עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    כלבת

    3 תגובות   יום שלישי, 6/10/09, 18:41

    השבוע דיווחה התקשורת על הקורבן השלושים של מחלת שפעת החזירים. צעירה בת 39, שלא היתה בשום קבוצת סיכון, קיפחה חייה במחלה – לבי עם המשפחה.באסוציאציה פרועה, התקשרה אצלי שפעת החזירים עם מחלת הכלבת.

    מה הקשר בין חזירים לכלבים? מופלאות דרכי פעולת הנוירונים בפיתולי המוח! 

    כלב נובח כן נושך!

    עמוס נבו 

    הוא הלך בעקבותיי בסבך הסמטאות, כלב אשפתות לא גדול, בשער מדובלל חום אפור מרוב לכלוך, שצבעו המקורי לא נודע. ראשו מורם וזנבו בין רגליו האחוריות, הלך ונבח. לא הרגשתי מאוים - "כלב נובח לא נושך". ופתאום - כאב חד בשוק ימין!למה? מה קרה? מה עשיתי לו? אפילו לא הסתובבתי אליו כשעקב אחריי. האם בגלל הריח השונה שלי? ואולי בגלל המראה האירופי, בתוספת התרמיל והמקל? אה, המקל! ולא יכולתי להימנע גם מלחשוב שטויות - הכלב מוסלמי, והוא כועס כי אני מחפש בשכונה שלו מקדש הינדואי! 

    עכשיו צריך לטפל בפצע ולמנוע כלבת, אך היכן ניתן למצוא מרפאה?ספק רב אם בעיירה רדומה זו באוטאר פראדש, ניתן בכלל לקבל טיפול רפואי.

    פניתי אל זקן לבוש ברישול וחבוש כיפה לבנה גדולה, שישב על המדרגה בפתח בקתתו, והתחמם בשמש הבקר. אורדו לא ידעתי כלל וההינדי שבפי היתה דלה, והוא לא ידע אנגלית, ובוודאי אף לא אחת מהשפות האחרות שאני מסוגל לתקשר בהן. הראיתי לו את פצע הנשיכה והסברתי בנביחות ובסימני ידיים מה קרה ושאני זקוק לטיפול. הוא הורה לי לשבת ונכנס לבקתה. כעבור רגע יצא עם עלי ומכתש, אסף גללי פרה מיובשים מערימה סמוכה למדרגה, והחל לכתוש.

    מה זה? סימנתי לו בידי, והוא סימן לי בחזרה שהוא מכין תכשיר לטיפול בפצע. נחרדתי מהרעיון – זבל פרות על פצע פתוח?! הודיתי לו באנג'לי - הצמדת כפות הידיים בנוסח ההינדי - ואמרתי גם "שוכרן" בערבית, בתקווה שאולי הוא מבין, והמשכתי הלאה. 

    הצלחתי להגיע אל המרפאה המקומית. אחות צעירה, לבושה בסארי לבן, בוהק בניקיונו, חיטאה וחבשה את הפצע במיומנות. היא דיברה אנגלית צחה וסיפרה שסיימה בהצטיינות את בית הספר לסיעוד בניו דלהי. כשסיימה, הפנתה אותי אל המרפאה המחוזית במטהורה, העיר הגדולה הסמוכה, לקבלת זריקה למניעת הידבקות במחלת הכלבת.

    במטהורה קיבלתי את הזריקה הראשונה בבטן - הראשונה מתוך 14 זריקות! האחות הקשישה שהזריקה לי, הבהירה שניתן להזריק זריקות אלה רק בבתי חולים או במרפאות אזוריות, ואין אפשרות לקבלן במרפאות מקומיות. הוצאתי מפה מתרמילי, והאחות סייעה לי לסמן עליה את מיקומי המרפאות האזוריות והמחוזיות במסלול התקדמותי.  

    מאותו יום, בזבזתי שעות בכל יום בשל הצורך לקבל את הזריקות. לאחר שלושה-ארבעה ימים החלטתי שזה יותר מדי. הגעתי לניו דלהי, ולאחר שקיבלתי זריקה בבית החולים, ביקשתי לקבל את האמפולות של הזריקות ואישור רפואי, כדי שיוכלו להזריק לי אותן גם במרפאות מקומיות בדרך.

    היתה זו בקשה חריגה - מעולם לא ביקשו מהאחות במרפאת בית החולים בקשה שכזאת. היא פנתה אל הממונה עליה, האחראית על המרפאה, ואז נתקלתי פעם נוספת בנוקשות הביורוקרטית שהנחילו הבריטים להודים.

    "הדבר בלתי אפשרי" טענה אחראית המרפאה.

    "מי המנהל שלך?" שאלתי.

    באי-רצון הובילה אותי אל חדר המנהל שלה. היה זה רופא קשיש, ששערו האפיר כולו, אך היה עדיין מלא וסמיך, מסורק בקפידה לאחור. כמנהל, הוא לא לבש חלוק לבן, אך סטטוסקופ השתלשל מצווארו. תהיתי מתי השתמש בו לאחרונה. על אפו הרכיב משקפיים במסגרת קרן שחורה, וגם הוא לא היה מוכן להיענות לבקשתי. כשלחצתי עליו, הפנה אותי להנהלת בית החולים. 

    לאחר נדודים באין ספור מסדרונות, הגעתי אל סגן מנהל בית החולים. על פי הערכתי, הוא היה בשנות ה-40 לחייו, ועורקי כסף החלו כבר להופיע בצדעיו. הוא הקשיב לי בסבלנות ובחביבות, וגילה הרבה אמפתיה. לבסוף ביקש ממני לחכות במשרדו, והלך עם ערימת הניירת שהבאתי, אל המנהל שהיה מוסמך לקבל החלטה. לשמחתי חזר בחיוך רחב על פניו, והושיט לי אישור חתום ופתק שבאמצעותו יכולתי לקבל את האמפולות בבית החולים, ולהפתעתי, אפילו בחינם!

    בדחילו ורחימו עטפתי את קופסת האמפולות בחולצת טריקו שהתבלתה, ותחבתי אותה בזהירות לתרמיל הגב. עתה היה קל יותר לקבל זריקה בכל מרפאה, אך לא היה קל יותר לשאת את הכאב בבטן.  

    בבקר יום שני, ה-6 ביוני 1967, הגעתי לעיירה רקסאול בגבול הודו-נפאל, והלכתי קודם כל לקבל זריקה במרפאה המקומית שהוקמה ונוהלה בידי המיסיון. התקבלתי על ידי אחות-נזירה סקוטית, בעלת חיוך נחמד ויד רכה וחמה. היא מיששה את בטני, מתקשה למצוא מקום להזרקה - הבטן כבר היתה מחוררת ככברה. היא הביטה בי במבט חומל מעיניה הכחולות – מבט שליווה אותי עד הגבול, וגם עתה הוא שוב לנגד עיניי.  

    במעבר הגבול נודע לי על פרוץ מלחמת ששת הימים. סמל הודי אדיב, במדי חאקי מגוהצים וסמלי מתכת נוצצים, טיפל בדרכוני והחתים בו את חותמת היציאה מהודו. נפרדנו לשלום והלכתי אל הכביש בצד הנפאלי, על מנת לתפוס טרמפ לקטמנדו.

    בעודי ממתין, ושמש אחר הצהרים קופחת על כובע הטמבל שלי, שמעתי לפתע קריאות מהצד ההודי "ישראל! ישראל!". הפניתי את ראשי וראיתי את הסמל רץ לעברי ומנופף בהתרגשות בידיו.

    "מה קרה?" שאלתי, והוא ענה "מלחמה! מלחמה!".

    כשהנשימה עדיין נעתקת מפיו, סיפר במהירות את ששמע בחדשות: עשרים מטוסים ישראלים הופלו ברמת הגולן, חמש מאות הרוגים ישראלים בירושלים, בתי הזיקוק בחיפה הופצצו מהאוויר, גם נתניה, ועוד כהנה וכהנה. פקפקתי במהימנות הפרטים, ולא בגלל שיבוש השמות בפיו. בעת שהותי בהודו, נודע לי על שבעה מטוסי מיג סוריים שהופלו ביום אחד בגולן, אז איך פתאום הפילו לנו עשרים מטוסים? מצד שני, המלחמה אכן פרצה, בכך הייתי משוכנע. 

    בניו דלהי שמעתי על המתיחות לאחר יום העצמאות ועל הכוננות וההמתנה, ומראש החלטתי שאם תפרוץ מלחמה, אעזוב הכל ואשוב ארצה. בעוד הסמל מדבר, הבנתי שעל מנת להתעדכן בחדשות המלחמה מישראל, עליי לנסוע לשגרירות ישראל בקטמנדו, ולא לחזור מייד לניו-דלהי. בבירה ההודית יכולתי להיות ניזון מן הידיעות המקומיות, שמקורן בכלי התקשורת הערבים בלבד, ולא ממידע אמין מישראל, בהעדר יחסים דיפלומטיים עם הודו באותה עת.  

    ביקורי בקטמנדו היה מטבע הדברים קצר וחטוף. לילה שלם התעדכנתי בשגרירות, בשיחה עם שלמה כהן, שלמד אתי באוניברסיטה בירושלים, ועברתי על כל הדיווחים מהארץ. לא היה גבול להתרגשותי למקרא המברק שהודיע שהכותל בידינו!

    ביומיים ששהיתי בקטמנדו המשכתי לקבל את הזריקות, ואת יתר הזמן הקדשתי לסיורים קצרים, להתעדכנות ולפגישות - שהותי הקצרה בעיר מצדיקה סיפור נפרד. 

    מקטמנדו חזרתי ארצה דרך הודו ופרס. הגעתי לטהרן ביום ה' אחר הצהרים. בנמל התעופה נאספו ישראלים מכל רחבי המזרח - מאוסטרליה, מסינגפור, מיפן, ועוד. אפילו חברי מבית הספר היסודי, יוסי אורן, שהיה בשליחות חקלאית בפרס, המתין לטיסה חזרה ארצה. נאלצנו לחכות כמעט כל הלילה, ורק בבקר שלמחרת, חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, הגיע מהארץ המטוס הראשון של אל-על. המסע שלי, שהחל במוצאי יום כיפור, שמונה חודשים קודם לכן, בא אל קיצו.

    ישבנו שותקים במטוס, כל אחד מכונס בתוך עצמו, מהרהרים בבלתי נודע.  

    חויילתי עוד בנמל התעופה, אך אפשרו לי לנסוע הביתה, ולהגיע לבקו"ם בתל השומר רק ביום א'. הביקור המרגש בבית לאחר חודשים כה רבים (גם זה סיפור בפני עצמו), התקצר כאשר שמעתי שהקרבות נמשכים ברמת הגולן. הכתפתי את תרמיל הטיול כמות שהוא, ונסעתי בטרמפים להתייצב בבקו"ם עוד לפני כניסת השבת. לאחר החיול הנוסף נשלחתי אל היחידה.  

    בתרמילי נותרה עוד אמפולה אחת בלבד. ניגשתי למרפאה הצבאית בתל השומר ושם קיבלתי את הזריקה האחרונה נגד הכלבת.

    התחלתי בחיפושיי אחר היחידה. ביום ראשון מצאתי אותם סוף, סוף, פרושים באזור החרמון ברמת הגולן והחבר'ה שלי אמרו לי  "תודה שבאת, ניצחנו בלעדיך".

    שלא כחבריי, הצבא העריך את מאמציי. למרות שלא עליתי על טנק ולא אחזתי בנשק במהלך המלחמה, הוענק לי אות מלחמת ששת הימים, ביחד עם כל לוחמי היחידה, הסדירים והמילואים. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/9/12 09:50:

      צטט: מרב 1956 2012-09-19 05:51:15

      אולי מפני שאינני מכירה אחוות לוחמים,

      לעולם לא אבין את הנהייה הזו לשוב לארץ ע"מ להלחם.

      זה אכן משהו לא רציונלי, אך זה עובד. בתור לסיום תהליך החיול בבקו"ם, לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי. אפילו סרסורי זונות מהמבורג הגיעו ארצה כדי להשתתף במלחמה!

      שנה טובה, עמוס.

        19/9/12 05:51:

      אולי מפני שאינני מכירה אחוות לוחמים,

      לעולם לא אבין את הנהייה הזו לשוב לארץ ע"מ להלחם.

        6/10/09 23:02:


      פששש זה לא נגמר ...

       

      ------

      http://bfeld.fav.co.il/

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין