עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    ברלין

    3 תגובות   יום שישי , 16/10/09, 12:59

    פאסבינדר וחנה שיגולה בחזרות על "ברלין אלכסנדרפלאץ"

     

     

     

    מגנום אופוס או לא מגנום אופוס, ברלין אלכסנדרפלאץ - הרומן העירוני המפותל של ארתור דובלין – ללא ספק מהלך כרוח רפאים מעל גוף העבודות המכובד של ריינר וורנר פאסבינדר, גם הרבה לפני שעלה בידו לעבד את הספר לסדרת טלוויזיה בת חמש עשרה שעות. פרנץ ביברקופף משתחרר בשנת 1928 מכלא טייגל בברלין לתוך מציאות צינית שלא מאפשרת לו להניח את שדיו מאחוריו, מציאות שכופה עליו לשתף פעולה עם כל מה שבעצם הורס אותו שלב אחרי שלב, שמנתצת את האמון שלו במין האנושי ושהופכת אותו לבורג במערכת. לפרנץ ביברקופף יש הרבה אהבה לתת, כזו שתובעת מחיר כבד. בלי לדעת או להבין, הוא הופך לפיון במנגנון משומן של ניצול, שבו הוא מחליף תפקידים מנשלט לשולט, מקורבן למקרבן, וחוזר חלילה. עם שיחרורו, ארבע שנים לאחר שהרג את אהובתו בהתקף זעם בלתי נשלט, נודר ביברקופף נדר לחזור למוטב, להיות אזרח שומר חוק. כל רצונו להתפרנס בכבוד ולממש את פוטנציאל האהבה הכביר שפועם בתוכו. אלא שמציאות של אבטלה, שסעים אידיאולוגים חריפים ופשע גואה לא מאפשרת לו לממש את חלומותיו הפשוטים. גם יחסו האמביוולנטי לנשים, הכמיהה הגדולה לחום מצד אחד וחרדת הנטישה האלימה מצד שני, לא תורם למצבו. העולם המודרני של ברלין בסוף שנות ה-20 הופך לגיהינום עבורו, מבחן ברוטאלי בהישרדות, וברגע שנראה כאילו השיג את פיסת גן העדן הצנועה שלו, היא נשלפת ממתחת לרגליו, ועוד על ידי אחד האנשים הקרובים ביותר אליו. פאסבינדר קרא את הרומן בגיל 14 ונשבה בעוצמתו. פרנץ ביברקופף שימש לו אלטר אגו, עד כדי כך שהעניק את השם הזה לדמות הראשית של "פוקס וחבריו", וגילם שם את הדמות בעצמו. אותו טיפוס מגושם, מעט אלים, אך עם זאת טוב לב ובעל תמימות נדירה ואמון בלתי סביר בבני אדם, אותו פשוט-עם שמוצא עצמו מנוצל ומושפל ע"י אלה שאותם הוא אוהב הכי הרבה. עפ"י פאסבינדר, אלו הם טיבם של יחסים בין אישיים. אפשר להיות בטוחים שאלה היו טיבם של מערכות היחסים הפרטיות שלו, כשהוא עצמו מחליף עמדות כוח ובדרך כלל מחזיק בשוט העינויים דווקא. 

      

    אם הרומן של דובלין הוא פורטרט עירוני מודרניסטי עמוס פרטים, שנע בין מאות דמויות קטנות, מספק את הצלילים והריחות, את תכני לוחות המודעות ודפי העיתונים, הרי שבעיבוד שלו מסנתז פסבינדר את תכניו ואת הצורניות הג'יימס ג'ויסית של הרומן לתוך סגנונו האישי הכל כך מובחן. הוא מביא את דובלין למחוזות המלודרמה של דאגלאס סירק, את ההמולה העירונית ה"דוקומנטרית" לסגנון המעוצב, המזויף, האולפני של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. ההתמקדות של פאסבינדר ב"ברלין אלכסנדרפלאץ" היא המלחמה של פראנץ ביברקופף על נפשו, אך למרות זאת הוא לא מוותר על המטען הפילוסופי-חברתי-פוליטי של המקור, ואינו מסתפק רק באספקטים הפסיכולוגיים. הרי פאסבינדר, במרבית סרטיו, כולל "הסרטים הבורגניים" שלו והמלודרמות התיאטרליות שהציב, נטע את מקרי המבחן הפסיכולוגיים שלו בתוך מציאות פוליטית, ותמיד הדגיש את הקשר בין מערכות היחסים הסאדו-מזוכיסטיות של דמויותיו בחייהן הפרטיים, למנגנוני השליטה של הקפיטליזם. לפעמים נדמה שהרומן נכתב במיוחד עבור פאסבינדר ואולי, כפי שהבמאי העיד בעצמו, תרם באופן משמעותי לעיצוב השקפותיו. החלום הגדול של פאסבנידר היה, כמובן, לגלם את דמותו של ביברקופף בעצמו (למרות שהעיד כי גם דמותו של ריינהולד, הנמסיס הגדול של הגיבור, קיימת בתוכו), אך הוא חשש שלא יוכל לעמוד במשימת ההפקה והבימוי של היצירה העצומה והמורכבת הזו, וגם לדלג אל מול המצלמה בתפקיד שדורש התמסרות טוטלית. הוא בחר לשם כך את השחקן המצוין גונטר לאמפרכט, ודאג להתעלל בו באופן שיטתי (לאמפרכט העיד כי פאסבינדר התעלם ממנו במכוון במהלך ההפקה כולה) על מנת להעמיד את השחקן במצב הנפשי של הדמות אותה הוא גילם. יש הטוענים כי ביחס הזה הביע פאסבינדר גם את קנאתו. בהתחשב באופיו של הבמאי, קצת קשה להתווכח עם הטענה הזו.

      פרנץ ביברקופף משתחרר מכלא טייגל, לשם נזרק ארבע שנים קודם לכן על רצח חברתו. סצנת הרצח, אגב, חוזרת פעמים אינספור, במלואה ובלי הסאונד הדיאגטי שלה, במהלך הסדרה, בדיוק כפי שהזיכרון הנוראי הזה משתלט בכפייתיות על תודעתו של הגיבור. הרצח היה אירוע מכונן למערך המבחנים שבהם יועמד פרנץ, בדרך לזכות בגאולת הנפש הכל כך נחשקת עבורו. הוא מנסה להשיג עבודה ראויה, אך במקום זאת מוצא עצמו נשאב לתוך סינדיקט פשע המנוהל מתוך משרד מודרני כאילו היה חברה כלכלית לכל דבר. הוא שואף להתחבר לאישה אחת טובה שתעזור לו לשמור על דרך היושר, ההגינות והשמירה על החוק, אך במקום זאת מוצא עצמו משחק משחק של סחר-מכר עם ריינהולד, אחד מחברי "התאגיד" - משחק שבו מוצרי הצריכה הן הנשים שריינהולד זורק בכיוונו על מנת להיפטר מנוכחותן. האירוניה הגדולה נחשפת כאשר הנשים בחייו, מיצה ואווה, משחקות משחק דומה (מעבירות אותו בינן לבין עצמן) במטרה לרצות את הצורך שלו במשפחה ונאמנות תוך שהן שומרות על עבודתן כנערות ליווי לכל דבר.  גם לאחר שפרנץ מאבד את זרועו הימנית, הוא ממשיך לסלוח לאלה שפוגעים בו. הרצון שלו להשתייך ולהיות מסוגל לנהל את חייו מתוך עצמאות כלכלית, מוביל אותו להיאחז באמוק באמונותיו הבסיסיות בדבר טוב ליבו של המין האנושי, בדבר קיומו של החסד. רוח הנציונל-סוציאליזם העומד להשתלט על גרמניה מרחפת מעל פני הסדרה כדי להזכיר לקהל שימי החסד ספורים. כשדובלין כתב את הספר הוא רק הריח את ביעושו של הנאציזם. כשפאסבינדר מצלם את העיבוד שלו, הוא כבר נמצא בעמדה של מרחק היסטורי מתוצאותיו של הרייך השלישי, והמודעות הזו ניכרת ביצירה שלו. אם דובלין הוא תוצר מובהק של תרבות וויאמר, הרי שפאסבינדר לוקח את התוצר הוויאמרי ומגיש אותו יחד עם הפרשנות המאוחרת שלו, כפי שניתן לספוג אותה מכתביהם של חוקרי הקולנוע לוטה אייזנר וזיגפריד קראקאוור.    

     

     

     

     

      

    פרנץ ביברקופף אמנם משתחרר בשנת 1928 מכלא טייגל, אך מוצא שחופש התנועה מוגבל במערכת חברתית שמקשה על ההתקדמות בחיים. המעבר מעמדה של נזקקות, תלות, עוני, אבטלה ורדיפה אחר ביסוס כלכלי לעמדה של נוחות, תעסוקה, ממון ועצמאות כלכלית אינו קל בכלל והמוביליות החברתית דורשת קורבנות. חיי הפשע בשולי החברה נראים כמוצא היחידי מהדיכאון ספוג אדי האלכוהול, אך מן הסתם מוכיחים את עצמם כסוג נוסף של כלא. מצלמתם של פאסבינדר והצלם המיומן שלו, חאבר שוורצנברגר (שהמשיך לעבוד עם הבמאי בכל סרטיו האחרונים מ"לילי מארלן" ועד Querelle), טורחת להזכיר לצופה את המצב הקיומי הזה בכך שהיא מרבה להסתתר מאחורי סורגים ולכלוא את הדמויות המיוסרות בצד השני. קיומו האימננטי של הזמיר בכלוב מעל שולחנו של פרנץ, מזכיר את המצב הקיומי הזה לאורך הסדרה כולה, כמו גם האורות הצבעוניים המהבהבים תדירות, הפולשים לתוך המיזנסצנה באקט של אזהרה ודיסאוריינטציה. קיומו של פרנץ ביברקופף נע בין הצללים של דירתו לעשן הסיגריות של הפונדק השכונתי שלו – אתר עירוני דחוס שבו מתקיימים קונפליקטים פוליטיים לצד מזימות קרימינאליות. רגעי החסד היחידים צצים עם כניסתה של מיצה לתמונת חייו של פרנץ, והיציאה המשותפת אל היערות המרגיעים, אל הטוהר שבטבע. לרגע נראה שהאהבה היא המפלט היחיד למרחב של משמעות קיומית, לאחר שהמסחר החוקי, האקטיוויזם הפוליטי (פרנץ לוקח חלק באסיפות של התנועה האנרכיסטית) והעבריינות הוכיחו את חידלונם. אלא שאותה אהבה ממש הביאה בעבר לנפילתו של ביברקופף, והיא מאיימת לעשות זאת שוב, גם בגלל הפגמים באישיותו וגם בגלל מערך המניפולציות הספק תמימות ספק מודעות לעצמן של הנשים הסובבות אותו. למרות השימוש הבולט במלודרמה, אצל פאסבינדר, כמו אצל סירק, אף פעם אין טובים ורעים, רק בני אנוש פגומים. זה מה שמייחד את גוף יצירתו השלם, ש"ברלין אלכסנדרפלאץ" הוא אחד מפסגותיו.

      

    לאחר שנים רבות שהוזנחה היצירה הטלוויזיונית המרשימה הזו שצולמה בפילם 16 מ"מ, החליט מכון פאסבינדר בהנהלתה של מי שהייתה העורכת של סרטיו המאוחרים (כולל אלכסנדרפלאץ) ובת זוגו של הבמאי, ג'וליאן לורנץ, לערוך רסטורציה משמעותית לנגנטיב, בשיתוף עם מכון התרבות הגרמני.  מהדורת קריטריון מגישה את התוצר הסופי באיכותו המקסימלית, לאחר ששנים שודר בטלוויזיה באיכויות משתנות שגבלו במחדל פושע. שלוש עשרה פרקי הסדרה והאפילוג בן השעתיים (שבו פאסבינדר מספק סקוונס חלום-הזיה תיאטרליסוריאליסטי וחותם על היצירה כשהוא מופיע בעצמו כ"משקיף" אנונימי) מלווים בשלושה סרטים דוקומנטרים. האחד הוא סרט חדש שביימה לורנץ על ההפקה, שבו היא יוצאת לפגוש דמויות מפתח כמו חנה שיגולה(בתפקיד אווה) בפריז, ברברה סוקובה (מיצה) בניו יורק, גונטר לאמפרכט והשחקן המגלם את ריינהולד, גוטפריד ג'ון. השני הוא סרט שעוסק בתהליך הרסטורציה המורכב והשלישי הוא סרט "מאחורי הקלעים" שבוים ע"י הנס דיטר הארטל, שבו צילומים אוטנטיים מהסט. הסרט הנ"ל מספק כמה רגעים משעשעים ביותר של פאסבינדר בפעולה, והוא לא תמיד נעים הליכות, בלשון המעטה. בונוס מעניין נוסף הוא העיבוד המקורי מ-1931, ל"ברלין אלכסנדרפלאץ" שביים פיל יוצי. התסריט לסרט זה נכתב ע"י דובלין עצמו, ומן הסתם מכיל רק קמצוץ מהמטען הפילוסופי שקיים בגרסא הפאסבינדרית. למרות זאת, מדובר בפנינה אקספרסיבית שמצליחה להעביר את רוח הדברים באמצעות האווירה והפגנות המשחק השובות של השחקנים. כמו כן, מצורפת חוברת מהודרת הכוללת בתוכה מסה שכתב טום טיקוור לרגל הקרנת הסדרה המשופצת בפסטיבל ברלין האחרון, מאמר של פאסבינדר עצמו על יצירתו של דובלין והמשמעות שיש לה בחייו וביצירתו, מאמר נוסף על הרומן של דובלין וראיון עם הצלם, שוורצנברגר. אין ספק במדובר באחת המהדורות המהודרות ביותר של "קריטריון" בזמן האחרון -  מחווה יפה לעיר המתחדשת ברלין, שחזרה בעשר השנים האחרונות להיות המרכז התרבותי בה"א הידיעה של אירופה ואולי אפילו של העולם המערבי כולו. 

    את המהדורה ניתן להשאיל בספריית האוזן השלישית

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/10/09 13:25:


      אכן סדרה מופתית - למרות שלא ראיתי את הגרסה המחודשת - ונפלא שכתבת עליה כך. המלצתי הנוספת היא למי שמזדמן לברלין, כדאי גם לבדוק אם במקרה חוזרת לרפרטואר (כפי שקורה מפעם לפעם) גרסת ההצגה (הארוכה גם היא, יש לומר - חמש שעות ומחצה) של קאסטורף לרומן בפולקסבונה - שברור שגם היא מודעת לגרסה של פאסבינדר, ובונה עוד נדבך בשילוש המדיומאלי - רומן, טלויזיה, תיאטרון.

      ביברקוף בהצגה הוא גם חד פעמי ונועז (מקס הופ) כמו גם אהובתו מיצי (השחקנית הנהדרת בג'סטות הגופניות החדות שלה - ביביאנה בגלאו), ולמרות שההצגה לא אחידה ברמת הסצנות שלה (חלקן ארוכות ומייגעות, אחרות מרתקות ושופעות) היא גרסה מיוחדת ונועזת של הרומן הזה. הרבה בלגן על הבמה, כאופייני לקאסטורף - מכונית נוסעת על הבמה, שחקניות מורידות שלג על הגג במכונת שלג, ביברקוף מעלה צופה לבמה ומנסה למכור לו עניבה המוכנה לענידה עם גומי מאחור ("לכרטיס בשורה הראשונה באמצע בפולקסבונה יש לך, אבל לעניבה לא?"), "תרגום" סימולטני באותיות אור אדום רצות, שהוא כלל לא תרגום - אלא טקסטים אחרים מהספר, שכמובן אינם מה שקורה על הבמה כרגע - ועם כל זאת, רגעים דרמטיים מרגשים, כמו הסוף הארוך, שבו ביברקוף נושא את אהובתו המתה ומתישב איתה על רצפת קדמת הבמה במונולוג אינסופי וקורע לב, כאשר מאחור מקפלים ומרימים את כל הכסאות.

      כאן אפשר לראות כמה תמונות (חומר ארכיוני הוא תמיד בעייתי מאוד בתיאטרון, בעיקר זה - בשל חשש מגניבת זכויות יוצרים):

      http://www.volksbuehne-berlin.de/praxis/berlin_alexanderplatz/#nachoben

       

        16/10/09 19:42:

      צטט: דני.ל 2009-10-16 16:01:39


      מן הראוי היה שאחרי כל כך הרבה שנים אחד מערוצי הטלוויזיה יחזיר את הסדרה למסך.

      ההתרשמות בזמנו הייתה מדהימה.

        אלכסנדר פלץ ו" הסנדק" הגרסה הטלוויונית חיייבות לחזור למסך מדי פעם.

      בעיקר בשביל צופעם שלא יודעים שהשרדויות הן לא באמת שיא הטלויזיה.

       

      בהכירך את קהל הצופים, אתה באמת מאמין שאלכסנדרפלאץ יצליח להתחרות בהישרדות? כנראה שלא. אבל עדיין מי שרוצה טלוויזיה איכותית יכול למצוא אותה. פשוט עדיף לצפות בסדרות האלה ב-DVD ולא להיות מחובר לערוצי ההישרדות והכוכבים הנולדים. היום אפשר לארגן לעצמך לוח צפייה אישי, לא צריך להתחכך בכלל בטלוויזיה הפופוליסטית. וחדשות אפשר לקרוא באינטרנט.

       

      חוץ מזה ששמעתי שבהוט פריים יש סרטים טובים...

        16/10/09 16:01:


      מן הראוי היה שאחרי כל כך הרבה שנים אחד מערוצי הטלוויזיה יחזיר את הסדרה למסך.

      ההתרשמות בזמנו הייתה מדהימה.

        אלכסנדר פלץ ו" הסנדק" הגרסה הטלוויונית חיייבות לחזור למסך מדי פעם.

      בעיקר בשביל צופעם שלא יודעים שהשרדויות הן לא באמת שיא הטלויזיה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין