עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    אסון התאומים ב

    3 תגובות   יום ראשון, 4/10/09, 16:37

    אסון התאומים – חלק ב' 

    עמוס נבו 

    הגורו הראשון שהלך אור לפגוש היה סואמי ניטיאננדה בעיר קוטאיאם בקרלה. האשרם שלו היה ממוקם בלב העיר, מוקף גדר גבוהה מסויידת לבן. משנכנס אור בשער, חש מייד באווירת השלווה ששררה במקום. ברקע שמע שירה מתמשכת – "הרי ראמה, הרי ראמה, ראמה, ראמה, הרי הרי. הרי קרישנה, הרי קרישנה, קרישנה, קרישנה, הרי הרי". השירה הזו ליוותה אותו בכל עת שהותו באשרם. צעיר הודי אדיב קיבל את פניו. למותניו עטה מונדו לבן, וחוט פשתן התלוי לו באלכסון על חזהו החשוף העיד על השתייכותו לקסטת הברהמינים. הוא לקח מידיו של אור את אגוז הקוקוס שהביא כמנחה - פרסאד - בעצתו של באלסונדרם, והוביל אותו אל רחבה גדולה, גדושה באנשים שישבו בסיכול רגליים בחצי גורן, מביטים בדממה בגורו העטוף בגלימתו הלבנה, ושותק. הצעיר הושיב את אור בקצה הימני של השורה הראשונה. סואמי ניטיאננדה נפנה לעברו והחווה לו אנג'לי, מצמיד את ידיו לחזהו, וחיוך רחב וטוב לב, מאיר את פניו.

    פניו המאירים של הגורו והשלווה שהקרין חיבבו אותו על אור כבר ממבט ראשון. במשך שעה ויותר, הוא ישב בשתיקה מול הגורו יחד עם יתר הקהל, עד שנקראו כולם לסעוד את ארוחת הערב. הם התיישבו בשורות על הרצפה בחדר גדול, ודרי האשרם חילקו להם עלי בננה שטופים, ועליהם עמסו את מנות האורז והקארי. אחרי הארוחה אור איתר את קומאר, הברהמין הצעיר שקיבל את פניו, ושאל מתי יוכל לשוחח עם הגורו. קומאר הביט בו בחיוך וענה:

    "אין לדעת. סואמי ניטיאננדה נכנס עתה לתקופה של מונה – הימנעות מדיבור - ורק הוא יחליט מתי הוא מסיים אותה".

    "וכיצד מתקשרים איתו?", שאל אור.

    "בשתיקה, בחיוך, במחוות ידיים".

    "ואין סיכוי לדבר איתו?", הוסיף אור לשאול.

    "לא בשלב זה", ענה קומאר.

    "עוד שאלה לי אליך – לא ארגנתי לעצמי מלון, האם אוכל ללון כאן הלילה?"

    "ברצון רב", אמר קומאר. "בוא אתי ואראה לך היכן תוכל לישון". 

    למחרת קיבל אור "דרשן" מן הגורו. סואמי ניטיאננדה ישב על ספה מוגבהת בחדר קבלת הפנים, לבוש גלימה צחורה, ואחד אחד, ניגשו אליו משחרי פניו. אור ניגש בתורו והחווה אנג'לי. הגורו הביט בו בחיוכו הטוב והושיט את שתי ידיו לפנים במחוות ברכה. אור חש באנרגיה הזורמת אליו מן הסואמי, והרגיש תחושת התעלות.

    "הוא אכן נראה כמורה רוחני", חשב לעצמו, "אך איך אלמד ממנו אם איננו מדבר?"

    הוא החליט להיפרד מן האשרם ולחפש את סואמי ניאנראג'ה גורו, חכם נוסף מן הרשימה שרשם עבורו באלסונדרם.  

    סואמי ניאנראג'ה גורו התבודד ביער למרגלות הרי הנילגירי במדינת טמיל נדו, במקום שהיה מוכר רק לחסידיו. על מנת להגיע אליו המליץ באלסונדרם לחפש את אחד מחסידו של הגורו, סוחר הבדים לקשמן נאיק, בעיר אוטקמונד, הידועה גם בשם אוטי. אור הגיע לאוטי והתרשם מיופייה. השמיים היו צחים וכחולים, עם ענני נוצה לבנים בודדים. על האדמה שלט הצבע הירוק, ובמקומות שבהם האדמה היתה חשופה - חום אדמדם. בתים רבים בעמק ועל מורדות הגבעות, היו בעלי גגות רעפים אדומים ומרפסות מרווחות, מעידים על עברה של העיר כעיירת קיט לאנשי הממשל הבריטי בעבר. 

    אור שאל על בית מסחרו של  לקשמן נאיק, ומצא אותו ללא קושי באחד מרחובותיה המרכזיים של העיר. הסוחר היה גבר גבוה ונאה בשנות החמישים לחייו, לבוש מכנסיים וחולצה לבנים, ומעליהם מעין מקטורן חסר שרוולים, בצבע אפור. שערו השחור החל להכסיף בצדעיו, ולעיניו הרכיב משקפיים במסגרת קרן עבה, שחורה. הוא קיבל את אור בסבר פנים יפות, וכששמע את מטרת בואו, ביקש ממנו להמתין. על אחד מאנשיו ציווה להביא לאור כוס תה, והוא עצמו זימן את מנהל החנות ונתן לו הוראות כיצד לנהוג בעת העדרו. משנשלמו הכנותיו, קרא לנהגו וציווה עליו להסיע אותו ואת אורחו אל האשרם שביער. 

    האשרם של סואמי ניאנראג'ה גורו היה מתחם צנוע בפאתי היער, שכלל מבנה מוצק אחד עם גג רעפי מלבר אדומים, וסביבו מספר צריפי עץ פשוטים, שגגותיהם עשויים מכפות עלי קוקוס יבשים. לקשמן נאיק הוביל את אור אל הבניין המרכזי. הם נכנסו לאולם רחב ידיים, שישבו בו מספר אנשים, ובמרכזו, על במה מוגבהת במקצת, ישב הגורו. הוא היה גבר נמוך ושמנמן, לבוש בגלימת נזירים כתומה, וחיוך תמידי נסוך על פניו. לקשמן נאיק ואור נעמדו לפניו, והסוחר הציג בפני הגורו את האורח מישראל. הגורו ביקש משניהם לשבת לפניו והחל לשאול את אור על מטרת בואו.  

    מן הרגע הראשון הרגיש אור קרבה בלתי מוסברת אל הגורו השמנמן והחביב, וענה על שאלותיו במלוא הכנות, חושף בפניו את נבכי נפשו ואת הכאב העצום על מות אחיו התאום. הגורו הביע השתתפות בצערו והזמין אותו להישאר מספר ימים באשרם, ואור קיבל את ההזמנה בשמחה. הוא הודה ללקשמן נאיק על מאמציו, ליווה אותו אל המכונית ונפרד ממנו לשלום. 

    בשיחה שקיים אור עם הגורו למחרת, העלה בפניו שאלה שהעסיקה אותו רבות מאז שהתוודע לתורת האדוואיטה ודאנטה, בשיחותיו עם באלסונדרם.

    "גורוג'י", אמר אור, "אם כל ההוויה היא אחדות אין סופית, משמעות הדבר שהכל קיים מאז ומתמיד וצפוי מראש, ומושג הזמן מאבד את תקפו".

    "אמת ויציב", ענה הגורו.

    "אם כן, גם כל החלטותיו ופעולותיו של האדם קבועות מראש".

    "נכון, בני".

    "אם האדם אינו בוחר באמת את מעשיו, אלא הם קבועים מראש, מדוע פיתחו בהינדואיזם את 'תורת הקרמה' לשכר ועונש על המעשים?"

    "בני", ענה הגורו, "נגעת בשאלה שימיה כימי קיום האנושות. כמדומני שגם אצלכם היה חכם שאמר – 'הכל צפוי והרשות נתונה'. אנחנו מאמינים שהאדם אינו יודע את הצפוי לו, ועל כן עליו לעשות כל מאמץ כדי לפעול נכון ולבחור לעשות את הטוב".

    "מה פירוש 'לפעול נכון ולעשות את הטוב'?", שאל אור.

    "כל פעולה שקושרת אותך אל העולם הזה, עולם הסמסארה, היא רעה. כל מה שמסייע לך להתנתק מן התפיסה הארצית ולהתעלות במעלות הרוחניות, מקדם אותך לזיהוי 'אטמן' עם 'ברהמן' - לשחרור (מוקשה), והוא הטוב".

    "גורוג'י", שאל אור "האם בכלל אפשר להשתחרר מן התפיסה הארצית המגבילה?"

    "כן, בני, בעבודה קשה ובהתמדה".

    "האם אתה יכול לסייע לי בכך?"

    "כן. אני רואה שאתה מבין עניין, ואני מזמין אותך להישאר אתי כאן לתמיד, ולהיות תלמידי".

    "איך לתמיד? יש לי הורים בישראל, איך אני יכול להתנתק מהם?"

    "אני אהיה לך מורה רוחני, אב ואם".

    "אינני בטוח שאני יכול לעשות זאת להוריי".

    "אתה מדבר מתוך תפיסתך הארצית, ומן 'הבורות' המאפיינת אותה. אם ברצונך להכיר את עצמך באמת, ולהגיע אל האמת המוחלטת, עליך להתנתק מהכל – מארצך וממולדתך, מחבריך, וגם מאביך ומאמך".

    "אני אשאר כאן עוד זמן מה ואראה".    

    ימים רבים שהה אור בחברת ניאנראג'ה גורו, וסיגל לעצמו את שגרת האשרם, אך משהו מחינוכו המערבי עדיין דבק בו והוא ציפה לתוצאות מהירות. הכאב על מות תום לא התפוגג, והוא לא מצא תשובות מוחלטות על תהיותיו. 

    יום אחד שאל את הגורו:

    "איך אהיה בטוח שאני מכיר בזהות האטמן שלי עם ברהמן?"

    "אתה תדע", ענה הגורו.

    "ואם לא אדע לבטח?", הקשה אור.

    "לך אל היער ושב מתחת לעץ במשך ארבעים יום, ואז תדע".

    "ואם בכל זאת לא אהיה בטוח?"

    "אז שב במדיטציה מתחת לעץ ארבעים יום נוספים".

    אור הבין שלגורו אין תשובה חד משמעית עבורו, ושהתשובות שהוא מחפש כנראה אינן ניתנות להשגה באמצעים מילוליים. הוא קם ממקומו, החווה אנג'לי של פרידה לסואמי ניאנראג'ה גורו, הלך לצריפו, אסף את תרמילו, ויצא מן האשרם. 

    מאז שעזב את רישיקש, שלח אור עוד מסרונים בודדים להוריו, אך לא שוחח עמם יותר בטלפון. הוא חש שמסע החיפוש הרוחני שהחל בו, מחייב אותו לקחת פסק זמן מעולמו המוכר והידוע, ולאט, לאט, חדל לקיים קשר עם הבית. במסרון האחרון ששלח להוריו מקוטאיאם, לאחר שעזב את סואמי ניטיאננדה, השחיל מספר רמזים להרגשתו, והיה משוכנע שהם יבינו, ולא ידאגו לו יתר על המידה.  

    הוריו הבינו את רמזיו וכיבדו את רצונו.  הם החלו לקרוא על התרבות ההודית, על אדוואיטה ודאנטה, ועל חוויותיהם של אנשי המערב בהודו, והמתינו מבלי לנקוט כל יוזמה. אך בחלוף שישה חודשים ללא אות חיים מאור, גברה דאגתם על סבלנותם והם הפנו בקשה לאתרו אל משרד החוץ, אל השגרירות ההודית ואל התקשורת. במקביל גייסו חברים של אור מיחידת הממר"ם וחברים של תום מ"היחידה", והתחילו להתכונן לחפש אחריו. 

    במאמצים משותפים איתרו את ענת וחלק מן התרמילאים שהיו עם אור בלדק. הם הצליחו לאתר גם את באלסונדרם, והוא מסר להם את שמות המורים הרוחניים שהמליץ עליהם לאור. מצוייד ברשימה של באלסונדרם, יצא האב ברוך להודו עם שני חברים מהצבא – אחד של אור והשני של תום. לאחר ביקור אצל מספר חכמים מן הרשימה, שלא ידעו דבר על אור, הגיעו לאשרם של סואמי ניטיאננדה. קומאר זכר את הצעיר הבלונדיני שהביא לגורו אגוז קוקוס, אך לא יכול לומר דבר לגבי יעדו הבא של אור.

    שבועיים עברו עליהם בהודו, בטרם הגיעו ברוך והחברים אל בית המסחר של לקשמן נאיק באוטקמונד. הסוחר החביב קיבל אותם במשרדו, ולא התקשה לזכור את אור. בשעות המועטות שבילו יחדיו, השאיר עליו אור רושם של בחור אינטליגנטי וחביב.

    לאחר שהתכבדו בשתייה ובפירות, יצאו עם לקשמן נאיק אל ניאנראג'ה גורו, באותה מכונית שבה הסיע מספר חודשים קודם לכן את אור.

    באשרם קיבלו מידע רב על שהותו של אור במקום, ושמעו סיפורים על מראהו ועל התנהלותו. אולם, גם הם איבדו את עקבותיו, מאז שעזב, כחודש קודם לכן. 

    כל המאמצים שעשו הרשויות, וברוך והחברים, לגלות מה עלה בגורלו של אור, עלו בתוהו. איתור מתבודד ברחבי הודו, גם אם הוא בעל שער בלונדיני ועיניים כחולות, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. לאחר חודשיים של חיפושים, חזרו ברוך והחברים ארצה, מתוסכלים וחפויי ראש. 

    ברוך ודליה לא ידעו נפשם מרוב צער. מותו של תום היה אבדה כבדה, ועתה אבד להם גם אור. בינם לבין עצמם תהו אם מתן השם "אור" לא טמן בחובו מראש את זרע הפורענות. הם פיללו בכל מאודם שאור עודו חי, ונחמה פורתא מצאו בתקווה שאולי זכה ב"הארה", ובאה מנוחה לנפשו. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/9/12 12:13:

      צטט: עמנב 2012-09-19 10:00:16

      צטט: מרב 1956 2012-09-18 20:55:47

      מבינה את עצב ההורים, החיים בחשיבה מערבית.

      מעניין אותי, איך הורה הודי מתייחס לו בנו היה נעדר מאותה סיבה.

      תודה על התגובה, מרב. שתי דוגמאות בתשובה לתהייתך:

      1. היוגי המפורסם בהודו, ראמנה מהארשי, עזב את הבית בהיותו תלמיד בית ספר. אמו ואחיו ניסו להניא אותו, אך הוא היה איתן בדעתו. משבגר, ושמעו יצא למרחקים כגורו מואר, אחיו ואמו הצטרפו לאשרם שלו, וטוענים שגם אחיו הגיע להארה.

      2. על פי תפישת ארבעת השלבים בחיי אדם, נפוצה יותר בהודו התופעה שבעל משפחה קם יום אחד ופורש לחיי יער, או נדודים. באחד האשרמים ברישיקש פגשתי יוגי כזה, שפרש אחרי עשרות שנות הוראה באוניברסיטה בכלכותה. בעודי באשרם, הגיע בנו, שלא חדל מלחפש אחריו, ןמצא אותו בסופו של דבר.

      ממליץ על הסיפור "הקדוש", של רודיארד קיפלינג, המתאר איש ציבור שפרש לחיי היער.

      בעיקרון, התופעה מוערכת מאד בתרבות ההודית, ומתקבלת בהנה בקרב בני המשפחה.

      שנה טובה, עמוס.  תודה על ההסבר, עמוס. הכל עניין של תרבות, מסתבר.

        19/9/12 10:00:

      צטט: מרב 1956 2012-09-18 20:55:47

      מבינה את עצב ההורים, החיים בחשיבה מערבית.

      מעניין אותי, איך הורה הודי מתייחס לו בנו היה נעדר מאותה סיבה.

      תודה על התגובה, מרב. שתי דוגמאות בתשובה לתהייתך:

      1. היוגי המפורסם בהודו, ראמנה מהארשי, עזב את הבית בהיותו תלמיד בית ספר. אמו ואחיו ניסו להניא אותו, אך הוא היה איתן בדעתו. משבגר, ושמעו יצא למרחקים כגורו מואר, אחיו ואמו הצטרפו לאשרם שלו, וטוענים שגם אחיו הגיע להארה.

      2. על פי תפישת ארבעת השלבים בחיי אדם, נפוצה יותר בהודו התופעה שבעל משפחה קם יום אחד ופורש לחיי יער, או נדודים. באחד האשרמים ברישיקש פגשתי יוגי כזה, שפרש אחרי עשרות שנות הוראה באוניברסיטה בכלכותה. בעודי באשרם, הגיע בנו, שלא חדל מלחפש אחריו, ןמצא אותו בסופו של דבר.

      ממליץ על הסיפור "הקדוש", של רודיארד קיפלינג, המתאר איש ציבור שפרש לחיי היער.

      בעיקרון, התופעה מוערכת מאד בתרבות ההודית, ומתקבלת בהנה בקרב בני המשפחה.

      שנה טובה, עמוס.

        18/9/12 20:55:

      מבינה את עצב ההורים, החיים בחשיבה מערבית.

      מעניין אותי, איך הורה הודי מתייחס לו בנו היה נעדר מאותה סיבה.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין