עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון

    זמן שקיעה

    5 תגובות   יום שישי , 9/10/09, 12:39


    והימים חולפים והשעות זוחלות מבעד לעוד יום. בוהה במסך הטלוויזיה ולא ממש מביט, אז אני מגשש לעבר הספר שאני מתקשה לסיים. מנסה להבין משהו מבין השיטין ולא מצליח. יוצא מהחדר ונע לעבר השירותים, שוטף פנים ומביט בבואתי שמשתקפת אליי. לא במיטבי, ממש לא.

    הטלפון מצלצל. אני שוקל שניות אחדות אם לענות, לבסוף מחליט שלא. כעבור דקה הצלצול חוזר. בתחילה חושב שהצליל הוא פרי דמיוני ולבסוף מבין שזה הצלצול שהיה מקודם, רק שעכשיו הוא נשמע לי יותר חצוף, כאילו מנסה לנער אותי. בסופו של דבר אני מתרצה ועונה. זה אחד מחבריי הקרובים. לפי נימת קולו ניתן להבין שאנו עומדים בפני שיחה שלא תשפר את מצב רוחי.

    בולע את הרוק כשאני שוקע לאט לאט בביצה הגדולה.

    "קרתה תאונה". הוא מתחיל לפרט. אוויר, פאק, צריך אוויר. זה מספיק לי. אני אורז חפצים בידיים רועדות, תוחב למזוודה את מה שבא ליד. מתקשר לסוכנת הנסיעות, מנסה להבהיר לה את המצב בקול הכי רגוע שאני מצליח לגייס. היא, במרחק שנות אור ממני מנסה להסביר שאין טיסות לארץ בשעה הקרובה. אני מטיח את הטלפון ברצפה ובאותו רגע מצטער על כך. מרים אותו שוב. היא עדיין על הקו. "סליחה... אני מבין. תודה". היא מסננת מילות הזדהות. בקפידה. אני מעריך זאת. היא תעשה את הסידורים הדרושים מייד.

    הוא חבר טוב שלי. מסוג האנשים שאתה מפקיד בידיהם את המאווים שלך, את סודותיך, את כל מה שרצית להיות ולעולם לא תהיה.

    הטיסה יוצאת עוד חמש שעות ואני חושב איך להעביר את הזמן. מתקשר להורים. הם שמעו את הבשורה לפני דקות ספורות, חששו קצת להלחיץ אותי. אמא נרגשת אז אבא לוקח פיקוד על הטלפון, אומר את המילים שצריכות להאמר בשעה כזאת. לאחר מכן שואל אם אני בא. "כן", אני עונה. "סידרת לך כבר טיסה?". "כן, היא יוצאת עוד כמה שעות. אבא, הוא לא מת. אל תתייחסו לזה כמו מקרה אבוד". אני שומע את אבי מכחכח בגרונו "ברור, אבל אתה מכיר את אמא שלך. היא בוכה גם בסרטים מצוירים". "כן. טוב, אני צריך להתארגן". "רוצה שנאסוף אותך מהנמל?". מהסס לרגע ואז אומר שלא, אני אסתדר כבר. אבא שואל אם אני בטוח. "בטוח, תודה". לאחר אתנחתא קלה אני ממשיך, "טוב, אני חייב לזוז". הוא אומר שיהיה בסדר ואנחנו מסיימים את השיחה.

    אני לא רוצה לבכות. לא מעוניין להיכנס למקום הזה עכשיו. במקום זה, שומט עצמי על המיטה, בוהה בחלל האוויר, והמחשבות מציפות אותי: כדורסל,תימרות עשן סיגריות,  טיולים. לא מצליח לדמיין זאת בלעדיו. אני כועס על עצמי, לא מבין למה אני מהרהר בדברים חסרי תכלית. הוא יהיה בסדר, עדיין לא יודעים בכלל את חומרת הפציעה. לפני גלישה לעוד גל מחשבות, אני ניגש לשירותים לשטוף פנים. לפתע מתחיל לחוש לחץ בחזה. לנשום עמוק, שום דבר לא קרה. שוב נזכר בחלום מאמש. יום ערפילי. פניי מוטות לאחור, מביטות בשמים אפורים מבעד לערפל הסמיך. מנסה ליישר מבט ורואה למרגלותיי ביצה אדירת מימדים. מנסה לזוז אך רגליי כבר שקועות דיים כדי למנוע ממני תזוזה כלשהי. תחושת בידוד מוחלטת אופפת אותי, המילים נעתקות, לא מצליח לזעוק לעזרה. והכול מוחשי כל כך. אני ממשיך לשקוע. אין לי אשליות שמישהו ימשה אותי. משלים עם המצב, ואז מגיע הצלצול הזה, הגואל. שעון מעורר.

    לא קמתי עם אגלי זיעה או עם פעימות לב מואצות, אבל החלום הזה לא מניח לי. כל היום אני שקוע בו. עד כמה היה מציאותי. תחושת החידלון הזאת,  האומללות הזאת. החלום הושרש היטב בראשי. ניסיתי לקרוא, לצפות בטלוויזיה, לשמוע מוזיקה. כלום. כל הנחלים מובילים אל ביצה ענקית ומחורבנת. עד הטלפון שקיבלתי לפני שעתיים. לקח לי זמן להתעשת אבל בסוף עניתי. והשאר היסטריה.

    אחרי מספר דקות אני מתחיל לנשום נשימות סדירות, נותן הצצה חטופה במראה, זורק כמה מילות עידוד לחלל האוויר ומביט בשעון. הגיע הזמן. מכניס את המפתח למנעול, כשהטלפון שוב מזכיר את קיומו.

    מעולם לא נשמע לי צלצול הטלפון מאיים כל כך. אני מניח כף ידי על ידית המכשיר, משתהה לרגע ואז מצמיד אותו לאפרכסת. "כן?". בשורות טובות. אני מתקשה להאמין. מצבו של חבר שלי לא נורא כמו שגרסו בתחילה. הוא לא נמצא בסכנת חיים. כמה צלעות שבורות. זעזוע מוח קל. הוא ייצא מזה. "בכל מקרה כדאי שתבוא. לא יזיק לו לראות אותך". אני אומר שכן, כמובן שאבוא. בכל מקרה נמאס לי מהמקום הזה. "התכונתי לחזור עוד חודש ממילא".


    XXX


    הוא יוצא מהדירה כשחיוך של הקלה מרוח על פניו. הטיסה עוד שעה וחצי. נמל התעופה לא רחוק. רבע שעה במקרה הגרוע. הוא יוצא אל אוויר העולם, הרוח הקרירה חודרת לעצמותיו מבעד לסוודר. מונית מתקרבת, הוא מסמן לה. לאחר נסיעה קצרה המונית עוצרת, הבחור מודה לנהג ומשלם לו כגמולו. הוא עובר את הכביש ונכנס אל הנמל. מביט בשעון ורואה שיש לו עוד זמן לשתות כוס קפה, לקרוא עיתון, לעשן. לפני זה הוא עושה את הסידורים הדרושים.

    הזמן הגיע, עלייה למטוס. הבחור מתיישב במושבו. מקרינים סרט, דווקא לא רע, אך הוא נרדם אחרי 20 דקות צפייה. ושוב יום ערפילי  ושוב ביצה והרגשה נוראית. הוא מתעורר מבועת. מעולם לא היה לו חלום שחזר פעמיים ברצף, יום אחרי יום. לא בצורה כזאת זהה בכל אופן. מנסה לנתח את החלום הזה לעומק. הסיוט עושה דרכו חזרה למעבה ראשו.

    הנחיתה רכה. הוא יוצא אל החום הכבד השורר בחוץ. שקוע תהיות על פשר החלום, הבחור חוצה את המעבר מבלי להביט לצדדים, כשלפתע הוא שומע צלצול. כלומר, צפירה. הוא מצליח לשחרר קללה חרישית לפני המכה. ממשיך לשקוע.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/10/09 12:01:


      אוףף.

      בלתי אפשרי לדרג פעמיים,

      למרות שראוי.

       

      אחזור לככב.

       

        17/10/09 12:00:


      להמשיך לשקוע...

       

      אהבתי.*

       

      טל.

        9/10/09 14:42:

      רק סיפור תודה רבה
        9/10/09 14:26:

      ראשית קבל כוכב...

      שנית כתוב מעולה

      אחלה סיפור....(מקווה שזה רק סיפור)....

        9/10/09 12:54:

      וואו!!! 

      קראתי בשקיקה כל מילה, סיפור מהחיים ועל החיים.

      אהבתי מאוד את השטף והקצב, אשמח לקרוא עוד חיוך

      חג שמח! 

      פרופיל

      אריק פ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין