עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של נסים קלדרון

    ארכיון

    גשר של משורר, גשר של שירה - פרק מהספר על "כנסיית השכל"

    0 תגובות   יום שני, 21/9/09, 23:28

     קבלו קטע נוסף מתוך הספר - תקציר של הפרק העוסק בכנסיית השכל ובשמעון אדף.

     


     

    איך עברה "כנסית השכל" מאלבום ראשון אל אלבום שני - דרך גשר של משורר ודרך גשר של שירה

     

    את החיבור בין תרבות פופולארית לתרבות גבוהה עשתה "כנסיית השכל" בתקליט השני שלה – והפעם יחד עם המשורר שמעון אדף. ובאמצעות שירה עברית. הצלחה של יצירה ראשונה – בכל תחום אמנותי - יוצרת סחרחורת גבהים. איך לעשות את הצעד הבא? איך לעמוד בציפיות? בתרבות פופולרית מגיעות הציפיות עם עוצמות של טלביזיה, של רדיו, של עיתונות, של כסף, של קהל מעריצים בהופעות. הכל במימדים ישראלים – שהם כמעט מימדים מגוחכים במונחים של הרוק האמריקני והאירופי, אבל הם לחלוטין לא מגוחכים למי שחי לטוב ולרע בין שדרות לבין תל-אביב. אמר רן אלמליח: "באנו לתל-אביב בני עשרים. אפילו פחות, 19, וישר החתימו אותנו, והתקליט יצא, והיו ביקורות מפה ועד הודעה חדשה, ומבחינתנו זה היה... אין לי מלים לתאר את זה. תחשוב שמה שידענו עד אז היה לנגן במתנ"סים, ופתאום אנחנו יוצאים לרחוב ובאים אלינו כל מיני אנשים ועושים מאיתנו משהו שלא היינו. על מייק, הקלידן שלנו, כתבו שהוא גאון. ועכשיו לך תכתוב ליין של קלידים, כשכל העולם מצפה שהוא יהיה לא פחות מגאוני. מה שקרה זה שהפסקנו להיות מי שאנחנו. זאת היתה איזה להקה שאנחנו קוראים עליה בעיתון. וכשעיכלנו שזה אנחנו, זה הרס אותנו. זה היה הדבר הכי רע שקרה ללהקה. כל מה שיכולתי לעשות אחרי שיצא התקליט הראשון זה להחזיק את הגיטרה, לכתוב שורה ולחשוב, וואללה, מה יגידו על זה, אולי זה לא מסחרי מדי, אולי זה לא מספיק איכותי. אז פשוט זרקתי את הגיטרה ואמרתי, זה לא מעניין אותי. הסתובבתי בלי לעשות כלום הרבה זמן, שנתיים. ואז זה עבר. מעצמו".


    בתנאי הלחץ האלה החליטה הלהקה לחכות זמן רב – שש שנים – עד שהבשיל התקליט המקורי הבא (התקליט כנסיית השכל, שהופיע ב-1999). אבל שנה אחרי התקליט הראשון הם הוציאו תקליט יוצא דופן, במהדורה מצומצמת. זה התקליט קח שירים (1994), שבו הלהקה הלחינה וניגנה ששה שירים של משוררים וקטע מוסיקלי אחד. יש כאן שיר אחד של רחל, שניים של יהודה עמיחי, אחד של מאיר ויזלטיר, אחד של נתן זך, ואחד של אדף. התקליט כולו ניקרא כשם השיר של ויזלטיר, "קח שירים". בחוברת המלים מודה הלהקה לשמעון אדף "על העזרה בבחירת הטכסטים." חברי הלהקה הביאו כמה מן השירים, אבל השפעתו של אדף על התקליט היתה גלויה.


    בחירת השירים מעידה על הקשבה דרוכה של אדף לצליל של "כנסיית השכל". הוא בחר בקפידה רבה רק שירים שיכולים להתחבר אל הצליל הזה ולהעשיר אותו, והוא גם הקפיד שלא לבחור שירים זרים לאמירה המוסיקלית של הלהקה. בהכללה ראשונה וגדולה אפשר לומר שאדף רצה שירה עברית שהיא לא-היסטורית ולא-יהודית. בהכללה שניה וגדולה אפשר לומר שהוא רצה שירה עברית שתישמע רוק, זאת אומרת שירה שמבטאת חלומות וסיוטים שהרוק השקיע בהם אנרגיה מיוחדת. לפחות הרוק כפי שאדף תופס אותו, וכנסיית השכל תופסת אותו בדרך דומה . התוצאה היא תקליט שהוא יצירה שלמה, ולא אוסף של שירים בודדים. התוצאה היא גם נקודת ציון בולטת-באיכותה בתחום העשיר של הלחנת השירה העברית בידי אמני הרוק הישראלי. בראיונות שליוו את צאת התקליט אמרו חברי הלהקה שהם חששו מן המיפגש עם טכסטים חזקים. הם חששו שמא הטקסטים יאפילו על המוסיקה. לכן הם הקליטו את השירים ברצף אחד, בלי לנקות את הצליל ובלי לתקן טעויות קלות. הם רצו לשמור על הספונטאניות של ההגשה המוסיקלית, כדי שהמאזין יקבל אנרגיה מוסיקלית ואנרגיה טכסטואלית כשתי איכויות חשובות באותה מידה. הם גם סיימו את התקליט בקטע מוסיקלי-בלבד כדי לאזן את המילוליות המודגשת. הם רצו לתרגם את המילוליות של השירים לאיכויות של צליל, והם רצו להגיע באמצעות המלים אל איכויות של צליל שלא היו להם קודם לכן. והם השיגו את שני הדברים.


    השיר הראשון בתקליט נשמע, כבר בצלילים הראשונים, כמו תשובה לשאלה המטרידה, אולי המעצבנת, שחזרו ושאלו את "כנסיית השכל" – למה אתם תמיד נישמעים עצובים? אחרי כמה קולות חלשים, רק מרומזים, ברקע – משהו קרוב לציוץ ציפורים וקריאת תרנגול - שרה הלהקה את השיר בקול השמח ביותר שהיא הפיקה,  לפני התקליט הזה, או אחריו. היא גם מבצעת את השיר בקצב מהיר ואנרגטי, כדי להרחיק אותו מן המלנכוליה הרגילה שלה. השיר שניבחר  לפתוח את התקליט הוא "ניב" של רחל.  יש לרחל הרבה פנים. "כנסיית השכל" בחרה ברחל שמתרכזת בשיר הזה כל כולה באסתטיקה של הפשטות, שהיא אחד מחלומות הרוק הבסיסיים – פשטות שדווקא היא חושפת מעמקים ומדובבת שתיקות : "יודעת אני אמרי נוי למכביר,/ מליצות בלי סוף,/ ההולכות (כאן משמיטה הלהקה את המילה "הלוך") וטפוף,/ מבטן יהיר.// אך ליבי לניב התמים כתינוק/ וענו כעפר./ ידעתי מלים אין מספר-/ על כן אשתוק./ התקלוט אזנך אף מתוך השתיקה/ את ניבי השח?/ התנצרהו כרע, כאח,/ כאם בחיקה?


    יש רחל של נשיות פצועה, וגלויה, שמתריסה כנגד דימוי נשי לא-ארצי בשירה העברית לדורותיה- הן העתיקה והן החדשה. ויש רחל של הכינרת ושל העליה השניה, שהיא פרק בהיסטוריה הישראלית. "כנסיית השכל" לא בוחרת בפנים האלה של רחל. אין להם שום עניין באופי ההיסטורי של שירי רחל. אין להם עניין במלים שמכות באוזניו של קורא-עברית בגלל שהוא שומע בהן איך מבדילה את עצמה רחל מן הרצף ההיסטורי – של שירה, של לשון, של חברה – וכך, כמובן, היא גם חוזרת וממקמת את עצמה בתוך הרצף הזה. אבל "כנסיית השכל" צמחה מתוך הרגשה חריפה של אפס תרבות ואפס היסטוריה. עברם שלהם השאיר להם – גם בשדרות וגם בתל-אביב – רק אבק. שמעון אדף הוא גם שכתב על ה"כנסיה" באחד ממאמריו, שהצליל שלא מבטא לא את דור המדבר, דור אבותיהם ואמותיהם שהגיעו ממרוקו אל המדבר שבנגב, אלא את דורם שלהם – דור  שכבר נולד אל הנגב, ואל הנידחות, ואל האבק שהיה פרוש על הכל בשדרות. לכן "כנסית השכל" לא ישירו את התחושה ההיסטורית של אחרים. הם יחפשו מקורות לתרבות שיש בהם כוח לשרוד גם אחרי קרע היסטורי. והם ימצאו את הפשטות של רחל. את הסירוב ל"אמרי נוי", את הסירוב למלים ש"מבטן יהיר". ויעשו את זה בשמחה של צליל, ליד קריאות הבוקר של התרנגולים.

     

    השיר השני בתקליט הוא "לא רוצים לישון רוצים להשתגע", של יהודה עמיחי. "סודות בפריחתם, חישוב קיצים/ גם בדמך; אני יודע./ ולא נדע. ולא רוצים/ לישון: רוצים להשתגע". השיר שולח אותנו אל חלום אחר של רוק. כמובן, שום קשר היסטורי שבין עמיחי לבין רחל – ויש קשר - לא מעורר כאן עניין. גם השירים בעלי המימד ההיסטורי של עמיחי – הרבים מאוד – לא ניבחרו לתקליט. לא השירים על עולם האב והאם שחרב, ולא השירים שביטאו את המרידה בדור אלתרמן ובטון הפטריוטי של "דור המדינה", ולא השירים שעוקבים אחרי המלחמות בישראל.


    אבל משהו אחר בשפה העברית של עמיחי בהחלט מושך את כנסיית השכל: המתח שיוצר כאן עמיחי בין לשון גבוהה – "חישוב קיצים" – לביו לשון נמוכה – "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע". לצד חלום הפשטות יש גם חלום אחר ברוק: חלום התרבות הפורצת בכוח גדול מלמטה, מן הרבדים הפופולאריים ביותר, ומחברת ביניהם לבין הרבדים הקאנוניים ביותר . וזה מימד ברוק שלא קשור בפשטות ולא מוביל אל פשטות. מה שפורץ מלמטה איננו פשוט, יש בו אנרגיה שנחסמה זמן רב מדי, ולכן היא אפלה, ולפעמים גם תוקפנית. ומה שמתחבר אל הפשטות מלמעלה, מן התרבות הגבוהה, הוא מורכב ומפותל.


    אחת המגמות באסתטיקה של הרוק אוהבת ביטויים כמו "לא רוצים לישון רוצים להשתגע" – זו אותה מגמה שהולכת אל שירי שיכורים, אל כתובות גראפיטי, אל שירי אסירים, אל סלנג. כל ילד שגדל בישראל בשנות הארבעים והחמישים זוכר את נעימת התרסה הקלה שהיתה ב"לא רוצים לישון, רוצים להשתגע", שהיו שרים בטיולים הראשונים שבהם ישנו ילדים מחוץ לבית. מיכה שטרית עשה ניפלאות בשירי הרוק שלו עם ביטויים דומים כמו "את הכסף", או "חם חם". אבל העברית היא שפה שיש לה אוצר מוגבל מאוד של שפת רחוב. הסלנג הישראלי של היום איננו דל, אבל הוא חדש מאוד. בשפות אחרות יש דורות על גבי דורות של שפת רחוב, ובלדות של בתי מרזח, וחרוזי מישחק של ילדים. לא כך בעברית. רחוב שמדבר עברית הופיע רק לפני מאה שנה. שירה עממית ואנונימית אין בעברית בכלל – להוציא כמה קוריוזים ("שיר השכונה" של "התרנגולים" לקח משירי הרחוב האלה, אבל הוציא מהם חינניות ולא חיספוס). יש שירה שניכתבה כך שתיראה כאילו היא עממית (כמו "משירי העם" של ביאליק). אבל "כנסיית השכל" לא נימשכת אל השירים האלה, ולא במיקרה. היא מריחה בהם את המלאכותיות שהיא לא מריחה ב"לא רוצים לישון רוצים להשתגע".


    האנרגיה הראשונית של קריאות הילדים, הרחוקה מן הסמכות של התרבות הקאנונית, היא אחת האנרגיות שהרוק מחפש.  וכנסיית השכל שרה את השיר הזה לא בפשטות, ולא בעצב, אלא בגעגועים למיסתורין, ולקיצוניות. כאשר עמיחי מניח זה לצד זה, בבית קצר אחד, את קריאות הילדים ואת "חישוב קיצים" של המקובלים, הוא מטלטל את השפה משתי הקצוות שלה– הן מן הקצה הילדותי, והן מן הקצה המתורבת והאליטיסטי– כדי להפיק אנרגיה. וזה סוג האנרגיה – העוברת בין נמוך לגבוה – שהכנסיה מעוניינת בה במיוחד. והפעם זו לא אנרגיה שמובילה אל פשטות. היא מובילה, כמו אצל עמיחי, אל התשוקה למצות את החיים עד הקצה, עד המוות, עד "ורק רוצים עכשיו לישון".


    אבל יש הבדל מוסיקלי בולט בין הטכסט של עמיחי לבין ההלחנה הזאת. וגם הוא קשור לחשבונות היסטוריים ש"כנסיית השכל" לא רוצה לערוך. עמיחי כתב את השיר במישקל יאמבי מוקפד (עם מעט מאוד סטיות). זאת אומרת הברה רפה והברה מוטעמת כיחידה שחוזרת בשיר כולו. אבל, למרות הסדירות של היחידה המישקלית בשיר, הקריאה הממשית של השיר (מה שמכונה "המיקצב" שלו) גורמת לנו להפר את הסדר הקיצבי הזה. טכנית השורה הראשונה שקולה חמישה ימבים רצופים  אבל אנחנו לא קוראים אותה כך. אנחנו קוראים "סודות בפריחתם" , ואז עוצרים, ואז ממשיכים לא עד סיום השורה, אלא אל הפסיחה המעבירה אותנו אל השירה הבאה – וגם שם יש עצירה באמצע השורה: חישוב קיצים// גם בדמך; אני יודע". וכך לכל אורך השיר: סדירות של מישקל והפרה של הסדירות בפיסוק, ובמעברים משורה לשורה. עמיחי רצה מאוד, בספריו הראשונים, להתעמת עם צדדים שונים באסתיקה של דור אלתרמן-שלונסקי, ולהציב מולה את האסתיקה שמתאימה לו ולבני דורו. הוא רצה להתריס גם כנגד המישקל והמיקצב שלהם. הם נהגו לאפשר לקריאה הממשית להגשים את הסדירות של היחידות המישקליות. כאשר תקף זך את אלתרמן, הוא לעג, בין השאר, לסדר "השאנסוני" של המישקל בשורה ובבית.  עמיחי וזך מצאו בעולם שסביבם לא סדר אלא התפרקות של סדר, והם ראו צורך לשבור אצל הקורא שלהם את מנהגי הסדר של קודמיהם בשירה.


    המריבה ההיסטורית הזאת לא מעניינת את "כנסיית השכל". היא שרה על "חישוב הקיצים" שלה, לא על "חישוב הקיצים" שלמול "שמחת עניים" של אלתרמן. לכן ההלחנה שלה לא שומרת על היחידה של היאמב, ולא שומרת על הפסיחות משורה לשורה, ולא נעצרת במקומות שבהם הפיסוק של עמיחי הציע להיעצר. כל הלחנה של שיר היא מעין קריאה אישית מאוד שלו – קריאה שמרשה לעצמה לשנות בו דגשים, ולרוב גם לקחת ממנו אלמנט ולזנוח אחר. וכמעט תמיד ההלחנה – בגלל החשיבות של המוסיקה – מעצבת מחדש את האופי הצלילי והקיצבי של השיר. בשיר הזה ההלחנה  כמו נידבקת בחדוות הילדים הצועקים כאשר היא שרה את המלים הגבוהות ואת המלים הנמוכות בפגישתן. זה העיקר בשביל הכנסיה: החדווה המתפרצת שלא היתה לה בתקליט הראשון, ושהלכה והתקבעה בדימוי של הלהקה אצל הקהל. שמעון אדף כיוון הכנסיה אל טכסט שיאפשר להם – רק באינטרפרטציה המוסיקלית שלהם – להיחלץ מן הדימוי העגום שכבל אותה. לכן "כנסיית השכל" מדגישה, בדרך שבה היא שרה את עמיחי,  רציפות מוסיקלית, ומתעלמת מן הקיטועים, והדילוגים, המוסיקאליים של הטכסט במקור.


    בשיר הבא, "קח שירים" של ויזלטיר,  הם משתמשים כדי להוסיף לעצמם צבע אחר: אלימות שמפעיל השיר נגד עצמו. "קח שירים, ואל תיקרא/ עשה אלימות בספר הזה:/ ירק עליו, מעך אותו/ בעט בו, צבוט אותו". כבר הזכרתי בפרק הקודם שהרוק לא שוכח את שריפת הגיטרה של ג'ימי הנדריקס. וגם אם רובם הגדול של האמנים נזהרים מלחזור על הג'סטה התיאטראלית הזאת, עדיין יש בקול הסוחט את הגרון אצל זמרי רוק רבים, ובעולם האפוקליפטי שלהם, משהו מן האלימות שהשיר מפעיל כנגד עצמו. ויזלטיר מבהיר שאלימות נחוצה לו בתוך השיר כיוון שהוא מוצא אלימות במציאות. והוא מאמין ששיר יהיה בעל תוקף בשביל קוראיו רק אם יעמוד באותו מיבחן שאדם מודרני עומד בו בחייו, זאת אומרת - רק אם יגלה כוח עמידה כנגד אלימות. וזה לא רעיון זר בעולמו של הרוק: "זרוק את הספר הזה לים/ לראות אם הוא יודע לשחות,/ [...] מסמר אותו, נסר אותו/ לראות אם יש לו התנגדות".


    אבל ההלחנה והביצוע של השיר שוב משנים דגש. שלא כמו במקור, ההלחנה מדגישה  את ההתגברות על האלימות ולא את האלימות. השיר נישמע זורם, מלודי, נעים-לאוזן. דווקא כיוון שמסורת הרוק יודעת טוב מאוד להשמיע צליל אלים, בולט הרצון של "כנסיית השכל" לפלס לה את דרכה שלה. למי שבא משדרות דימוי אלים הוא סטריאוטיפ גזעני שהם מתרחקים ממנו. אבל דימוי של רוק שיש בו כוח-עמידה-כנגד-אלימות, וגם שמחת-עמידה, הוא צעד נוסף בהתפתחות הצליל של הלהקה. כאן לא חוזר האבק. כאן צומח כוח שלא להיכנע לאבק, ולכיעור. (אני פוסח כאן על שיר הנוסף של עמיחי – "שיר אוהב וכואב", ושיר של זך "כשבדידות אינה פחד", שניכללו גם הם בתקליט. אלה לא הלחנות פחות מרגשות, והן מרחיבות את קשת האפשרויות של הכנסייה לכיוונים נוספים).


    אפשר לערוך סיכום ביניים של המיפגש בין שירה לבין רוק בתקליט קח שירים, ולעבור ממנו אל השיר של שמעון אדף עצמו שאותו כללה הלהקה בתקליט. פְּנִיָּה של להקת רוק אל טכסטים של שירה מוסיפה לה יוקרה תרבותית. באותה עת טכסטים תובעניים של שירה מציבים בפני הקהל של הלהקה קושי, שמחירו עלול להיות הקטנה של הקהל, השמעה מעטה ברדיו, מכירה נמוכה של תקליט. אבל טעות רווחת היא ליחס לאמני רוק רק רצון להגיע אל קהל רחב ככל האפשר. וטעות דומה היא להסביר את ההלחנה של שירה רק כמאמץ להתמקם בתוך התרבות הגבוהה. אמני רוק התחנכו מילדותם – באמצעות השירים ששמעו והאמנים שהעריצו – על חלום של אותנטיות, ולא רק על חלום של פופולאריות. מדויק יותר: חלום של אותנטיות שנלחמת על חייה בתוך פופולאריות. ומי שבא מן השירה המודרנית לא  מופתע לגלות שב"ארץ הישימון", וב"עיר בלי קונצפציה", ובארצות שבהן "ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי" – התשוקה לאותנטיות, בתוך הקלות הרגילה שבה אנחנו מאבדים אותנטיות, איננה פחות בוערת מן התשוקה להצלחה, לכסף, או לפופולאריות. להבין אנשים מודרניים כאנשים שכל מה שמעניין אותם הוא הצלחה וכוח, זה להבין אותם ברמה של טלנובלות, זאת אומרת להתחמק מלהבין אותם. יש ברוק צעקה של אותנטיות-בסכנה. ובישראל, יותר מאשר בארצות שבהן נולד הרוק, החיפוש אחרי קול אותנטי ברוק הוביל, ומוביל, אל שירה.


    ל"כנסיית השכל" היתה בעיה איך לעשות צעד שני, איך לצאת מהלם ההצלחה, ואיך להימלט מן הסכנה שמחיר ההצלחה יהיה אובדן האותנטיות. כדי להתמודד עם הבעיה הם נעזרו במשורר והלחינו שירה. הם הדפיסו את תקליט השירה במהדורה מוגבלת. רק מאוחר יותר הם שילבו חלק מן השירים המולחנים ברפרטואר ההופעות הרגיל שלהם. הם בוודאי פנו לשירה גם כדי לא לאבד את היוקרה האמנותית שזכו בה. אבל לא רק לכן. הם פנו לשירה גם כדי להרחיב האמירה שלהם, כדי להעשיר את הצליל שלהם. אחר כך הם יכלו לקחת את הצליל המועשר הזה אל התקליטים הבאים שלהם, שבהם חזרו –בעיקר- אל טכסטים משל עצמם.


    בתרבויות שבתוכן נולד הרוק להקה יכולה להעשיר את הצליל שלה על ידי פניה אל מסורות של שירה עממית, שהתקיימו במשך דורות מתחת לשירה, ולמוסיקה, הגבוהה. "כנסיית השכל" עשתה את זה בשיר אחד או שניים: היא שרה במרוקאית. אבל לא במיקרה היא עשתה מעט מאוד בכיוון הזה. הדרך ממרוקו לשדרות , כמו שכתב שמעון אדף בשיריו, היתה דרך מקררת, ולא מחממת כמו בסטריאוטיפ הפולקלוריסטי. בשביל ילדי האבק האלה שגדלו בשדרות הדרך אל המוסיקה של סבא שלהם היתה כבר חסומה. מנה גדושה מדי של מרוקאיות היתה כבר לא-אותנטית בשבילם, היה בה כבר זיוף.  הרבה יותר אותנטית היתה בשבילם הדרך אל רוג'ר תומס, אל ג'ים מוריסון, אל מוריסי. אבל את מה שהם יכלו לקחת מן הרוק ששמעו ברדיו הם כבר מיצו. ובהעדר מסורות נגישות של שירה עממית, הם פנו אל מסורת נגישה של שירה עברית.


    הם, בעזרתו של אדף, הבחינו היטב בין השירה העברית, שממנה לקחו, לבין הפיזמון העברי, שממנו לא לקחו. הם לא חשדו בשירה – כשם שחשדו ב"שירי ארץ ישראל" – בצייתנות אידיאולוגית ובהעלמת האבק של החיים המודרניים בכלל, ושל שדרות בפרט. והם השתמשו במלות השירים כהנחיות, או כהצעות טובות, לצבעים ולגוונים של צליל שלא היו להם קודם לכן. והחומרה, או הסירוב לסנטימנטליות של עמיחי ושל ויזלטיר, הינחו אותם אל צליל חדש שלא יהיה ותרני, ולא יהיה חנפני. הם לא בחרו מן הטכסטים של השירה העברית חלומות היסטוריים, או חלומות לאומיים, הם בחרו בחלומות של אותנטיות. הם המשיכו להיות נאמנים למקור ההשפעה העיקרי שלהם – מסורת הרוק האנגלי והאמריקני- אבל באמצעות ויזלטיר, ורחל, ועמיחי, וזך, הם יכלו להרחיב את מה שאפשר לכנות "רפרטואר חלומות הרוק" שלהם . והיכולת של כנסיית השכל להגיע אל חלומות הרוק שלהם דווקא דרך משוררים, היתה מעבר לכל מה שאפשר היה לשמוע בצליל האבק הראשוני שהם.


    הפרק המלא מופיע בספר "יום שני".
    לקניית הספר במחיר מוזל דרך הבלוג

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      נסים קלדרון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין