עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    קדיש בקוצ'ין

    4 תגובות   יום רביעי, 30/9/09, 01:24


    קדיש בקוצ'ין


    אתמול, בתום הארוחה ולאחר שווידא שמולאו כל מחסוריי, שאל אותי המארח סאטו קודר, ראש הקהילה היהודית, אם אני מוכן להשתתף כעשירי למניין בתפילה לעילוי נשמתו של אחד מעובדיו, שנפטר יומיים קודם לכן. כמובן שהסכמתי, וחסכתי ממנו את הטרחה להביא יהודי נוסף מ"עיר היהודים" .(Jew Town)

    שכני וידידי, ד"ר ג'וליאן קודר, שזה מקרוב עלה ארצה מקוצ'ין, סיפר לי רבות על קהילת יהודי קוצ'ין ממנה הגיע. כשסיפרתי לו על תכניתי לבקר בהודו, המליץ בפני להגיע קודם כל אל "עיר היהודים" בקוצ'ין, ולחפש שם את  בן דודו, סמי הלגווה, שיעזור לי וידאג לכל מחסורי. סמי היה הנאמן על רכושו הרב 

    של ג'וליאן שנותר בקוצ'ין, והוא היה אמור לצייד אותי גם בכסף הודי להשלמת  שלוש מאות הדולרים שהיו אז מכסת מטבע החוץ לנוסע.

    סמי שמע מג'וליאן על בואי המתוכנן, וקיבל אותי בכבוד רב. לאחר ששתיתי בביתו שתייה קרה ונחתי קלות, לקח אותי סמי אל ביתו של חותנו - סאטו קודר. סאטו, העשיר ביהודי קוצ'ין, קיבל את פניי בפאר והדר. כבן מושבה, לא הייתי מורגל בעושר שכזה. הועמדו לרשותי בונגלו ושני משרתים, והוזמנתי לארוחת

    צהריים חגיגית, שבה נכחו כחמישה עשר גברים ונשים - כל בני משפחת קודר בקוצ'ין. כולם הסבירו לי פנים והתעניינו בגורל בן משפחתם שעלה לישראל. הם שאלו עליו בפרטי פרטים והקשיבו בקשב רב לסיפורי על חייו החדשים בארץ הקודש.




    בזכותו של ג'וליאן ז"ל הגעתי לקהילה, הכרתי את בני משפחתו, שחלקם עלו בינתיים ארצה, וזכיתי גם לחוויה יהודית-רגשית ייחודית.

    תודה לך ג'וליאן. הייתי אסיר תודה לך כל חייך, ואמשיך להיות אסיר תודה לך עד אחרית ימיי!



     

    הרחוב בו צעדנו אל בית הנפטר היה כמעט ריק מאדם בשעת הבקר המוקדמת. מן החוף נשמעו צווחות השחפים. שני סבלים נשאו את שלל הדייגים אל החנויות בסלי נצרים על ראשיהם, ושני סוחרי הדגים צועדים מעדנות אחריהם. כלב תועה השתין על עץ בצד הכביש, וילד נסע על אופניים בכיוון החוף, נושא בסל פת שחרית לאביו.




    הגענו לשער ברזל בחומה נמוכה, שנפתח בחריקה אל שביל מרוצף, שהוביל אל בית חד-קומתי מסויד לבן, עם גג רעפי מלבר שהזמן הכהה את אדמומיתם. בחדר קטן ואפלולי הצטופפו כמניין יהודים, שכיפות גדולות ומיוחדות ראשיהם.

    למותניהם עטו מונדו צבעוני - פיסת בד ארוכה המשמשת כמעין חצאית מעטפת. רק חלק מן הנוכחים לבשו חולצות והשאר - צעירים ומבוגרים ששיבה זורקה בשערם - היו בחזה ערום, חושפים עור כהה, חלק - חם בקוצ'ין בעונה זו של השנה, בעצם – תמיד.

     




    הרגשתי זרות. אני, צעיר חילוני, במרחק של אלפי קילומטרים מישראל, הולך להתפלל עם החבורה הזאת! יחד עם זאת, הרגשתי שכיהודי אני מקיים מצווה חברתית-אנושית בהצטרפי כ"עשירי למניין".


     בנוסף לתחושת הזרות, הכל נראה לי גם הזוי במקצת. מישהו הביא ספרי סידור כתובים עברית והתחלנו להתפלל. לא הייתי מורגל בתפילות, והנה אני מתפלל! בשל המבטא הייחודי של המתפללים היה קשה לי לעקוב אחר התפילה. קלטתי מילה פה ומילה שם, וכך התקדמתי בסידור, תוך שאני גם צופה בכיפות המתנועעות ובראשים הממלמלים.

     



     ואז הדהדו בחדר המילים "יתגדל ויתקדש שמה רבא...". רעד של התרגשות חלף בגופי. "די ברא

     כרעותה וימליך מלכותה, בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל...", המשיכו המתפללים, ועד

    לסיום הקדיש - "...הוא יעשה שלום עלינו ועל כל בית ישראל, ואמרו אמן".



     הוריי היו עדיין בחיים, ולא מת עלי קרוב אחר, ובאופן מוזר, דווקא תפילת הקדיש היא שריגשה

    אותי, ולא חלקים אחרים שבתפילה. מעבר לריגוש, ואולי בגללו, הבנתי באותו חדר קטן, שבהעדר

    גורם מקשר אחר, המסורת הדתית היא הגורם המשותף המגשר ביני לבין יהודים אחרים, שונים

    ככל שיהיו, והיא הבסיס לתחושת אחדותנו הלאומית. 

     



    בששת החודשים שטיילתי בהודו בשנת 1967, ביקרתי במקדשים הינדואים רבים, פגשתי אנשים

    רבים וחוויתי חוויות מגוונות. אך מבחינה רגשית, החוויה היהודית בקוצ'ין הייתה בין החוויות

    החזקות ביותר שחוויתי שם.

     



    עד היום, ואפילו ברגע הכתיבה, סומרות השערות בעורפי, כשאני נזכר באותו "יתגדל ויתקדש... ".  


    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/9/12 11:40:

      צטט: מרב 1956 2012-09-20 02:38:48

      יכולה להבין ולהזדהות עם ההתרגשות.

      במקום הכי לא צפוי, מתגלים דברים לא צפויים הקשורים  לנפש האדם.

      תודה רבה, מרב.

      קוצ'ין היתה למעשה תחנתי הראשונה בהודו, ושם התחלתי ללמוד על הדברים הבלתי צפויים שקורים.

      כל טוב, עמוס.

        20/9/12 02:38:

      יכולה להבין ולהזדהות עם ההתרגשות.

      במקום הכי לא צפוי, מתגלים דברים לא צפויים הקשורים  לנפש האדם.

        1/10/09 13:31:

      מה ששלנו שלנו.

      מרתק לפעמים לגלות מה באמת מרגש אותנו בנימי הנימים של הנפש.

      ונשאלת השאלה למה דווקא זה? 

        30/9/09 11:54:

      היה מעניין ומרגש לקרא

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין