עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    כלבם של בני טאטא

    12 תגובות   יום שלישי, 27/10/09, 15:41

    כלבם של בני טאטא 

    עמוס נבו 

    עמדתי לפני השער והסתכלתי למעלה - בראשו היה כתוב באותיות מוזהבות גדולות "טאטא". החווילה המהודרת שזה עתה יצאתי ממנה, שייכת אם כן, למשפחת טאטא, מן המשפחות העשירות ביותר בהודו, אם לא העשירה שבהן.

    כיצד נקלעתי לאחת החווילות של המשפחה העשירה והמפורסמת? לא היה זה פרי תכנון מתוחכם, אלא תוצאה של גחמה מטופשת.  

    קבעתי פגישה עם סאשה בתחנת ויקטוריה, תחנת הרכבת הגדולה של בומביי. סאשה היתה אמריקנית פרוטסטנטית צעירה, ג'ינג'ית וממושקפת, חייכנית ומלאת חיים. בערב הקודם חזרנו מסיור בן שלושה ימים במערות אג'נטה ואלורה, ובטרם תמשיך סאשה במסעותיה ואני במסעותיי, קבענו להיפגש שוב בתחנה על מנת לומר שלום.

    הקדמתי להגיע וישבתי בנקודת המפגש, על ספסל מול הקופות. צפיתי בזרם האנושי החולף על פניי, ולא יכולתי שלא להיזכר בתיאוריו של ד"ר עזריאל קרליבך, בפרק הראשון של ספרו 'הודו' – "על גדות סמבטיון הראשים". סבלים בחולצותיהם האדומות ובכיסוי הראש האדום, הסתובבו בין הנוסעים ומקבלי הפנים - גברים ונשים, צעירים וזקנים, כהים ובהירים יותר, ילדים וילדות, בודדים וחבורות, וגם משפחות מורחבות, איש ואישה, זקן וטף. וכמגוון האנשים, כן מגוון המלבושים והצבעים: פקידים בלבוש אירופי, נשים לבושות סארי בשלל גוני הקשת, גברים בלבוש לבן, סטודנטיות במכנסיים וטוניקה פנג'אבית ארוכה וצעיף עוטה את ראשן, וכל זאת מבלי להזכיר את כיסויי הראש של הגברים - כומתות נהרו לבנות, ומגוון טורבאנים בשלל צורות וצבעים. הנוסעים התגודדו לפני הקופות והזדרזו להגיע אל הרציפים. ים האנשים נע וזע בתנועה בלתי פוסקת, כאילו דבר לא השתנה מאז שכתב קרליבך את ספרו. 

    בעודי צופה מוקסם בסמבטיון האדם הגועש, ניגש אלי צעיר בעל חזות מערבית ואמר:

    "הי, גם אתה פה? עכשיו אנחנו שנים עשר".

    "מי זה 'אנחנו'?" שאלתי.

    "אנחנו פה קבוצה של מטיילים ביטניקים, אתה בא אתי?"

    אני לא הייתי ביטניק, אבל הבנתי מדוע טעה לחשוב כך - שערי צמח פרא, ומזה כמה חודשים לא עלה תער על שער ראשי ועל זקני.

    הלכתי בעקבות הצעיר וגיליתי שהחבורה השתלטה על חדרי ההמתנה של הנשים. הצעירים והצעירות היו בשנות העשרים הראשונות לחייהם, בעוד אני כבר "זקן" – בן עשרים ושבע. כולם היו מגודלי שער ורובם טרוטי עיניים, וברוב תמימותי אז, חשבתי שזה מחוסר שינה!

    תום, הצעיר האמריקני שהביא אותי, הציג בפניי את חברי הקבוצה. היתה זו חבורה בין-לאומית – מארה"ב, מכמה ארצות באירופה ובחור אחד מאוסטרליה - וכולם נמצאו כבר זמן רב בנסיעות וצברו ניסיון רב. תום בן העשרים ואחת, סיפר לי שהוא החליט לשוטט בעולם ולרכוש ניסיון, לפני שהוא מתחיל ללמוד בקולג', ולפני שהוא מצטרף למפעל של אביו ומתמסד. הוא היה כבר שנתיים וחצי בדרכים, והגיע להודו דרך אירופה, תורכיה והמזרח התיכון, אך מבלי לבקר בישראל.

    ביליתי עם החבורה כרבע שעה, וחזרתי למקום המפגש עם סאשה.  

    סאשה דייקה והגיעה במועד שקבענו. למרות שכבר שהתה בהודו מספר חודשים, היא התנהלה על פי הזמן המערבי, ולא אמצה את "הזמן ההודי". בילינו יחד כשעה, עד צאת הרכבת שלה, ונפרדנו. חשבתי שלא אראה אותה עוד, אך היא הפתיעה אותי והגיעה ארצה אחרי מלחמת ששת הימים. לא נתתי לעצמי להיסחף. רציתי חברה יהודייה, ובבוא היום – ילדים יהודים. 

    התגוררתי אז בבומביי אצל מכרים ב"גבעת מלבר", לא רחוק מהקונסוליה הישראלית. על מנת להגיע לתחנת ויקטוריה, הלכתי בדרך הסלולה, אך ראיתי במפת העיר, שבקו אווירי ניתן לקצר את הדרך בהרבה. עתה, כשעמדתי לחזור, חשבתי שלא תהיה לי בעיה לנסות את דרך הקיצור, למרות שבשטח הריק במפה לא היו מסומנות דרכים חוצות.

    פניתי מן התחנה מערבה ונקלעתי לסבך של סמטאות צרות. עוני ועזובה שררו בכל. הכבישים המשובשים היו רטובים ומטונפים. ילדים רבים התגוללו בסחי, וכשראו אותי, נשרכו אחרי ופשטו יד - "סאאב, סאאב". עשיתי את דרכי בין הסמטאות עד שהגעתי אל קצה השטח הבנוי, ונוכחתי שרגליי עומדות למרגלות גבעה. השטח היה ריק ממגורי אדם, אך לא מן הסימנים המעידים על נוכחותו. התברר שזוהי המחראה הציבורית לדרי משכנות העוני. היה עלי לסתום את האף, ללכת עקב בצד אגודל, ולבחון בשבע עיניים כל מדרך כף רגל, על מנת להימנע מלעלות על "מוקשים".

    עד מהרה נגמרו ה"מוקשים", ואתם גם השבילים הצרים, והתחלתי לטפס על הגבעה התלולה באין-שביל. לפעמים נאלצתי אף לטפס על סלעים ולהיעזר בידיים. היה ברור עתה לחלוטין שהיה זה רעיון עוועים לחפש דרך קיצור, במקום ללכת בדרך המלך, אך לא עלה בדעתי לסגת. 

    בראש הגבעה נמתחה "גדר הפרדה" בלתי עבירה בעליל - חומה בנויה ובראשה שברי בקבוקים צבעוניים, תוספת של זכוכית מחודדת לחומה. הלכתי לאורך החומה, מקווה לגלות פרצה למעבר אל הצד השני. בסופו של דבר הגעתי לשער מתכת גבוה, אטום ונעול. הבנתי שזה המוצא האחרון, עלי לעבור אותו ויהי מה. בקושי רב טיפסתי על השער ונחתתי בעברו השני. לעיניי התגלה גן גדול, עם מדשאות ופרחים, ובמרכזו חווילה מפוארת ורחבת ממדים, החוצה את הגן לשניים. בין שני חלקי החווילה היה מעבר מקורה – המשך ישיר לשביל המרוצף שעליו עמדתי, ואשר הוביל אל שער נוסף בצידו השני של הגן החצוי. התחלתי לפסוע בשביל וחששתי להתגלות, אך לא ראיתי נפש חיה. ואז ראיתי את החיה! במעבר רבץ כלב אפור מזן "דני גדול". הוא לא היה גדול - הוא היה ענק! למראהו החסיר לבי פעימה. הרגשתי שנפלתי מן הפח אל הפחת..."כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב...". לא היתה אפשרות להקיף את הבית, אלא לעבור במעבר בלבד.

     אזרתי עוז והתקדמתי בזהירות, וגיליתי שהכלב ישן. שמש אחר הצהרים הפציעה מתוך ענני המערב והפזה את הדשאים ואת המעבר. קרני השמש האירו את פרוותו של הכלב וגילו שהצבע האפור הוא בעצם מכסיף. האם זה שער שיבה של כלב זקן? האם הסיאסטה של "הזקן" תציל אותי ממלתעותיו?

    חלצתי את הסנדלים על מנת לא להעיר את המפלץ, נצמדתי אל הקיר שממולו, ולאט, לאט, חלפתי על פניו מבלי להעירו. התקדמתי במהירות לעבר השער השני, וגיליתי שגם הוא נעול. היה זה שער מסוגנן, שאפשר לראות דרכו את המדרכה ואת הרחוב – חוף המבטחים. זרקתי את סנדלי החוצה, ובלי קושי טיפסתי על השער ועברתי אל צידו השני. באנחת רווחה נעלתי שוב את הסנדלים.

    העפתי מבט בשער ואז גיליתי שההחלטה הנמהרת שלי לקצר את הדרך, הביאה אותי בדיעבד "להתארח" אצל משפחת טאטא. מלבד הכלב, הייתי עלול להסתבך עם אחת ממשפחות המיליארדרים העשירות ובעלות ההשפעה הגדולה ביותר בהודו! 

    כשנרגעתי חשבתי לעצמי, שאני במקום בני טאטא כבר לא הייתי סומך על הכלב הענק כשומר!        

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/9/12 08:22:

      צטט: מרב 1956 2012-09-24 07:27:29

      בניגוד לקודמתיף הגעתי לגמרי לא במקרה.

      כפי שאמרת במקום אחר,

      עדיפים הטיולים לבד מאשר אלה המאורגנים ע"י חברה.

      תודה, מרב.

      המסע הראשון שלי להודו, היה ייחודי, ולא התאים אפילו לחברת חברי הטוב, בשל הבדלים בהתעניינויות, שלא לדבר על טיול מאורגן.

      כל טוב, עמוס. 

        24/9/12 07:27:

      בניגוד לקודמתיף הגעתי לגמרי לא במקרה.

      כפי שאמרת במקום אחר,

      עדיפים הטיולים לבד מאשר אלה המאורגנים ע"י חברה.

        28/10/09 17:37:

      צטט: lemira 2009-10-28 16:27:22


      הגעתי במקרה ונסחפתי בסיפור........

      ה ו ד ו........

      יפה. מותח.

      סוף טוב.

      הכלב - אולי היה פסל?????????????????

       

       

      מירה

      שמח שהגעת, מירה, ושמח שאהבת.

      פסלים לא נושמים :-)

      כל טוב, עמוס.

       

        28/10/09 16:27:


      הגעתי במקרה ונסחפתי בסיפור........

      ה ו ד ו........

      יפה. מותח.

      סוף טוב.

      הכלב - אולי היה פסל?????????????????

       

       

      מירה

        27/10/09 23:20:

      צטט: sherry refael 2009-10-27 21:01:56


      פנינם שאוספים בדרך=זכרונות צלולים

       *שלך שרי

      תודה Ma cherie.

      הפנינים שנאספו הפכו לקריסטלים, מכאן הצלילות.

      כל טוב, עמוס.

       

        27/10/09 23:17:

      צטט: עייפות הנפש 2009-10-27 20:28:49


      זכרונות משולים לאבנים, הזמן והמרחק מאכלים אותם כמו חומצה. ואילו כתיבתך כה נהירה וברורה, מצליחה להעביר תחושה כאילו אתה חווה בזה הרגע את הדברים. המסעות בגיל צעיר הם חלק מן התאווה, בגיל המבוגר- חלק מהנסיון. יפה לך :).

      אוולין, תודה על ההבחנות ועל המחמאות.

      אני מניח שאני חי עד היום את הזכרונות מהטיול להודו, בשל חוויית הראשוניות. טיילתי הרבה מאז, אך שום טיול לא ישווה בעוצמתו לטיול הראשון ההוא.

      כל טוב, עמוס.

       

        27/10/09 21:01:


      פנינם שאוספים בדרך=זכרונות צלולים

       *שלך שרי

        27/10/09 20:28:

      זכרונות משולים לאבנים, הזמן והמרחק מאכלים אותם כמו חומצה. ואילו כתיבתך כה נהירה וברורה, מצליחה להעביר תחושה כאילו אתה חווה בזה הרגע את הדברים. המסעות בגיל צעיר הם חלק מן התאווה, בגיל המבוגר- חלק מהנסיון. יפה לך :).
        27/10/09 19:15:

      עדידוש, תודה על התגובה ועל הכוכב. אני תמיד שמח לחלוק מחוויות הודו שלי, ולשמוע חוויותיהם של אחרים.

      מרבית הפוסטים שהכנסתי לבלוג נוגעים להודו ואת מוזמנת לקרוא כמה שבא לך.

      שוב אני רוצה לומר לך שנהניתי מהילד בן ה-11, ותגובתו ל"פולניות".

      כל טוב, עמוס 

        27/10/09 18:33:

      סיפור מעניין מאוד ובהחלט בעל אפקט מותח.

      התחברתי לחלוטין להתרחשות ולמראות הכל כך מוכרים של תחנת הרכבת ושל המעמדות השונים והפערים בינהם - ואני טיילתי לפני כ6 שנים בהודו וגם אז המראות שתיאר קרליבך בספרו, כמו קמו מתוך הדפים והתרחשו במציאות!

      תודה על השיתוף ואשמח לקרוא עוד מחוויותיך,

      ערב נעים,

      עדי. 

        27/10/09 18:07:

      תודה, אילנה.

      את הראשונה, ולפעמים גם האחרונה שמגיבה.

      אני שמח שהסיפור מצא חן בעינייך. אלה היו רגעי אימה שלא ניתן להעביר במילים.

      כל טוב, עמוס.

        27/10/09 16:49:

      גם אני החסרתי לרגע פעימה.

       

      ונהניתי מהסיפור.  תודה.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין