי כך שהסרט כפי שהוא נחווה באמצע הדרך אינו כפי שהיה בתחילתה, ובסוף בכלל נראה שהצופה הועתק למחוזות רחוקים מאלה בהם התחיל את מסע הביעותים. למעשה, אפשר לראות בסרט הזה סקירה של הז'אנר כולו, מסע דילוגים בין תחנותיו, לא בהכרח בסדר הכרונולוגי.

      

    לוסי בורחת ממתקן תעשייתי כלשהו, מוכה ומרוטה, וזוכה לתמיכה של ילדה אחרת, אנה, שלוקחת חסות עליה וגדלה לצידה. בדקותיו הראשונות של הסרט לוסי היא קורבן למענה סדיסט אנונימי, כזה שזכור לחובבי הז'אנר מסרטי "המסור", למשל. חמש עשרה שנים עוברות ואנו מוצאים את לוסי מבצעת מסע נקמה במשפחה בורגנית שלווה ונורמאלית שיושבת לאכול את ארוחת הבוקר שלה. לוסי הפכה ל"מפלצת פסיכוטית", אותו ארכיטיפ שפולש לביתם של תמימים כדי לענותם. אלא שכאן היא מחסלת את כולם במכה. המפלצתיות שלה לקוחה משילוב מסויים של סרט נקמה בסגנון "גברת השלג המדמם" לזו של הסלאשר. אלא שבניגוד לסלאשר הקלאסי, בו המפלצת היא אותו רוצח סדרתי פסיכופאט נטול רחמים, לוסי היא פסיכוטית, כלומר לוקה במבחן מציאות מעוות, רדופת הזיות ושדים הנובעים מתוך נפשה השסועה. קצת בדומה לנורמן בייטס שרוצח מטעמי פיצול אישיות אדיפליים. הקורבן הראשוני הפך בדרך ההשתלשלות הפסיכולוגית למקרבן. בשלב זה חודר לוגייה למרחב הנפשי שלה כדי לעסוק במפלצת הפרטית שלה, זו שדוחפת אותה למעשי הנקם. במסורת סרטי האימה הקלאסיים, וכמו שלנורמן בייטס הייתה מפלצת מניעה – אמו המתה שקמה לתחייה מתוכו, לוגייה מציג מפלצת חדשה. זו דומה יותר לארכיטיפים המסורתיים שנעים בין רוחות רפאים לערפדים לפראי אדם לאנשי זאב. אלא שהמפלצת האמיתית של הסרט מתגלה רק בהמשך. כמו בצל שמתקלף מפלחיו, כך גם Martyrs מתקלף ממפלצותיו. לוגייה לוקח את סרט האימה שלו רחוק, אל מחוזות העינוי הממסדי או זה של אגודה חשאית עם אג'נדה דרקונית.

      

    בסופו של דבר יגיע לוגייה לאחד המקורות הגותיים הבסיסיים ביותר של סיפור האימה במאה ה-19, הלא הוא סיפורו של ד"ר פרנקנשטיין. במרכז ספרה הקאנוני של מרי שלי (ובאינספור העיבודים הקולנועיים שלו) עומדת דמות המדען שרוצה לנצח את המוות ע"י יצירת חיים סינתטיים. פרנקנשטיין עושה את הלא ייעשה, הוא לוקח על עצמו את התפקיד של אלוהים או של הטבע ומייצר חיים מחלקי גופות. בחשבו שהוא פועל לטובתה של האנושות, כמו מדענים מטורפים רבים (בל נשכח את ד"ר ג'קיל המסכן שהניסוי שלו עולה לו בפיצול אישיות והנבטת רוצח סדרתי מתוך נפשו), מעיז פרנקנשטיין לבטל את המוות, לפצח את סודו, להפר את נצחיותו באמצעות זרם חשמלי. בסופו של Martyrs, לאחר שעסק בסדיזם, נקמה ופסיכוזה כמרחבים של פרנויה, הוא מגיע לקרשצ'נדו תיאולוגי-פילוסופי-פיוטי. לאחר שעשה סיבוב במספר אופציות לאימה בקולנוע הפופולארי, הוא נוחת במקור הפרנקנשטייני, מעטר אותו בקמצוץ טרגדיה פאוסטיאנית (פאוסט – האיש שמכר את נשמתו לשטן).

      

    ב- Martyrs מהווה הפסיכוזה חלק מההתייחסות של לוגייה למטען של ז'אנר האימה. ב-House of Voices, סרט הביכורים שלו מ-2004, היא מהווה מרכיב מרכזי. למעשה אפשר לומר שלוגייה לקח את סרטו הראשון ועבד עליו כדראפט ל-Martyrs המורכב ממנו. בסרט הזה המתרחש בשנת 1958, מגיעה צעירה לבית יתומים שמתרוקן מיושביו הקטינים, על מנת לעבוד כעוזרת לצידה של מנהלת משק הבית המבוגרת ממנה. לחישה קטנה של ילדה שעזבה ביום שאנה הגיעה, מובילה להידרדרות בתפיסת המציאות של אנה, אך לא רק הלחישה. מסתבר שאנה הרה מחוץ לנישואין והגיעה למקום כדי להעביר את תקופת ההריון, ללדת בבית היתומים את תינוקה ולהתחיל מחדש. הפחד הנוראי הכרוך בהריון הזה, בבדידות הגדולה שמתלווה אליו, בבושה ובהתנכלות של הסביבה להתנהגותה ה"לא מוסרית", ללא ספק תורמים לאיבוד שפיותה. אבל האם באמת מאבדת אנה אחיזה במציאות או שמא מדובר ברוחות רפאים של ממש שרודפות את הבית. נראה שמנהלת משק הבית ומנהלת בית היתומים מנסות להשתיק פרשייה טראומטית מן העבר ואין בכוונתן לתת לסקרנות הלא בריאה של אנה, להרוס להן את השתיקה הגדולה. דמות אחרת שעומדת להיות לה לבת ברית היא היתומה היחידה שאף פעם לא מפונה מהבית, צעירה מעורערת בנפשה בשם ג'ודית, שגם ביכולתה לחשוף כמה מסודותיו הכמוסים. כמו ב-Martyrs, גם כאן נוצרת ברית בין שתי נשים שחיות על הקצה, מנודות חברתית ורדופות רגשות אשם. House of Voices הוא מוצר גותי עשוי היטב וללא ספק יספק את רעבונם של חובבי הטירות הרדופות. אלא שביחס ל-Martyrs הוא בהחלט סקיצה, הכנה לסרט השני שלא רק מספק מחווה לז'אנר האימה אלא גם משחק איתו, מנסה לפרקו ולבנותו מחדש.

      ואם כבר בהריון וחרדותיו עסקינן, צרפת סיפקה בשנה החולפת סרט אימה ברוטאלי במיוחד שעוסק בסוגייה הזו. Inside הוא סרט הביכורים של אלכסנדר בוסטילו וז'וליאן מאורי, בכיכובה של הפסיכופאטית הראשית של הקולנוע הצרפתי, הלא היא מיס בטי בלו בכבודה ובעצמה – ביאטריס דאהל. ברמת העיקרון מדובר בסלאשר מהוקצע ומאוד סדיסטי שבו מוצאת עצמה אישה הריונית, לאחר תאונת דרכים ואיבוד בן זוגה, מוטרדת באלימות ע"י אישה לא מוכרת שצובעת על פתחי ביתה. הנושא המשולש הריון-לידה-הפלה מעולם לא קיבל התייחסות כל כך אכזרית, עד כדי כך שעם סיום הצפייה, עלולים שהצופים לוותר על הצורך בפרו ורבו. בקיצור: אם את בהריון – ותרי. ראוי להזכיר כאן שלושה סרטים פורצי דרך בנושא הזה שהיו שלושתם מבעיתים ביותר כשיצאו לאקרנים.  ב-1968 יצר רומן פולנסקי את "תינוקה של רוזמרי" שדן באימת התינוק הנאפה ברחמה של צעירה אותה מגלמת מיה פארו, שמתחילה לחשוש כי מדובר בבנו של השטן, לא פחות. ב- The Brood של דייויד קרוננברג מ- 1979, אישה הנתונה תחת שליטתו של פסיכיאטר עקום, מייצרת ילדים רצחניים; וכמובן "הנוסע השמיני" של רידלי סקוט מאותה השנה, שבו דווקא גבר עובר ניתוח קיסרי מטריד משהו, ו"יולד" מפלץ משונן שכל הווייתו הישרדות גולמית. הן המותחן הפסיכולוגי והן סרטי האימה מהווים פלטפורמה מצויינת לעיסוק במצב הנפשי בעת התעברות דווקא משום שמדובר בתקופה כל כך רגישה אצל נשים, שלמרות ההתחברות לעשיית החיים (על כל המשמעויות המיסטיות שבכך), חוות תהליך שכרוך באינספור חרדות: לבריאותו ושלמותו של התינוק ומדמותו (ילדו של השטן או סתם חייזר רעב?), לקשר עם האב, מחוויית הלידה, מהכאבים והטראומה הפוטנציאליים, מאיבוד כושר המשיכה המינית, וכו'. כי בסופו של דבר, גם תהליך היווצרות החיים כרוך בפחד בלתי ניתן לשליטה מפני המוות ושכירי חרבו.
    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/12/09 15:37:

      צטט: עופר בר 2009-12-23 11:49:18

      ביקורת משובחת, כרגיל, אך אאלץ לוותר - אני שונא סרטי אימה

      החיים בארץ מזוויעים גם ככה :))

       

       

       

      מקובל :)
        23/12/09 11:49:

      ביקורת משובחת, כרגיל, אך אאלץ לוותר - אני שונא סרטי אימה

      החיים בארץ מזוויעים גם ככה :))

       

        23/12/09 11:11:

      צטט: טקס וילר 2009-12-21 21:27:37

      אם כך

      קבל המלצה לסרט הכי מגניב בעולם

       

       

       

      הו, ידידי, אני גיליתי את הסרט הזה לפני חמש שנים, על מה אתה מדבר!!  :) סרט מצוייין, אני מסכים
        21/12/09 21:32:


      נעלם האם

      באם כך

        21/12/09 21:27:

      אם כך

      קבל המלצה לסרט הכי מגניב בעולם

       

        10/11/09 15:40:


      הי ערן

      סרטים מטרידי עין, ומטרידי נפש הבאת לכאן

      אני מתה על קולנוע, צרפתי, נשים, סקס, הריון, אבל  האימה.....

       

      (:  חמוטל

        9/11/09 23:41:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-11-08 20:12:45

      התהפכו בני מעיי רק מהקריאה על הסרטים...

      :)

       

      התהפכו בני מעיי רק מהקריאה על הסרטים...
        7/11/09 20:51:

      צטט: hkadman 2009-11-07 18:47:26

      תודה סקירה מאלפת*.

       

       

      בכיף!
        7/11/09 18:47:
      תודה סקירה מאלפת*.
        7/11/09 17:18:

      צטט: מלכוד22 2009-11-07 12:44:33


      סרטי אימה טובים באמת אינם דוקא הברוטלים ביותר או בעלי עשרות שדים שונים ומשונים. קשה לדעת מה עושה סרט אימה לטוב ומה עושה אותו מגוחך. הגבול דק. עלילה טובה חייבת להיות. מוזיקה מתאימה גם. והרבה אפקטים פסיכולוגים דוקא סמויים מן העיןם ולא בוטים (כמו המסור) כמו שהיה בניצוץ למשל.

      אינני מבין גדול בקולנוע אולם נראהלי שזה הסידור. לצורך העניין סרט אימה לא חייב לכלול רציחות בתוכו... (כגון "האחרים" המצוין)

       

       

      ברור שסרט אימה טוב לא חייב לכלול רצח. יש כל מיני אפשרויות לז'אנר העשיר הזה. אבל יש תת-ז'אנר שנקרא "הסלאשר" שהרעיון שעומד מאחוריו הוא שיש רוצח, בדרך כלל סדרתי, וגם התת-ז'אנר הזה הביא כמה יצירות מצוינות לעולם. כמו "לבוש לרצח", למשל.
        7/11/09 12:44:


      סרטי אימה טובים באמת אינם דוקא הברוטלים ביותר או בעלי עשרות שדים שונים ומשונים. קשה לדעת מה עושה סרט אימה לטוב ומה עושה אותו מגוחך. הגבול דק. עלילה טובה חייבת להיות. מוזיקה מתאימה גם. והרבה אפקטים פסיכולוגים דוקא סמויים מן העיןם ולא בוטים (כמו המסור) כמו שהיה בניצוץ למשל.

      אינני מבין גדול בקולנוע אולם נראהלי שזה הסידור. לצורך העניין סרט אימה לא חייב לכלול רציחות בתוכו... (כגון "האחרים" המצוין)

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין