עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    שעון החול

    3 תגובות   יום שבת, 10/10/09, 12:26

    שעון החול 

    עמוס נבו

    "שעון החול הולך ואוזל", אמר הפרשן התורן ברדיו, בדיון משמים שהוקדש להתחמשות איראן בנשק גרעיני.

    אמוץ ישב בחדרו ובהה בשעון החול המסוגנן שקיבל במתנה מדפנה לפני כשבוע, במלאת לו ארבעים ותשע. גרגרי החול זרמו לאיטם. שפופרת הזכוכית העליונה הלכה והתרוקנה, והשפופרת התחתונה הלכה וצברה גובה. לפתע, בשל תקלה כלשהי, פסקה הזרימה. הזמן עצר מלכת, ואמוץ כלל לא הבחין.  

    "דפנה לא רוצה בי יותר!" חשב לעצמו.

    "מה פתאום? היא עדיין אוהבת אותי. איך לא? עשיתי כל כך הרבה בשבילה".

    "אז למה היא מתחמקת ממני? לא מחזירה צלצולים? ממציאה תירוצים?"

    "אלה לא תירוצים! אלה סיבות אמיתיות! היא באמת עסוקה במשרתה החדשה".    

    דפנה היתה סטודנטית של אמוץ בשנת הלימודים שחלפה, בשנה השלישית בפקולטה למשפטים. היא לא הבריקה בלימודים, אך ידעה למשוך את תשומת לב המרצים באמצעים אחרים. זמן רב היתה לאמוץ תחושה שהיא שמה עליו עין. בתום כל שיעור היתה ניגשת אל שולחנו, שואלת משהו, או סתם מחמיאה לו על השיעור.  

    "חולצה יפה", אמרה לו בתום השיעור האחרון של הסמסטר הראשון. "חדשה? אשתך קנתה לך?"

    רק אז "נפל לו האסימון". הוא הבין שהתעניינותה בו חורגת מתחום השיעור ומתחום האתיקה, גם אם אין עליה איסור מפורש בחוק.

    "דפנה, אני מציע שלא נגלוש לפסים אישיים", אמר לה בניסיון לעמוד בפיתוי.

    "סליחה, לא התכוונתי", אמרה. "חשבתי שתאהב מחמאה אישית".

    והוא באמת אהב. החמיא לו שצעירה מצודדת כדפנה מגלה בו עניין, כשעל פי גילה היא יכלה להיות בתו.   

    הוא קיים שעת קבלה שבועית בשבועיים הראשונים של החופשה, ודפנה התייצבה בשתיהן. היא התמקדה בשאלות הנוגעות לתוכן העבודה האישית שהטיל על הסטודנטים ובשאלות נוהל, והקפידה להשפיל את עיניה, כשהיתה מדברת אליו. ההצטנעות המופרזת חיזקה אצלו עוד יותר את התחושה שהיא מעוניינת בו, והביצורים שבנה סביבו וסביב משפחתו, החלו לגלות סימני התרופפות.   

    גם בסמסטר השני הקפידה דפנה לגשת אל דוכנו בסוף כל שיעור. היא החלה להתלוות אליו בדרכו למשרדו, ולאט, לאט גלשו שיחותיהם לתחום האישי. היא סיפרה לו על המושבה שבה גדלה ועל כך שהיה לה תפקיד סודי בצבא, שאין היא יכולה לפרט לגביו דבר. 

    "היה לך חבר בצבא?" פרץ יום אחד את סכר האינטימיות.

    "היה לי חבר במשך ארבע שנים עד הגיוס, מגיל ארבע עשרה עד שמונה עשרה, ואז נפרדו דרכינו".

    "למה אם מותר לי לשאול?"

    "הוא שירת ביחידה קרבית מיוחדת והגיע רק לעיתים רחוקות הביתה, ולא רציתי להישאר בודדה", אמרה ועשתה פרצוף מסכן.

    "ואכן לא היית?"

    "היו לי הרבה מחזרים. עם חלקם יצאתי תקופות קצרות, אבל עם אף אחד זה לא היה כמו עם עידן".   

    אותה שיחה נשארה חרוטה בזיכרונו. שיחותיהם מאז נעשו יותר אינטימיות ויותר חושפניות, עד שבסיום שנת הלימודים, בחופשה, המשיכו להיפגש בסתר, ולאו דווקא בתחומי הקמפוס. ריחה של דפנה דבק בגופו, והוא נקט אמצעים להעלימו. לאחר כל טעימה מן המים הגנובים, המתוקים, הקפיד ללכת לשחות בבריכה ולהיטהר במים רבים. כך שימשה הבריכה גם סיפור כיסוי וגם העלימה ראיות.     

    כל מסכת יחסיו עם דפנה חלפה עתה לנגד עיניו, והוא לא שמע מילה מן הנאמר ברדיו בדיון על איראן. מבחינתו הזמן עצר מלכת.

    "אם היא ממשיכה לאהוב אותי, לא מפריע לה שכבר שבוע לא נפגשנו?" המשיך את חוט מחשבתו הקודם.

    "היא התחילה סטאג' במשרדו של א', וזה גוזל הרבה מזמנה. היא שאפתנית ומעוניינת להצליח".

    "בוודאי, הרי אני סידרתי לה את המקום. א' דווקא היה מרוצה שאני ממליץ לו על חתיכה שכזאת".

    "ואולי היא בעצם ניצלה אותי?", המשיך בספקותיו, "א', עורך הדין הנודע והמצליח הוא ידידי הטוב, ואולי היא פשוט ניצלה את קשריי?"

    "אני תמיד רואה שחורות. מה פתאום ניצלה? שנת לימודים שלמה זה מה שהיא תכננה?"  

    "היא לא תלמידה מבריקה, אבל שכל יש לה. ייתכן שכל מערכת היחסים הזאת היתה על מנת להשיג מקום לסטאג' במשרדו היוקרתי של א'?"   

    בהיסח הדעת הפך אמוץ שנית את שעון החול, סגר את התיקים שעל שולחנו, ארז את תיק הג'יימס בונד ונסע הביתה. הילדים כבר בגרו והלכו לדרכם, ובבית חיכתה לו רק חגית רעייתו. היא לא היתה ערה כלל לספקות המנקרים כעת במוחו. מרוב עיסוקיה ב"אלף עניינים", אך בעיקר בעצמה, לא היתה מודעת לבגידה של אמוץ – תרגילי ההסוואה צלחו. למרבה הפליאה, גם שמועה על הבגידה לא הגיעה לאוזניה. הקלישאה הנדושה על האישה שיודעת אחרונה פעלה להפליא. אמוץ שתק וגם חגית שתקה.

    שניהם כבר התרגלו לשתיקותיהם.   

    למחרת, כשישב שוב מול שעון החול מבלי לשעות אליו, כשהוא עסוק בסוגיה חדשה שברצונו ללמד בשנה הקרובה, צלצל הטלפון.

    "הי, אמוץ" אמר א' מעברו השני של הקו, "אתה זוכר את דפנה, הסטודנטית החתיכה ששלחת אלי למשרד?"

    "בוודאי", ענה אמוץ.

    "תשמע קטע. לפני כשבוע, סיפרו לי המזכירות, הופיע במשרד רב סרן במדים וחיפש אותה".

    "אז מה?"

    "טוול באלכ (הארך רוחך), יה חביבי", הזכיר א' את הערבית הנשכחת מעת שירותם יחד במודיעין. "הוא המשיך לבוא כל יום השבוע וגם ראיתי אותו. נראה גבר, גבר. דפנה הכירה בינינו – קוראים לו עידן".

    "אז מה? אז יש קצין שמתעניין בה", הפטיר אמוץ, ובלבו חשב "היא חזרה אליו?! ואולי מעולם לא חדלה לאהוב אותו?"

    "החיפזון מן השטן", אמר א' שוב בערבית. "אתמול המזכירה שלי היתה צריכה להעביר חומר לדפנה. היא דפקה על הדלת, אך לא חיכתה לתשובה ונכנסה. היא תפסה אותם על חם!"

    "מה?" לא יכול אמוץ להתאפק.

    "כן", אמר א', "הם עשו את זה על השולחן וכל החומר עף על הרצפה".   

    אמוץ היה המום. דפנה אכן עכשיו עם עידן והוא נדחק הצידה.

    "אין לי כל סיכוי מול עידן", חשב לעצמו. "אהבה ראשונה תמיד גוברת, אפילו אחרי שנות נישואין רבות ומוצלחות, לכאורה".

    הוא חדל להתקשר, ובעיקר השתדל לשכוח, אך ללא הצלחה מרובה.   

    "אני חייב לקחת פסק זמן", אמר לחגית, "ולנסוע לבד הכי רחוק שאפשר מהעיר ומכל הסביבה המוכרת, כדי לנוח ולנקות את הראש".

    "מה? לבד? תמיד נסענו יחד", אמרה.

    "כן, אבל הפעם זה שונה", טען. "היתה לי שנה קשה במיוחד ואני חייב להיות לבד ולסדר לי את הדברים בראש. חשבתי על 'אשרם בנגב', נשמע מקום מגניב".

    "אם אתה מרגיש שאתה חייב, אני לא אעמוד בדרכך".   

    סוף השבוע ב'אשרם' היה מעין תרופת פלא. אמוץ הרגיש שניקה את דפנה מן המערכת שלו, ושהוא יכול לשוב לשגרת יומו. הוא חזר הביתה ולא הוסיף עוד להרהר בדפנה ובמה שעוללה לו.   

    בשיעור הראשון של הסמסטר בשנת הלימודים החדשה, עלה אמוץ לקתדרה בכוחות מחודשים. בשורה הראשונה הבחין בסטודנטית יפה שהקשיבה בדריכות, והקלידה את דבריו במיומנות במחשב הנייד.

    "כל שנה הן יותר צעירות ויותר יפות", אמר לעצמו.

    במהלך השיעור היה מגניב אליה מבט מדי פעם, מתפעל משקדנותה, אך בעיקר מיופיה. בתום השיעור ניגשה אליו להודות לו על השיעור המאלף.   

    אמוץ חזר לחדרו והתיישב ליד המכתבה. הוא הפך בצורה מוכנית את שעון החול, מתנתה של דפנה, וצפה בגרגרי החול הצונחים אל קרקעית הזכוכית ומתפזרים לכל עבר.  

    הזמן לא עמד מלכת, ועולם כמנהגו נוהג.  

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/9/12 19:59:

      צטט: מרב 1956 2012-09-22 17:30:39

      מוצא חן בעיני, הסיפור

      "עולם כמנהגו נוהג".

      לפעמים זה מפחיד, כאילו אין סיכוי לשינוי.

      תודה, מרב.

      אני לא ממציא, פשוט לוקח את חומרי המציאות ומכניס אותם למסגרת מילולית.

      כל טוב, עמוס.

        22/9/12 17:30:

      מוצא חן בעיני, הסיפור

      "עולם כמנהגו נוהג".

      לפעמים זה מפחיד, כאילו אין סיכוי לשינוי.

        13/10/09 20:34:

      סיפור נפלא.

      עולם כמינהגו נוהג. אין ספק.

       

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין