עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    בדרך אל מקורות הגנגס

    6 תגובות   יום שלישי, 29/9/09, 10:22

     

    אל מקורות הגנגס
     
     
    נסעתי לאוטטרקאשי כתחנה ראשונה בדרך אל מקורות הגנגס, בהשראתו של סואמי טפובנג'י מהאראג' וספרו "מסעותיי בהימלאיה". הגעתי לעיירה בג'יפ של מייג'ור סינג, והייתה זו חוליה בשרשרת של נסיבות, אשר הובילו בסופו של דבר להרפתקה, שבה הסתבכתי בפרשיית "המרגל הסיני". יצאתי מן העיר רישיקש לאוטטרקאשי, בתקווה להתארח באשרם, בעקבות הזמנתו האדיבה של סואמי מהאדווה ונם, אותו פגשתי במדינת קרלה, בדרום הודו. כמנהגי בהודו, צעדתי ברגל וניסיתי לעצור טרמפים, כאשר נהר הגנגס (בהאגירטהי - בשמו המקומי) מפכפך ברקע, ומשני צדי העמק מתנשאות "גבעות" ההימלאיה. כעבור זמן קצר נעצר לידי ג'יפ צבאי נהוג בידי רב סרן של משמר הגבול ההודי. הרב סרן, מייג'ור סינג, היה גבה קומה, רחב כתפיים ויפה תואר, לובש מדי זית וחובש טורבאן סיקהי שחור, ולעיניו משקפי שמש כהים, אותם לא הסיר אף לרגע בכל מהלך הנסיעה. בשעות שבילינו יחדיו בג'יפ, שוחחנו על נושאים רבים ומגוונים, אך מה שהוא לא סיפר לי וגיליתי מאוחר יותר בעיתונות המקומית, הייתה העובדה שעמד תוך זמן קצר להוביל משלחת של מטפסים אל פסגת הר נילקנטהה המתנשא לגובה של 6597 מ' מעל פני הים, מעל אחד ממוקדי המשיכה לעולי רגל מכל רחבי הודו - מקדש בדרינאת . השיחה קלחה בנעימות והנסיעה עברה במהירות יחסית – לא רק בשל נהיגתו המיומנת של מייג'ור סינג, אלא גם בשל העובדה שעברנו ללא עיכובים במחסומי הדרכים הרבים שבדרך. חיילי המשמר נתנו כבוד לדרגות שעל כתפי הרב סרן, פתחו בפנינו כל מחסום ואפשרו לנו לעבור ללא בדיקה. לפנות ערב הגענו לאוטטרקאשי ונפרדנו בידידות לשלום. המייג'ור המשיך בנסיעתו צפונה ואני נפניתי לחפש את האשרם של סואמי מהאדווה ונם. טרם הספקתי להתאפס ולהתמצא בכיוונים, פסע לעברי בשמחה צעיר עטוי גלימת נזירים – מיודעי סואמי סוברמניה. פגשתי אותו "יוצק מים" על ידיו של מורהו סואמי צ'ידבהוואננדה  אשר אצלו התארחתי, במדינת טמיל נאדו, בבית הספר שהקים וניהל. שמחנו מאוד להיפגש שנית, ואני התפעלתי מן המקריות המופלאה – לפגוש שוב בהרי ההימאליה בצפון, מכר מן הדרום החם, וזאת בהודו רחבת הידיים, בעלת אוכלוסיה של (אז) 750 מיליון תושבים!   התברר שתכניתו של סואמי סוברמניה תאמה בדיוק את שלי - להמשיך מאוטטרקאשי אל גנגוטרי,  ומשם לגומוקהם, מקור נביעתו של נהר הגנגס. שמחתי שמזלי הטוב זימן לי כבר בשלב כה מוקדם, חבר פוטנציאלי למסע, ידען ובעל מוטיבציה דתית עמוקה, שמסוגל היה להאיר את עיניי בעת הצורך. מיהרתי להגיע לאשרם של סואמי מהאדווה ונם, ועל כן קבענו להיפגש שנית למחרת בבקר באותו המקום, ליד המעיין במרכז העיירה, וללכת יחד אל תחנת המשטרה לשם הוצאת רישיון כניסה לגנגוטרי. עוד בהיותי בניו-דלהי ביקשתי בלשכת התיירות מידע לגבי מקורות הגנגס, וצוידתי בחוברת הסבר באנגלית על האתר וסידורי ההגעה אליו. נאמר בחוברת שיש להגיע לתחנת המשטרה של אוטטרקאשי ולקבל בה רישיון להמשך הדרך אל גנגוטרי. הפקיד בלשכת התיירות לא הבהיר לי שנהלים אלה מחייבים את אזרחי הודו, ושלמבקרים זרים קיימים נהלים שונים. על מנת להגיע לאוטטרקאשי, חייבים אזרחים זרים להצטייד מראש באישור מיוחד! בסופו של דבר, חוברת זו, שבעטיה הסתבכתי, היא שהצילה אותי. אולם, אני מקדים את המאוחר ואחזור להשתלשלות הדברים כסדרם. בבקר המחרת הלכתי אל ככר המעיין כדי לפגוש את סואמי סוברמניה כמתוכנן. כידוע למטיילים, בהודו יש "זמן" ויש "זמן הודי", שהקשר ביניהם מקרי בלבד. ביודעי זאת, המתנתי בסבלנות לבואו של ידידי, תוך שאני צופה בהמולת החיים ההודיים החולפים על פני. אוטטרקאשי  שוכנת בהרי ההימלאיה על גדת הגנגס, ושמה בתרגום חופשי - "ורנאסי עילית (צפונית)". גם היא, כוורנאסי, מהווה מוקד משיכה לעולי רגל ול"קדושים" למיניהם, ומשמשת כנקודת מוצא לביקור באתרים המקודשים שבסביבה, ובראשם מקורות הגנגס. מכאן שמרבית האנשים שחלפו על פניי ברחוב היו יוגים לובשי גלימות כתומות, ורק מיעוטם היו לבושים "אזרחית". לאחר שחלפה כשעה וסואמי סוברמניה לא הופיע, החלטתי לנסות לברר מה קורה. איתרתי את האכסניה בה שכן, ושותפו לחדר פתח לי את הדלת. בפינת החדר, מכורבל בגלימת הצמר הכתומה שלו, שכב סואמי סוברמניה, מתייסר בכאבי בטן נוראים. שותפו הסביר לי ששתה ממי המעיין בעיירה ואלה השפיעו עליו לרעה - כנראה שמקורו הדרומי לא חיסן אותו מספיק מפני המזיקים במימי הצפון. לי עצמי, למזלי, לא קרה דבר, ולכן, יכולתי לתת לו 6 גלולות נגד שלשול ודיזנטריה, בניסיון להקל על מכאוביו. (את הגלולות קיבלתי ממר הרברט נירן, ראש הקבוצה של יהודים קנדים שפגשתי בטאג' מהאל באגרה. חברי הקבוצה התלהבו לפגוש ישראלי מטייל בהודו, הזמינו אותי להצטרף אליהם בביקורם למחרת בפתהפור סיקרי  – עירו של המלך המוגולי אכבר – ואף הציעו לי טרמפ במטוס שהסיעם לדלהי. הם רצו להרעיף עלי מכל טוב, ואפילו לצרפני אליהם בנסיעתם מדלהי לתל אביב, אך הסכמתי לקבל רק בקבוקון עם הגלולות הנ"ל. את מרבית הגלולות נתתי במתנה לרוקח שארח אותי לארוחת צהרים, בעיירה בדרך לסימלה, כשאני משאיר ברשותי 10 גלולות, לכל צרה אם תקרה. מעשר גלולות אלה חלקתי 6 עם ידידי באוטטרקשי, 2 נוספות נתתי למכר סובל אחר, ומן השתיים הנותרות נפטרתי בבואי ארצה). לאור מצבו של סואמי סוברמניה החלטתי ללכת למשטרה לבדי, ולדאוג לרישיון המעבר לגנגוטרי. יש לזכור שגנגוטרי מצויה כמאה וחמישה ק"מ צפונית לאוטטרקאשי, "סמוכה" (במושגים הודיים) לגבול עם סין. מאז כיבוש טיבט בידי סין ב-1950, רבו סכסוכי הגבול בין הודו לסין, והודו נקטה אמצעי ביטחון שונים כדי להבטיח את עצמה מפני שכנתה/אויבתה הצפונית. האזור נסגר בפני זרים והיה צורך באישור כניסה מיוחד, שאותו רק השלטונות בניו-דלהי היו רשאים להנפיק. מחסומי הדרכים סביב האזור נועדו לאכוף את התקנה, כאשר משטרת אוטטרקאשי מרכזת את כל הנתונים על הגעתם של זרים לאזור. מכאן ניתן להבין את הפליאה והתדהמה על פני שלושת השוטרים, כשנכנסתי לתחנה מבלי שהייתה להם ידיעה מוקדמת על היותי באזור. הסמל אחראי המשמרת, תקף אותי מייד בשאלה "איך הגעת לכאן?" ומבלי להיות מודע לנאמר לעיל, השבתי בתמימות שהגעתי ברגל מהמעון שבו השתכן סואמי סוברמניה. תשובתי ה"חצופה", בנוסף לכניסתי הבלתי חוקית לאזור, הגבירה את עוינותו של הסמל, ולא הותירה שום סיכוי להבנה הדדית בינינו. הצטוויתי לשבת, כאשר הסמל ניצב מעלי, ו"מפגיז" אותי בשאלות מפורטות על הדרך שבה הגעתי לעיירה. הסברתי לו שהגעתי בג'יפ עם מייג'ור סינג מבלי שבדקו את ניירותיי במחסומי הדרכים, אך הוא לא השתכנע. הוא היה בטוח שתפס "דג שמן" - סוכן זר שבא לרגל לטובת סין. כשנוכח שיהיה לו קשה לפתור בעצמו את הבעיה, הזעיק את מפקד התחנה, למרות שהיה זה יום חופשתו השבועית. המפקד, סגן צעיר ששפם דקיק מעטר את שפתו העליונה, נכנס לתחנה בחליפת חאקי בהירה מגוהצת למשעי וכובע קצינים לראשו. שלושת שוטרי המשמרת הצדיעו לו בהכנעה. הקצין שאל אותי לשמי וביקש לראות את דרכוני, ואז הוביל אותי לחדרו, הושיב אותי מולו, והחל לתחקר אותי. היו לקצין הצעיר פנים בהירים יחסית ומאוד אינטליגנטיים והשיחה התנהלה בנעימות, דומה לשיחת רעים יותר מאשר לחקירה. הוא הבין את השתלשלות הנסיבות שהביאו אותי לאוטטרקאשי מבלי לקבל אישור מראש, ומבלי שנעצרתי טרם חדירתי לאזור האסור בכניסה לזרים. אולם סמכויותיו היו מוגבלות, והוא לא היה מוכן לסטות מן הנוהל המקובל, כלומר, לעצור את החשוד (אותי!) עד להבאתו בפני שופט. במשך שעה ארוכה ניסיתי להגמיש את עמדתו, ובסופו של דבר נעתר להביא אותי מייד בפני השופט - קצין המחוז - למרות שהיה זה יום חופשה. כשהגענו במכונית המשטרה לביתו של קצין המחוז, הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת, והשופט הנכבד נמנם על ערסל תלוי בין שני עצים בחצרו. הוא היה אדם מבוגר וכבד גוף, שקיבל את פנינו במכנסי חאקי קצרים וגופייה, כשפניו וכל הווייתו מעידים על היותו עדיין אחוז תנומה. הקצין הצעיר נמתח ל"דום" והצדיע, והסביר בהתלהבות ובמרץ את הבעיה. קצין המחוז השיל מעליו את קורי השינה ונכנס באחת לעבי הקורה. הוא בחן את דרכוני ושאל שוב כיצד הגעתי לאוטטרקאשי ללא אישורים מתאימים. הראיתי לו את החוברת שקיבלתי בניו-דלהי ופעם נוספת סיפרתי על הבירורים שערכתי שם ועל כך שלא נמסר לי שום מידע על הצורך באישור מוקדם להגיע לעיירה. הוא קלט שהחוברת אמנם מטעה - כתובה באנגלית אך מכוונת לאזרחי הודו ולא לזרים. גם אזכור שמו של מייג'ור סינג, שהיה דמות ידועה באזור, פעל את פעולתו. קצין המחוז השתכנע שאינני מרגל לטובת סין, ושכל העניין מקורו בהשתלשלות נסיבות מצערת. ציפיתי שבשלב זה יורה קצין המחוז על הוצאת הרישיון המיוחל, ושאוכל לממש את תכניתי להגיע אל מקורות הגנגס. אולם התברר לי, לצערי, שכבלי הביורוקרטיה מושרשים עמוק בתודעה ההודית ומצרים גם את צעדיו של קצין המחוז הכל-יכול, כביכול, ואין הוא מתיר לעצמו גמישות ושיקול דעת עצמאי. הקצין הנכבד ממש התנצל שאינו מסוגל לאשר לי את המשך דרכי, ושעליו לפעול לסילוקי המהיר מן האזור, שמלכתחילה אסור היה לי להיכנס אליו. הוא נתן מספר הוראות לקצין הצעיר שליווה אותי ונפרד מאיתנו לשלום, כשהקצין הצעיר מצמיד עקבים ומצדיע שוב לגופייה. חזרנו לתחנת המשטרה ושם הצמיד אלי הקצין את שני שוטרי המשמרת, והורה להם ללוות אותי ולוודא שאני מסתלק מתחומי המחוז. השוטרים המתינו אתי עת ארוכה ביציאה הדרומית מאוטטרקאשי, עד שעצרו נהג משאית וציוו עליו לקחת אותי ישירות לעיירה טהרי, ובשום אופן לא לאפשר לי לרדת בתחומי "האזור האסור". כך, בתוך שעות ספורות הייתי, ואף חדלתי להיות, "מרגל סיני", ונכשל ניסיוני להגיע אל מקורות הגנגס.       

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/9/12 00:55:

      צטט: מרב 1956 2012-09-21 19:51:21

      למקורות הגנגס, לא הגעת,

      אך לביתו של שופט מנומנם,

      אני בטחה שאיש לא הגיע

      תודה, מרב.

      אכן, עד היום הזה, לא הגעתי למקורות הגנגס, גם כשהאתר הפך הרבה יותר נגיש.

      אולם, החוויה בניסיון להגיע לשם היתה באמת ייחודית, והספר שכתבתי על מסעי הראשון להודו, שנמצא כרגע אצל המו"ל, נקרא בשם הסיפור הזה.

      כל טוב וחתימה טובה, עמוס.

        21/9/12 19:51:

      למקורות הגנגס, לא הגעת,

      אך לביתו של שופט מנומנם,

      אני בטחה שאיש לא הגיע

        4/10/09 11:41:

      תודה דינה,

      טיילתי לראשונה בהודו בשנת 1967, וההרפתקה שבסיפור מתייחסת לאותו טיול, שבסופו של דבר הביא אותי לכתוב דוקטורט על תרבות הודו.

      מועדים לשמחה, עמוס.

        3/10/09 23:08:

      מרתק , אני מציעה לך להגדיל את הכתב על מנת שיהיה קריא וידידותי לקורא הנוסף !

       

      על איזה שנה מדובר ?

       

      חג שמח דינה

        29/9/09 14:45:


      בכדי שהקריאה תהיה אפשרית, ממליצה להגדיל פונטים ולכתוב באופן יותר מרווח.

       מענין ביותר

       תודה

      שלך שרי

        29/9/09 14:20:


      מעניין.

      אפרופו הפרופיל שלך "אנשים שאשמח להכיר"

      אני מניחה שהתכוונת ל"תחילת דרכם"...

      שווה תיקון:-)

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין