עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    באינטרפרטציה אישית

    ארכיון

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      10/11/09 22:35:


    יפה. מרגש.

    אם הייתי בעלת חברת תקליטים או שופטת בכוכב נולד,

    שזה היה החלום המקורי שלי- להפיק לאחרים, לגלות כשרונות בתחום היצירה

    גם במוסיקה, גם בספרות

    לעולם

    לעולם

    לעולם

    לא הייתי עושה את השטות הזו- לשפוט בגלל הגיל...

    איזה דבר טיפשי!!

    האם לא נוצרה לנו תרבות בוסר, שחסרה בה נשמה?

      3/11/09 22:52:

    מקסים
      24/10/09 22:09:
     

    צריך דקה בשביל להבחין במישהו, שעה בשביל שהוא ימצא חן בעינייך, יום בשביל לאהוב אותו, אבל צריך חיים שלמים בשביל לשכוח אותו זה לא אני אמרתי אבל אני מסכים אני לא מכיר את ארז הלוי אבל שיצליח לרגש הרבה כפי שריגש אותך .

    0

    היצירה מותרת לכל אדם

    3 תגובות   יום שישי , 23/10/09, 01:37

    אחרי 25 שנה הוא חוזר לבמה. מקים להקה צעירה ואחרי שתי חזרות מחליט להופיע , פסטיבל תל אביב הראשון הוא מקום טוב להתחיל מחדש , אלפי המעריצים משנת 1984 יבואו ויתפלאו מהקול היחודי ההוא שיתפוס שוב את אוזניהם ויגרום להם לאותה תחושת ההתרגשות שמלווה אותם במשך השנים.אתה הכרת שני שירים שלו , היית רק בן 7 כשהוא פרח ודעך , היית ילד שהוא היה מבוגר והיום אתה גדלת והוא עדיין מבוגר . הכסאות מפלסטיק שחור באולם הקטן והמעושן מעידים על חוסר נוחות שלאט לאט מתבטאת בכל מה שקורה מסביב , המוסיקה חזקה לך מדי , הקהל מורכב מ-30 אנשים שרובם בני גילו , אנשים שנותרו נאמנים למוסיקה ההיא והקול – הקול שהשתנה מקול תמים ונקי לקול צורם מעט , נמוך ועמוק הרבה יותר . ציפית לשמוע את מה שהכרת וקיבלת אדם מחופש בשנים שעדיין שר לאהובתו וכותב לה גם היום את מה שהתחיל לפני 25 שנה , אתה תוהה אם תמשיך לאהוב אותה גם בעוד מספר שנים וזה יגרום לך לשינויים מטבוליים ביצירותיך ואולי תחליף בדרך כמה מסיכות על פניך.. אולי בעוד 25 שנה היא תבין שיש שני צדדים למטבע שהיום שווה יותר ממה שיהיה ערכו מחר.השירים מחזירים אותך אחורה , אתה זוכר את הקליפ ההוא ואת הנער שישב עם גיטרה , ושר לדייגים אבל עכשיו אתה מרגיש שהדייג שר לאנשים וגם הדגים כבר לא נתפסים בחכה שעומדת שם כבר המון זמן. הזמר הזה התרגש , ראו בעיניו את אהבתו למוסיקה ותנועות הגוף העידו על לחץ וחרדה מסויימת. לעמוד שוב באור הזרקורים מול 30 אנשים שהוא לא זוכר , מול כסאות פלסטיק ריקים  ומול מצלמות דיגיטליות שלא זכו לצלם אותו בימי הזוהר. החיים השתנו ועכשיו הם כבר לא מלווים בכינורות ולא מחובקים בפסנתר.  התופים שולטים והופכים את הנועם לדרמה , את החלש לחזק ואת הלבבות השבורים ללבבות שבורים יותר. אנשים חוזרים לעברם כדי להרגיש כמו הצעירים שהשתלטו על העולם , הם רוצים לטעום שוב את מי הנעורים ולדעת שיש תקווה ,הם רוצים לשיר כמו בימים שהכל התחיל , כמו אדם ששר לחווה תחת עץ הדעת את השיר הראשון וזכה בכל המצעדים כי לא היו לו יותר מדי מתחרים, הם פוחדים שזה יהיה השיר האחרון כי המילים נותרו בפיהם והם רק מחפשים דרך לצאת ולפרוח מחדש . מילים הן הכוח שנותן תקווה ועל פיהן נבנה עולמו הדימיוני של משורר , מילים תשארנה לתמיד גם אחרי שהאהבה , הילדות והקסם יפוגו ויעידו שליצירה אין גיל והיא מותרת לכל אדם. (בהשראת הופעתו של ארז הלוי – פסטיבל תל אביב, צוותא, 2009)
    דרג את התוכן:

      פרופיל

      משה צ'יטיאת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין