עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    אסון התאומים א

    1 תגובות   יום ראשון, 4/10/09, 16:58

    אסון התאומים – חלק א'

    עמוס נבו 

    "צר לנו, דליה, תום נהרג הלילה בפעולה במחנה הפליטים בלטה בשכם", אמר הקצין.

    כמהלומות קורנס ניחתו עליה המילים "תום נהרג". כל אשר יגורה בא לה. מעוצמת ההלם היא כמעט התעלפה.  

    במחצית השנייה של שנות השלושים לחייהם, ולאחר שתים עשרה שנות נישואים, היו ברוך ודליה עדיין חשוכי ילדים. הם כמעט נואשו מלהביא ילדים לעולם, כאשר צלחו טיפולי הפוריות בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. נולדו להם תאומים – תום ואור - ולא היה גבול לשמחתם.

    תום הגיח ראשון לאוויר העולם, עורו שחום מעט וראשו מעוטר בשפעת שער שחור וחלק. אור, "הצעיר", נולד שלוש עשרה דקות אחריו, עורו בהיר, ופלומה דלילה של שער בלונדיני - כמעט בלתי נראית - על ראשו. 

    התאומים היו ילדים עליזים וצחקניים, אהובים על כל רואיהם, אך שונים במראם ובאופיים. תום היה ילד נמרץ עם זיק שובב תמידי בעיניו החומות. עוד בגן טרום חובה, היה מטפס על כל מה שנקרה בדרכו בחצר הגן – על שלד המשאית, על עץ הלימון החביב על הגננת וגם על עץ הברוש. בדרך הביתה מהגן היה מטפס על גדרות האבן, וכל פעם שדליה ראתה זאת, לבה היה מחסיר פעימה, אך היא לא הגבילה את תשוקתו לטיפוס. בבית הספר הצטיין תום בספורט – בריצה ובקפיצות, ובנערותו אף שיחק כשוער בנבחרת הכדורגל של הפועל ירושלים. הוא הצטרף אל חבורת מטפסים בגיא בן הינום, בוואדי שליד הסינמטק, ואף רכש נעלי טיפוס, חבל מיוחד וציוד אבטחה. הוא אהב מאד לטייל, ובסיוריו בהרי ירושלים, כל צוק סלע היה עבורו אתגר לטיפוס. כחניך בתנועת "הנוער העובד", ואחר כך גם כמדריך, יצא לטיולים ברחבי הארץ וטיפח אהבה עזה לארץ ולנופיה. הספורט והטיולים חיזקו את שריריו ופיתחו את גופו, השמש והרוח השחימו עוד יותר את עורו, והבנות לא יכלו לעמוד בפני קסמו. 

    אור גדל כילד שקט ומופנם. הוא אהב להאזין למוסיקה, הרבה לקרוא ספרים, ויותר מכל אהב להרהר ולחשוב. כבר בצעירותו העסיקו אותו שאלות קיומיות. מוקסם, היה צופה בכוכבים, מרגיש כנקודה זעירה במרחב, ותוהה על מהות היקום ומהות האדם, ושואל את עצמו אם יש אלוהים. בבית הוא היה מסוגל לשכב שעות על הספה ולבהות בתקרה, מנסה לגבש לעצמו תשובות לשאלות המעסיקות אותו. בנערותו הרבה לקרוא ספרי פילוסופיה, והתעניין בעיקר בשאלות מטאפיסיקה ומוסר. שלא כאחיו, הוא לא הצטיין בפעילות גופנית, לא הרבה לשהות בחוץ, ועורו נותר בהיר כשהיה. אולם, המבט החולמני בעיניו הכחולות והתלתלים הבלונדיניים שגלשו על כתפיו, לא השאירו את הבנות אדישות גם כלפיו. 

    הגיעה עת הגיוס לצה"ל, והיתה זו שעה קשה לברוך ודליה. בלב כבד ליוו את התאומים אל בית יד-לבנים, ובעיניים כלות צפו באוטובוס שלקח את שניהם אל הבקו"ם. שמונה עשרה שנים בילו תום ואור בבית ולמרות שלא היו תאומים זהים, נוצרה ביניהם קרבה והבנה מיוחדת, עד שלעיתים לא היה להם צורך במילים. עתה נפרדו דרכיהם. תום התגייס כלוחם לסיירת מובחרת, ואילו אור, שהצטיין בלימודי המתמטיקה והמחשבים, התגייס לממר"ם - יחידת המחשבים של הצבא. 

    דליה שמחה שאור "ג'ובניק", ושהסכנה היחידה שנשקפת לו היא הסכנה שבנסיעה בדרכים. לעומת זאת, שירותו של תום כלוחם הדיר שינה מעיניה. בשל מגבלות הסודיות ומתוך התחשבות בדאגתה של אמו, מיעט תום לספר בבית על פעילותו הצבאית. אולם, העדר המידע עוד העצים אצל דליה את הדאגה.  

    שני הבנים שירתו כקצינים וחתמו על שירות בצבא הקבע.

    "אנחנו משתחררים בקרוב, אור", אמר תום ערב אחד כשישבו וצפו בתכנית טבע בטלוויזיה. "מה דעתך לטייל יחד בהודו ובמזרח?"

    "אתה בטוח שאתה רוצה בזה?", ענה אור. "אתה טייל מנוסה, ואני לא".

    "אל תדאג, אחי, אנחנו נסתדר".

    "זה יהיה נהדר, הודו מאד מעניינת אותי. נראה שהיא מצליחה להקסים אנשים, ולא הצלחתי להבין בדיוק מה כל כך מושך בה".

    "גם אני לא, אבל זה מסקרן", אמר תום. "חוץ מזה יש בהודו כמה רכסי הרים שאני אוכל בוודאי למצוא בהם אתרי טיפוס, ואתה תשתעשע עם המקומיות, יש ביניהן ממש חתיכות".

    "תן צ'ף, אחי, עשינו עסק", אמר אור בשמחה. 

    בקר אחד, כחודש לפני שהיו הבנים אמורים להשתחרר מהשירות, הגיעו שליחי הצבא אל פתח ביתם של ברוך ודליה. כשפתחה דליה את הדלת, היא כבר ידעה.

    "מי?" קראה מטושטשת, כשרגליה כושלות והדם אוזל מפניה.

    קצין צה"ל תמך בה לפני שהתמוטטה, והכניס אותה הביתה. לאחר ששתתה כוס מים, עדיין חיוורת כסיד, התאוששה קמעה:

    "מה קרה לתום?" שאלה את הקצין שהכירה כמפקדו ביחידה.

    "צר לנו, דליה, תום נהרג הלילה בפעולה במחנה הפליטים בלטה בשכם", אמר הקצין.

    כמהלומות קורנס ניחתו עליה המילים "תום נהרג". כל אשר יגורה בא לה. מעוצמת ההלם היא כמעט התעלפה בשנית.  

    בעת ה"שבעה" ישבו ההורים ואור בסלון ביתם כמנותקים מן המציאות, וכל המנחמים חלפו לנגד עיניהם כצללים. אור יצא לחופשת שחרור מוקדמת וסעד את הוריו. ברוך חזר לעבודתו כשבועיים לאחר האסון, ואור נשאר בבית עם אמו. מותו של תום שיבש את תכניותיו ללימודים באוניברסיטה. הוא כבר עבר את כל המבחנים והמיונים, והתקבל לחוג היוקרתי לביו-אינפורמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. אולם מות אחיו היה עבורו מכה שקשה להתאושש ממנה. תום היה כאילו החצי השני, המשלים שלו, וכשנהרג, הוא חש כאילו נגדע אבר חיוני מגופו, והוא לא היה יכול לחשוב כלל על כניסה למסגרת של לימודים.  

    נקפו חודשים. אור היה מקבל מחבריו ליחידה עבודות מחשב הביתה, ואת השכר שקיבל החל לצבור לשם הטיול במזרח. את הטיול שהוא ותום תכננו לעשות ביחד בבוא היום, אור נאלץ עתה להקדים ולצאת לבדו. העבודה במחשב היתה עבורו הסחת דעת זמנית מאסונו, והוא היה משוכנע שהטיול בהודו ובמזרח עשוי להיות מעין "ניקוי ראש", ולהביא לו הקלה יותר משמעותית.  

    החיים בבית החלו לשוב אט, אט, למסלולם, אך שום דבר לא שב להיות כשהיה. בכל זאת, החל אור להכין את הוריו נפשית לקראת נסיעתו. בתחילה היה לדליה קשה מאד לקבל שגם אור עוזב את הבית, אולם הבינה שאין היא יכולה לעמוד בדרכו. יתר על כן, היא התחילה להבין שייתכן והטיול הוא הדרך שבה בוחר אור להתמודד עם האובדן. 

    אור נחת בדלהי. עם חבורה של תרמילאים ישראלים שפגש בפאהר גאנג', המשיך צפונה לעמק קולו ומשם לעיר לה, בירת חבל לדק. הוא קשר יחסי קרבה אינטימית עם ענת, אחת התרמילאיות, ויחד היו יוצאים ל"טרקים" מן העיר לה. החברה החדשה, הטרקים, הנופים האנושיים והפיזיים, כל אלה שיככו במידת מה את כאבו של אור, אך כל הזמן קיננה בו הרגשה של חסר – חסרונו של תום וחסר בסיסי עוד יותר - "מי אני? מה אני בעצם מחפש?".

    יומיים לאחר שחזרו מלדק, פגש אור בעיר קולו, את באלסונדרם, סאדהו הינדואי צעיר ממדינת טמיל נדו, שהיה חסיד של החכם ראמנה מהארשי, שחי במחצית הראשונה של המאה העשרים. ממנו שמע אור לראשונה על החכם הדגול, ואף קיבל ממנו במתנה חוברת דקה מפרי עטו של הגורו, מתורגמת לאנגלית, שנקראה "מי אני?" ("נאן יאר").  

    המפגש עם באלסונדרם היה אירוע מכוננן בסיורו של אור בהודו. הוא הרגיש שמצא אדם שמעניין לשוחח איתו ונעים לשהות במחיצתו. הוא התרשם מאישיותו ומן השלווה שהקרין, והנושאים ששוחחו עליהם נגעו בתהיותיו על האדם, היקום ואלוהים.  

     באלסונדרם היה חסיד של אסכולת אדוואיטה ודאנטה - התורה הטוענת שההוויה היא אחדות אין סופית, והאדם, בשל מגבלות תפיסתו הארצית, רואה בה "אשליה" של מגוון ושוני. ייעודו של כל אדם על פי האדוואיטה, הוא להשתחרר מן התפיסה האמפירית המגבילה, ולהגיע אל האמת כהווייתה. עליו להכיר באחדותו עם האין-סוף, בזהות שבין תמצית מהותו האינדיבידואלית – אטמן – עם מהות ההוויה – ברהמן. ההכרה בזהות זו משחררת את האדם מהוויתו הארצית.

    היה זה המפגש הראשון של אור עם החשיבה הפילוסופית-רוחנית של הודו, שהפנתה אותו מן ההתרשמות מהדברים החיצוניים, אל ההסתכלות פנימה. מבאלסונדרם למד שהתשובות המהותיות אינן נמצאות אצל אחרים, אלא עליו לחפש אותן בתוכו, ולשם כך הוא זקוק לסיוע ולהנחיה. 

    אור נפרד מענת ומחבריו התרמילאים, והצטרף אל באלסונדרם במסע העלייה לרגל שערך אל האתרים המקודשים בצפון - גנגוטרי, בדרינאת וקדרנאת. במסע זה הרגיש לראשונה שהוא נוגע בהודו האמיתית. הוא שלח מסרונים מתלהבים להוריו, ואף הרבה בפרטים בשיחת אינטרנט שקיים עמם כשחזר ממסע העלייה לרגל לעיר רישיקש. 

    באלסונדרם המשיך במסעותיו בצפון הודו, אולם אור לא המשיך עמו. הוא חש שהמפגש עמו מיצה את עצמו, ושעליו לחפש גורו, מורה רוחני אמיתי. מסיפוריו של באלסונדרם התרשם מהמורים הרוחניים בני הדרום, ואף קיבל ממנו מספר שמות וכתובות של חכמים בדרום הודו, והחליט לנסוע דרומה.     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/4/13 18:50:
      פוסט מעניין, תודה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין