עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    לה טרחטה

    6 תגובות   יום חמישי, 29/10/09, 12:20

    לה טרחטה

    או – התינוק שצריך להיות היום בן ששים ושבע

    עמוס נבו

    "לה טרחטה!" ("הכרטיס") קראה הצעירה בשמחה, כשראתה אותנו נכנסים למסעדה, ורצה למטבח להודיע להוריה.בערב הקודם אכלנו במסעדה זו, באחד הכפרים במחוז סרדניה בפיריניאים הספרדיים. הצעירה היתה המלצרית שלנו, ושכחתי את כרטיס האשראי שלי בידיה. רק למחרת בצהרי היום, בעיר פיגצ'רדה (Puigcerda), נוכחתי בחסרונו. אחרי קצת חששות, ושחזור קצר לאחור של האירועים, הגענו שנית למסעדה. מן המטבח הגיחו שני הוריה של הצעירה, חגורים בסינרים - הם היו באמצע ההכנות לקבלת הסועדים הראשונים של אותו יום - והצעירה המחזיקה את כרטיס האשראי בידה המונפת, ובחיוך רחב החזירה לי אותו. היינו אסירי תודה לאנשי המסעדה הישרים, שלא ניכסו לעצמם את הכרטיס, אלא גילו שמחה אמיתית להחזירו לבעליו.

    בערב הקודם, כשסעדנו באותה מסעדה כפרית, לא העלינו כלל בדעתנו שהיא תוביל אותנו אל פרשייה מתקופת השואה, ותערב אותנו במערכת חיפושים ענפה במשך כשלוש שנים, שלצערי הרב העלו חרס. 

    זה קרה באפריל 2003, שבוע לפני הפסח. היינו הסועדים היחידים במסעדה, עד שבאה קבוצה של 5-6 זוגות חברים, שהגיעו למסעדה לחגוג. הם התיישבו בקולניות ליד השולחן החגיגי עם המפה הלבנה, שהוכנו עבורם מבעוד מועד, ולבשו את  הסינרים הצבעוניים, שהיו מגולגלים כמפיות בתוך עיגולים מעץ. הם טרפו בעליצות בצלים ירוקים שלמים צלויים, לאחר שטבלו אותם בקעריות של רוטב אדמדם מיוחד, בהטיית ראש מלאה אחורנית.

    צפינו בטקסיות העולזת והסתקרנו. ניגשנו אל שולחנם וקודם כל ביקשתי מהם רשות לצלם. לשאלתנו קיבלנו גם הסבר על החגיגה הייחודית - הטקס המסורתי לציון ראשית האביב. 

    כשהתברר לסועדים שאנחנו מירושלים, סיפר לנו אחד מהם שבכפר איש (Hix), בעברו הצרפתי של הגבול, הייתה בעבר קהילה יהודית חשובה. הוא אף ציין שחוקרים מספרד ניסו להתחקות על קורותיה של הקהילה.  חשבנו שכדאי לבקר בכפר עתיק זה, ואולי ללמוד משהו על עברו היהודי. אפילו השתעשענו בהשערה שייתכן והשם "איש" מקורו בשפה העברית.

    בבואנו לכפר פגשנו איש מבוגר שעבד בגינה מטופחת בחצר הכנסייה, ושאלנו אותו אם שמע אודות הקהילה היהודית שהתקיימה בעבר במקום. האיש, רוג'ה סלה (Roger Sala), אכן שמע על כך ואף סיפר לנו על משלחת של סטודנטים מברצלונה שבאה לחקור בעניין, אך לדבריו הם עשו עבודה שטחית ולא מצאו כל שריד יהודי. דיברנו שעה ארוכה עם רוג'ה, שמאוד התרגש לפגוש יהודים שהגיעו מירושלים. בלחלוחית בעיניו סיפר שבילדותו הייתה משפחתו מעורבת בהצלתה של משפחה יהודית מציפורני הנאצים.

    "יום אחד, באוקטובר 1943", פתח ואמר, "הגיעו לכפר שתי מכוניות של הצבא הגרמני, הוורמאכט, ובהן משפחה יהודית בת 8 נפשות, שאחד מהם היה תינוק".

    "אני הייתי רק בן שש", הוסיף רוג'ה, "אבל שמעתי שהם ביקשו מהוריי להסתיר אותם מפני הנאצים ומשטרת וישי, עד שיעברו את הגבול לספרד. במיוחד אני זוכר את התינוק, ואת המלווה במדים, החמוש באקדח. הוא אמר שהוא מאוסטריה, ואולי גם המשפחה הייתה מאוסטריה. הם דיברו גרמנית".

    אביו של רוג'ה, שהיה פעיל במחתרת הצרפתית, הסתיר את הפליטים בחדר צמוד לכנסיה, שהיה בזמנו ללא שירותים וללא מים זורמים. רוג'ה הראה לנו את החדר, שהיום משמש לו כמחסן כלים לגינה.

    "אמי דאגה לכל מחסורם של הפליטים, והעבירה להם מתבשיליה, עד שהעבירו אותם לבית המשפחה", אמר רוג'ה בנוסטלגיה. "אני זוכר עד היום, את אחי נושא את התינוק בזרועותיו אל הבית".

    הכל נעשה בהסתר ובהיחבא מחשש הלשנות, וכעבור שלושה ימים, הגיע מספרד הכומר של פיגצ'רדה, והעביר את המשפחה מעבר לגבול, אל מקום מבטחים בספרד.

    האב, פעיל המחתרת, נאסר בשנת 1944 על ידי הנאצים, הוגלה ומת במחנה המעצר בשנת 1945, וגם אמו של רוג'ה לא היתה עוד בין החיים.

    "אני לא מפסיק לחשוב על הפרשה הזאת מאז ועד היום", הצהיר רוג'ה. "הדבר היחיד הידוע לנו מאז הוא שהמשפחה הגיעה בשלום לברצלונה. מלבד זאת איננו יודעים עליהם דבר".

    "עשיתם משהו בנדון?" שאלנו.

    "פניתי למספר גורמים, ביניהם לקונסול ישראל בפרפיניאן, וניסיתי להתחקות אחר מוצאותיה של אותה משפחה יהודית, שאפילו את שמה אינני יודע", סיפר, "אך כל המאמצים לא נשאו פרי".

    בערוב ימיו  היה רוג'ה רוצה לדעת מיהי המשפחה שנעזרה בהם, ואף לתעד את המעשה שעשתה משפחתו תוך סיכון נפשות, ולזכות בהכרה.כל עת השיחה היה רוג'ה אחוז התרגשות רבה, למרות שכבר הבין שאין אנו בני אותה משפחה, ושלא באנו באיחור של ששים שנה להודות למשפחתו. באפן ספונטני אמרתי לרוג'ה: 

    "אנחנו נעזור לך לגלות מי היא אותה משפחה ומה עלה בגורלה".  

    פרסמנו את הסיפור בעיתון "הארץ" תחת השם "התינוק צריך להיות היום בן שישים!". פרסמנו אותו גם בביטאון יוצאי גרמניה בישראל. העיתונים האחרים לא גילו עניין בפרשה, וכלי התקשורת האלקטרונית רצו שקודם נגלה את המשפחה, ואז יהיו מוכנים לפרסם את הסיפור.

    במשך שלוש שנים היינו בקשר עם גורמים ב"יד ושם", שגם הם ניסו להתחקות אחרי גורל המשפחה. קיבלתי ממקורות שונים שתי חוברות שעוסקות בפועלו של חואן דומנק (Joan Domenech), הכומר שהבריח את המשפחה לספרד, וגם עמדתי בקשר עם הכנסייה הקתולית בפיגצ'רדה, אך לא הצלחנו לגלות את שם המשפחה שבה מדובר.

    ימים שלמים ביליתי במשרדי הג'וינט בגבעת רם, ועברתי על אלפי השמות בכרטיסים המקוריים של משרדי הג'וינט בברצלונה, שתיעדו את פרטי הניצולים שהגיעו אליהם. מצאתי מספר קבוצות של מועמדים פוטנציאליים – תאריך הגעה וגודל קבוצה – אך אף אחת מן הקבוצות לא התגלתה כ"משפחה של סלה". 

    החיפושים הפגישו אותי עם משפחות רבות, עם נתיבי בריחה שלא ידעתי עליהם קודם, עם שמות של אניות מעפילים, ועם דרכי נדודים מאירופה לישראל וליעדים אחרים.

    המשפחה שחיפשתי לא נמצאה בכרטיסי הג'וינט והעליתי מספר השערות:

    אולי עשיתי עבודה גרועה, ובדיוק נשמטה ממני המשפחה שחיפשתי?

    אם המשפחה יכלה להרשות לעצמה שימוש ברכב של הוורמאכט וליווי חמוש, היא היתה בעלת כסף רב, או השפעה רבה, או שניהם. אם כך, אולי לא נזקקה לרישום בג'וינט ולעזרה שלהם?

    אולי לא הגיעו לישראל, אלא היגרו ליבשת אחרת?

    ואולי לא היו יהודים כלל?

    כל אותה העת התכתבנו עם רוג'ה. הוא ומשפחתו טיפחו תקוות חדשות, שלצערנו, נכזבו. יום אחד הודיע לנו רוג'ה בצער על מות אחותו הגדולה, שזכרה את הפרשה לפרטיה, וקיוותה אף היא לראות סוף, סןף, את פתרון תעלומת המשפחה היהודית "שלהם". גם כאשר החל רוג'ה לאבד תקווה, אני המשכתי עדיין לקוות. אולם, כשכל האופציות לא הניבו תוצאות חיוביות, הרמתי גם אני ידיים. 

    התינוק ההוא צריך להיות היום בן ששים ושבע.

    האם למישהו הסיפור נשמע מוכר?

    האם הבלוג הספרותי יצליח לפתור את התעלומה ששלוש שנות "בילוש" לא פתרו?  

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/9/12 08:18:

      צטט: מרב 1956 2012-09-24 07:38:49

      צמרמורת של התרגשות.

      חבל שאין happy end

      תודה, מרב.

      גם אני הייתי מתוסכל, כי פיתחתי ציפיות.

      כל טוב ושנה טובה, עמוס.

        24/9/12 07:38:

      צמרמורת של התרגשות.

      חבל שאין happy end

        30/10/09 23:21:

      צטט: עדידוש :) 2009-10-29 14:14:42

      עמוס,

      הסיפור מאוד מרגש ויש לי הרושם שלא ביד המקרה שכחת את הכרטיס באותה מסעדה כפרית.

      כל הכבוד על הנכונות לעזור במציאת אותה משפחה שיתכן וגם אם אכן היו יהודים אולי המירו את דתם?

      הלוואי וימצא קצה חוט שיוביל אליהם.

      ישר-כוח, עדי.

      עדי, חשבתי שעניתי והודיתי, וקיוויתי שיימצא קצה חוט, אך מסתבר שאפילו החוט אל תגובתך ניתק.

      שבת שלום, עמוס.

       

        30/10/09 23:13:

      צטט: *maharani* 2009-10-30 22:29:04

      עמוס יקר

      במקרה כזה רק פרסום יכול להועיל ורצוי בערוצי הטלוויזיה שכמובן מגלים עניין רק כשהסיפור קודם עור וגידים והוא מספיק סוחט דמעות וצהבהב...חבל שכך.

      פוסט מרגש במיוחד

      אוהבת את סיפור הטיולים שלך...מחכה לבא.

      שבת מקסימה.

      תודה, שיר.

      מבטיח שיהיו עוד.

      שבת נהדרת גם לך, עמוס.

       

        30/10/09 22:29:

      עמוס יקר

      במקרה כזה רק פרסום יכול להועיל ורצוי בערוצי הטלוויזיה שכמובן מגלים עניין רק כשהסיפור קודם עור וגידים והוא מספיק סוחט דמעות וצהבהב...חבל שכך.

      פוסט מרגש במיוחד

      אוהבת את סיפור הטיולים שלך...מחכה לבא.

      שבת מקסימה.

        29/10/09 14:14:

      עמוס,

      הסיפור מאוד מרגש ויש לי הרושם שלא ביד המקרה שכחת את הכרטיס באותה מסעדה כפרית.

      כל הכבוד על הנכונות לעזור במציאת אותה משפחה שיתכן וגם אם אכן היו יהודים אולי המירו את דתם?

      הלוואי וימצא קצה חוט שיוביל אליהם.

      ישר-כוח, עדי.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין