עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    פשפשים עליך "שמשון"

    9 תגובות   יום רביעי, 4/11/09, 13:27

    פשפשים עליך "שמשון"

     עמוס נבו

    מבין החוויות שנחרטו בזיכרוני מן הטיול הראשון שלי בהודו, הפחות נעימות הן חוויות המפגש עם הפשפשים. להלן שלוש מהן, לפי סדר התרחשותן.

    אין כאן מסר – רק, "היזהרו מפשפשים".

    בלשון המעטה, הם לא נעימים. 

    הערב כבר ירד על התחנה בטריצ'ור, אך נותרו עדיין מספר שעות עד צאתה של הרכבת לקוצ'ין. למרות השעה המאוחרת יחסית, הרציף המה אדם, כאילו היתה זאת שעת יום.  חזרתי מטיול בקרנטקה ובמייסור, גדוש מראות וחוויות - ועייף. חיפשתי מקום לנוח, אך כל הספסלים היו תפוסים, וגם על רצפת הרציף לא נותר מקום רב. מטענם של הנוסעים – מזוודות, חבילות וצרורות מכל מין וסוג - ואנשים משתרעים על הרצפה הקשיחה, בינות לפרטי המטען, מנסים לתפוס תנומה בתוך כל ההמולה.

    לפתע צדה עיני משטח פנוי – צמוד אל קיר התחנה עמד ארגז גדול, ומשטח העץ של מכסהו ממש הזמין להשתרע עליו ולנוח. החשתי אליו את צעדיי, לפני שמישהו אחר יתפוס לי אותו. כלל לא עלה בדעתי שאולי אין זה מקרה שהוא פנוי!

    הנחתי את התרמיל למראשותיי, והשתרעתי במכנסיי הקצרים על משטח העץ החשוף. תוך זמן קצר נרדמתי, ונראה לי שתוך זמן קצר עוד יותר, התעוררתי. ירך ימין שלי, שנחה על הסדק שבמרכז המכסה, להטה מחום, והגירוד והכאב היו קשים מנשוא.

    מכסה העץ היה מורכב משני לוחות רחבים, ובסדק הצר שהפריד ביניהם, קבעו הפשפשים את מעונם. תיירים ונוסעים טירונים וחסרי ניסיון כמוני, היו מביאים להם את מזונם עד פתח הבית - איזו חגיגה! איזו כירה!  

    קיררתי את הירך במים רבים תחת ברז בתחנה, וכל הדרך לקוצ'ין דאבתי. הבטתי מן החלון החוצה, אך לא ראיתי דבר, ולא רק בגלל החושך. דמיינתי את הרגע שבו אגיע אל הבונגלו שהעמיד לרשותי מארחי, סאטו קודר, ואת האמבטיה שיכינו לי שני המשרתים שבאו יחד עם הבונגלו. האמבטיה תפיג את הגירוד ואת הכאב – אולי? הלואי!

    אכן התענגתי על האמבטיה, וגם קיבלתי ממארחי משחה להקלת הגירוי, אך עוד ימים לא מעטים סבלתי מנפיחות בירך, וגירוי בלתי פוסק - לא כדאי לגרד!  

    חשבתי שלמדתי את הלקח. הייתי נמנע מאז מלשבת במכנסיים קצרים על כסאות קש קלועים, ולא פעם הייתי מניח דהוטי מקופל כמחיצה ביני לבין הפשפשים הפוטנציאלים. כשלא ישנתי תחת כיפת השמים, הייתי בודק היטב את המזרן ואת המצעים ב"מלונות" (?!) ובבתי ההארחה ("גסט האוסים") בהם התאכסנתי.   

    ואכן, במשך זמן ניכר, חשבתי שאני מצליח להימנע ממפגש נוסף עם היצורים צמאי הדם האלה..... עד שהגיעה הפעם הבאה.

      * * * 

    צעדתי ברגל כדי לפגוש את השנקראצ'אריה של קנצ'יפורם, במשכנו באותה עת, במקדש מהאננדי באנדהרה פראדש. מוקדם יותר הגעתי אל העיר ננדיאל, הקרובה ביותר למקדש - במרחק של כ-16 ק"מ - והתברר לי שאוטובוס הבוקר אל המקדש כבר עזב, והאוטובוס הבא יוצא רק בערב, או למחרת. החלטתי, אם כן, לעשות את דרכי אל המקדש ברגל, מתוך תקווה לתפוס בדרך טרמפ. הדרך הייתה שוממת לחלוטין, ובדיעבד, כפי שיתברר להלן, שיחק לי המזל שאף מכונית לא עברה ועצרה לי.   

    נתקלתי בדרך בנחל זורם לאיטו, שמימיו חומים ולא מזמינים במיוחד. אך היה יום חם, וחשבתי שיהיה בכל זאת מרענן לשחות במים. הדרך היתה, כאמור, שוממה מאדם, ולכן פשטתי את כל בגדיי, ונכנסתי ערום כביום היוולדי למים – התעצלתי לחטט בתרמיל ולחפש את בגד הים, ואחר כך לשאת אותו רטוב. בעודי שוחה, הגיחה פתאום, משום מקום, חבורת נערות, והתקרבה למקום בו שחיתי. מצאתי מסתור בצמחייה שליד הגדה, והחבורה המשיכה בדרכה מבלי להבחין בי. התלבשתי במהירות והחלטתי לא לעשות יותר שטויות.  

    אל המקדש הגעתי בשעת אחר צהריים מאוחרת, ופעם נוספת נהניתי לשחות - הפעם במימי בריכת המקדש הצלולים, ולבוש בבגד ים (!) - ולשטוף את האבק שצברתי שוב.

    לאחר שהתרעננתי חיפשתי איש קשר אל השנקראצ'אריה ונפגשתי עם מי ששימש כמזכירו האישי. בשיחתנו חקר אותי המזכיר מהיכן אני, מה מקצועי, מדוע בחרתי לטייל בהודו בכלל, ומדוע באתי לפגוש את הקדוש בפרט. לבסוף שאל אותי כיצד הגעתי אל המקדש, וכשעניתי שבאתי ברגל מהעיר ננדיאל, לא הסתפק בתשובתי ותחקר אותי בפרטי פרטים על הדרך, כדי לוודא שאכן באתי ברגל. בסופו של דבר השתכנע לא מתוארי האקדמי ולא מהתעניינותי בתרבות ההודית, אלא מהגעתי ברגל, ואמר לי שזה יהיה כנראה "כרטיס הכניסה" שלי לראיון אישי עם הקדוש. השנקראצ'אריה אינו נוסע בכלי רכב, אלא עושה תמיד את דרכו ברגל בלבד.  

    מרגע שהמזכיר קיבל אותי כראוי ל"דרשן" (darshan = ראיון), הוא דאג לכל מחסורי במתחם. בשטח המקדש התקבצו מאות, ואולי אלפי אנשים, שבאו להשתתף בטקסים ולקבל "דרשן" מן הקדוש, ונוצר מחסור בחדרי אכסון. על פי בקשתו של המזכיר, פינה מנהל המקדש את משרדו מאנשים, והועיד אותו לי לאותו לילה.

    לא הייתה מיטה במשרד, אלא שולחן ארוך בלבד מכוסה במפת פלסטיק ירוקה, ועליו פרשתי את שק השינה שלי.   

    בדיעבד דאגתו של המזכיר הייתה בעוכריי, ומוטב היה לי אילו מלכתחילה הייתי ישן כמו כולם - בחוץ. השולחן שימש כנראה באופן קבוע משתכנים מזדמנים "חשובים" כמוני במקדש, שגם הם הפכו את השולחן למיטה. התברר שמתחת למפת הפלסטיק חיו גדודים של פשפשים. זמן לא רב לאחר שנרדמתי, התעוררתי עקוץ בכל גופי, ושעה ארוכה ביליתי בפליית הפשפשים משק השינה, עד שפרשתי אותו שוב בצד הבריכה, לא רחוק מ"חדרי". 

    הפשפשים, שלא שמחתי לפגשם שוב, היו אפיזודה שולית ולא היו זוכים לאזכור, אילולי היה זה נושא הסיפור. החוויה החשובה באמת היתה הפגישה עם הקדוש.  

    בשלב מסוים בלילה התעוררתי וראיתי את המזכיר מדליק אור בחדרי, וכנראה מחפש אותי. כשניגשתי אליו הוא הודיע לי שהקדוש מצפה ל"דרשן" איתי. התלבשתי במהירות, לקחתי את הבננות שהכנתי מראש כמנחה לקדוש, והלכתי בעקבותיו.

    השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר. במתחם המקדש לא דלקו אורות ורק השמים זרועי הכוכבים, וחרמש ירח דקיק, האירו את דרכנו. הגענו אל במה - רחבת בטון מוגבהת מעט מן הקרקע - ולמרות השעה הבלתי שגרתית, התגודדו סביבה כמה עשרות אנשים. על הבמה ישבה דמות בודדת ושותקת – השנקראצ'אריה הקדוש - והתברר שאכן ממש המתין לבואי. התיישבתי מולו והמזכיר התיישב לצדנו לצורכי תרגום.   

    קשה לתאר את הרושם שקיבלתי מן הגורו שישב מולי, מבלי להישמע בלתי הגיוני. הוא היה עטוף כולו בגלימת כוהנים כהה, שבאור הכוכבים נראתה לי סגולה, ובשוליה רקומה בזהב. לראשו חבש מצנפת חרוטית גבוהה, כנראה באותו צבע. רק כפות ידיו ופניו לא היו מכוסים, והוא הקרין שלווה כה גדולה, עד שנראה כאילו קרן מפניו אור - פשוטו כמשמעו! פניו נראו בהירים וחסרי קמטים למרות גילו המתקדם (72), וסביבם ראיתי בבירור הילה של אור, כהילה שמציירים סביב ראשי קדושים. אינני יודע עד היום מה היה מקור האור – האומנם "קרן עור פניו", כפני משה רבנו כשירד מהר סיני?

    האם הנסיבות הבלתי שגרתיות גרמו אצלי לעיוות התפישה?

    האם מרח את פניו בזרחן, כפי שהייתי נוהג לפעמים להתבדח בהרצאותיי?

    גם כיום, לאחר למעלה מארבעים שנה, אין לי הסבר הגיוני לתופעה.  

    לא אכנס לפרטי שיחתנו בנושאים דתיים-פילוסופיים, הרי נושא הסיפור הזה הוא הפשפשים. יש הטוענים שהמסע הרוחני רצוף מחסומים וקשיים. אני מתייג את הפשפשים של מקדש מהאננדי באנדהרה פראדש, כאחד מאותם קשיים.

      * * *  

    הרבה יותר מאוחר, והרחק צפונה מאנדהרה פראדש, הגעתי לפנות ערב אל כפר קשמירי שאיני זוכר את שמו. לאחר שסעדתי את לבי (למה לא את קיבתי?) בצ'פאטי ודאהל, במסעדה מאולתרת בצדי הדרך שחצתה את הכפר, הכתפתי את תרמילי ואחזתי במקלי, והמשכתי ללכת.

    השעה היתה שעת ערב מאוחרת, והכפר לא נראה לי אמין ומזמין, למרות שתיים-שלוש הזמנות שקיבלתי מכפריים להתארח אצלם. עד היום איני יכול לומר שהיתה הצדקה ממשית לתחושתי, או שסתם חשדתי בכשרים.   

    ביציאה מן הכפר הוצבה עמדת מחסום של לובשי מדים – אנשי צבא, או פקידי מכס. הם הפצירו בי ללון במחנה שלהם, אך שוב, בשל הלוך הרוח שלי באותו ערב, העדפתי לדחות את הזמנתם והמשכתי הלאה, בכיוון היער.  

    מניסיון קודם ידעתי שאין טעם להלך ביער בעת לילה, ובוודאי לא לישון בו. בפאתי היער הבחנתי בבית עם גג רעפים ירוקים, של רשות היערות, שלא היה בו איש. היתה לו מרפסת מקורה גדולה, עם שער עץ נמוך, והחלטתי שהמרפסת מתאימה לצרכיי והתמקמתי בה ללינת הלילה.  

    כעבור שעה קלה שמעתי קולות מתקרבים. העפתי מבט מעבר למעקה המרפסת וראיתי חבורה של חמישה-ששה לובשי מדים צועדת לעבר הבית. חששתי שאלה עובדי רשות היערות שבאו לסלק את "הפולש", ולא העליתי בדעתי שאלה הם חיילי המחסום, החשים לעזרתי.

    "שלום לך", אמר הקצין שצעד בראש חייליו, ואשר לא ראיתיו קודם לכן כשעברתי במחסום.

    "שלום", עניתי בקרירות של מי שמנוחתו הופרעה.

    "אתה פה בפאתי היער", המשיך הקצין.

    "אני יודע. יש עם זה בעיה?"

    "תשמע, ביער שוכנים דובים וטיגריסים, שיוצאים בלילה לטרף. הם כבר פגעו גם במספר אנשים מהכפר".

    "והמרפסת הזאת לא מספקת לי הגנה?"

    "כלל וכלל לא", ענה הקצין. "לכן באנו להזמין אותך אלינו. אני מזמין אותך כאורח אישי שלי".

    "אני מודה לך מאד", אמרתי.

    איך יכולתי לסרב להזמנה כה לבבית ומנומקת?

    צררתי מחדש את שק השנה והתרמיל, והצטרפתי אליהם.

    "זה האוהל שלי", הכניס אותי הקצין בגאווה למשכנו.

    עמדה באוהל מיטת שדה - כמו אלה שהיו לנו בעת השירות הצבאי, שולחן קטן, וכסא, ועששית לוקס היתה תלויה ממוט האוהל, והפיצה אור לבן ורך.

    "אתה תישן במיטה שלי, ואני אישן על הרצפה", אמר לי הקצין.

    "מה פתאום?", עניתי, "אין לי שום בעיה לישון על הרצפה".

    "אני בטוח בכך, אבל אתה האורח שלי", המשיך. "זכות היא לי להציע לך את המיטה שלי".

    לא המשכתי לסרב - וחבל.

    בין קפלי בד האברזין של המיטה השתכנו דורות של פשפשים, שעטו על בשרי כמוצאי שלל רב. לא בכל יום הם זוכים לגוון את התפריט הצבאי! ועוד בדם של תייר לבן!

    "תודה רבה לך", אמרתי לקצין אחרי ארוחת הבקר, מתגרד בכל גופי.

    "בשמחה", ענה. "העונג כולו שלי. אתה מוזמן לשוב ולבקר".

    "לעולם לא", חשבתי לעצמי, והמשכתי בדרכי.

      * * *  

    נדמה לי שמאז אותו טיול בהודו, לא נתקלתי יותר בפשפשים. ואם כן, אין לכך עדות ברשומות גנזך הזיכרון. וטוב שכך!

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/9/12 00:50:

      צטט: פרמינה 2012-09-26 18:46:05

      הסיפור האקזוטי שלך הזכיר לי לילה אחד שנעקצתי עד זוב דם מיתושים דווקא.....כשכל מה שרציתי לעשות זה לצאת לגבעה מרוחקת כדי לצפות במטאורים....גדודי יתושים התנפלו עלי עד שנאלצתי להסתגר בג'יפ....מה שמוזר בסיפור היא העובדה שבן זוגי לצפייה במטאורים לא נעקץ ולו עקיצה אחת.....:-) הסיפור שלך העלה בי זכרונות מוזרים....:-)

      תודה רבה, טלי.

      צר לי שהעליתי אצלך זיכרונות "מוזרים". כבר נוכחתי בתופעה שנקבות היתוש מעדיפות את דמן של נקבות האדם.

      גמר חתימה טובה, לשנה שתביא לך בשורות טובות ותגשים את כל משאלותיך.

      כל טוב, עמוס.

        27/9/12 00:47:

      צטט: מרב 1956 2012-09-26 16:40:55

      מעניין, איך מדבר כל כך שלילי ומרגיז

      הוצאת סיפור כל כך נחמד וקריא.

      זה מה שנקרא לעשות מלימון לימונדה.

      תודה, מרב.

      חבל שהיה צום אתמול ולא יכולת להנות מהלימונדהחיוך.

      גמר חתימה טובה, עמוס.

        26/9/12 18:46:
      הסיפור האקזוטי שלך הזכיר לי לילה אחד שנעקצתי עד זוב דם מיתושים דווקא.....כשכל מה שרציתי לעשות זה לצאת לגבעה מרוחקת כדי לצפות במטאורים....גדודי יתושים התנפלו עלי עד שנאלצתי להסתגר בג'יפ....מה שמוזר בסיפור היא העובדה שבן זוגי לצפייה במטאורים לא נעקץ ולו עקיצה אחת.....:-) הסיפור שלך העלה בי זכרונות מוזרים....:-)
        26/9/12 16:40:

      מעניין, איך מדבר כל כך שלילי ומרגיז

      הוצאת סיפור כל כך נחמד וקריא.

      זה מה שנקרא לעשות מלימון לימונדה.

        8/11/09 14:38:

      מגרד ביותר ((:
        6/11/09 14:54:

      צטט: mom.doc 2009-11-06 11:34:10

      בפשפשים לא נתקלתי מעולם. תודה לאל. אולי כי טרם ביקרתי בהודו..

      עד כה הייתי מטעם נפלא לפרעושים (שמתים על)י.

      הסיפורים מרתקים כרגיל.

      מעניינת אותה הילה שהופצה מהגורו, כפי שתארת. אולי באמת יש אנשים "מוארים". 

      אילנה, אינני חושב שהפרעושים פחות מזיקים מן הפשפשים (איזה מין נושא זה?).

      אני זוכר שלכלב שהיה לנו בילדותי במושבה, היו לפעמים פרעושים, ועקיצתם היתה בהחלט לא נעימה. אולם, חוויה כמו שהיתה לי באפיזודה הראשונה לא חזרה על עצמה, לא בהודו, ולא בכל מקום אחר.

      אם מטיילים בהודו בסטייל מערבי, כמו הטיול שארגנתי לרעייתי לאחר 30 שנה שסירבה להגיע להודו, אין סיכוי רב להיתקל במפגעים שכאלה. ואם עוד לא היית - אני ממליץ בכל לב.

      אין לי ספק שיש אנשים "מוארים" - לא רק הודים, ולא רק יהודים. השאלה היא אם באמת "קורן עור פניהם". אני נוטה לייחס את התרשמותי מאז לנסיבות המיוחדות של המפגש. בכל הספרות שקראתי על השנקראצ'אריה כשחזרתי ארצה, כל הכותבים מדגישים את העובדה שהיה טיפוס מיוחד, אפילו בין ה"שנקראצ'אריה" הרבים, בארבעת המסדרים בהודו, שבראשם עומד "שנקראצ'אריה".

      שבת שלום, עמוס.

       

        6/11/09 11:34:

      בפשפשים לא נתקלתי מעולם. תודה לאל. אולי כי טרם ביקרתי בהודו..

      עד כה הייתי מטעם נפלא לפרעושים (שמתים על)י.

      הסיפורים מרתקים כרגיל.

      מעניינת אותה הילה שהופצה מהגורו, כפי שתארת. אולי באמת יש אנשים "מוארים". 

        4/11/09 23:55:

      צטט: עייפות הנפש 2009-11-04 19:59:00

      מה שמלמדנו כי אין לאדם לצאת למסעות לפני שילמד את שפת הארץ שהוא מבקש לבקר בה, ולא הוא הופך עצמו מרצון ל"תינוק מגודל" - חסר אונים :) (מול הפישפשים). טובים הן המסעות המגלים את ערך הבית, המיטה - ומאפשרים לך להיטיב ליהנות מהם.

      בכל קריאה של סיפוריך, אני חווה עימך את המסע.

      תודה :).

      תודה אוולין, שימחת אותי. הכתיבה שלי נועדה לשתף בחוויותיי את הקורא, ואני שמח שאתך זה קורה.

      מקווה שלא סבלת יותר מדי מן הגירודים.

      מודה - לא למדתי את שפת הפשפשים לפני שיצאתי לטיול. הם בהחלט לימדו אותי, בדרכם, לאהוב פן נוסף של החיים בבית.

      כל טוב, עמוס.

       

        4/11/09 19:59:

      מה שמלמדנו כי אין לאדם לצאת למסעות לפני שילמד את שפת הארץ שהוא מבקש לבקר בה, ולא הוא הופך עצמו מרצון ל"תינוק מגודל" - חסר אונים :) (מול הפישפשים). טובים הן המסעות המגלים את ערך הבית, המיטה - ומאפשרים לך להיטיב ליהנות מהם.

      בכל קריאה של סיפוריך, אני חווה עימך את המסע.

      תודה :).

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין